בתוך פרק זמן של קצת יותר מחודש, זהו הסרט השני (אחרי "חברה מושלמת") שבו מככב ג'ק קווייד שמצליח להפתיע אותי לטובה. כן ובכן, אף אחד מהם הוא לא יצירת מופת, אבל שניהם מבדרים בדרכם ובהחלט נראה כי קווייד די השתקע בנוחות בטייפקאסט של הנעבעך הלבן והחנון, משל הוא עדיין מגלם את יואי ב"דה בויז".
אבל כמו שאמר וודי ב"צעצוע של סיפור" – If the show fits" וכל זה…
ב"חסין כאב" קווייד מגלם את ניית'ן קיין, סגן מנהל בנק ביישן הסובל מהפרעה פיזיולוגית נדירה (CIP) הגורמת לגוף שלו לא להרגיש כלל כאב. מדובר בהפרעה אמיתית ומסוכנת לגמרי, בה במציאות רוב בלוקים בה לא מגיעים לבגרות עקב הקושי שלהם להרגיש ולדווח על כאב בזמן אמת כדי לטפל בו. כמובן שבסרט שלפנינו, המום הזה של קיין, המכונה "נובוקיין" (כשם חומר מאלחש ידוע, והתרגום לעברית חוטא כמובן גם בחוסר היכולת לא להוות ספויילר לעלילה) מנוצל בתסריט לאינספור מצבים קומיים קיצוניים (וטרגיים בכל נקודת מבט אחרת…).
קיין חי חיים אפורים, משעממים ונטולי כאב ככל האפשר, עד שמגיעה לבנק פקידה חדשה בשם שרי (אמבר מידת'אנדר שכסחה חייזרים ב"טרף" ופה היא מצליחה להקסים את המצלמה בכל רגע) שמצליחה לסחרר את ניית'ן, עד היום שבו 3 שודדים אלימים בהנהגתו של סיימון (ריי ניקולסון, הבן של ג'ק שלאחרונה כיכב ב"סמייל 2") פורצים לבנק בערב חג המולד ולוקחים את שרי בת ערובה במנוסתם.
מהנקודה הזו, הסרט שהיה די רגוע עד עתה, הופך בבת אחת לשילוב בין כל סרטי האקשן האולטרה אלימים של השנים האחרונות ("הפשיטה", "ג'ון וויק", "אף אחד") לבין קומדית סלפסטיק בנוסח ה"לוני טונס"– מדמם מהאף אך עדיין צוחק.
קיין יוצא לחלץ את שרי, כאשר הוא נטול כל כישורים רלוונטיים לעניין שכזה – מלבד כמובן עניין החסינות שלו לכאב, שתגרום לו לבצע (או יותר נכון: תגרום לאחרים לבצע לו) שלל פעילויות גופניות מסוכנות וטיפשיות להפליא, בעוד הוא מתחקה על עקבותיה.
צמד בלשי משטרה (בטי גבריאל ומאט וולש) מעורב גם הוא במרדף ונמצא תמיד צעד אחד מאחורי קיין, שבהתחלה חשוד גם הוא כאחד מהשודדים.
האדם הנוסף המנסה לעזור במרדף הוא רוסקו (ג'יקוב בטלון, נד מסרטי "ספיידרמן"), חברו ממשחקי מחשב ברשת. כמצופה מבטלון, הוא מספק את האתנחתא הקומית הרלוונטית, ממש כאילו עדיין היה חברו של פיטר פרקר.
שלל המכאובים והנזקים הגופניים הנגרמים לקיין האומלל יחלצו מהצופים שלל קולות כמו "אווווווו!" וגם לא מעט "אאהה!", בעיקר כאות הזדהות.
כפי שהגדיר זאת ברהיטות הקולגה שלי לצפיה ועמיתי לאתר עידן בז'רנו – "חסין כאב הוא המקבילה הקולנועית של בעיטה באשכים במשך שעתיים רצופות".
אין לי דברים נוספים לרשום על הצד הטכני של הסרט – אני מניח שצמד הבמאים דן ברק ורוברט אולסן ישאר אנונימי יחסית גם אחרי הסרט הזה. לא שהם עשו עבודה גרועה, אבל גם אין שום משהו מסעיר במיוחד.
"חסין כאב" מתהדר בתסריט שכתב לארס ג'ייקובסון שהוא לא רק עמוס קלישאות צפויות אלא גם בלא מעט רגעים לא הגיוניים שמצריכים לא מעט "השעיית אי אמון" מצד הצופה (בעיקר בתחום התפקוד הפיזיולוגי של גוף האדם). העלילה רוויה בשלל חורים עלילתיים מכאן ועד קייפטאון שם צולם הסרט, כאשר הצלם ז'אק ג'ופרה ("גראן טוריסמו" ולאחרונה המיני סדרה "אדמה סוררת" בנטפליקס) הופך אותה במיומנות למחליפת המקום של סן דייגו, שם מתרחשת העלילה.
התסריט של לארס ג'ייקובסון
"חסין כאב" הוא קומדית אקשן אקסטרימית ומדממת במיוחד שתעביר לכם שעתיים בכיף – אפילו כיציאה זוגית, אלא אם כן אחד מבני הזוג נרתע מאלימות גרפית מוקצנת.