"סינדרלה", ביקורת: האמא החורגת לובשת פרדה

שנה לאחר ההצלחה הכלכלית הענקית של "מליפסנט" בראשותה של אנג׳לינה ג׳ולי, דיסני ממשיכים בהחייאת הקלאסיקות המצוירות שלהם, עם גרסת לייב-אקשן לאחד מסרטיהם האהובים ביותר, “סינדרלה” (1950). בניגוד ל"מליפסנט”, שסופר מנקודת מבט אחרת וחדשה לגמרי, של המכשפה, הכבר-לא-רעה, מאגדת היפיפייה הנרדמת – "סינדרלה”, בבימויו של קנת׳ בראנה, לא נוצר במטרה לחדש משהו. הסרט עוקב יחסית בסמיכות למקור שלו, רק שבמקום אפקט האיור הוא מורכב מאפקטי CGI, שעל טיבם ניתן להתוכח.

Cinderella review 05

בראנה אסף את לילי ג׳יימס (מ-"אחוזת דאונטאון") כאלה/סינדרלה, ריצ'ארד מאדן (רוב סטארק מ-"משחקי הכס") כקיט/הנסיך המקסים, קייט בלנשט (גלדריאל בסאגת "שר הטבעות" ו-"ההוביט") כאם החורגת הרעה והלנה בונהאם-קרטר (מהמון סרטים של טים ברטון) כפיה הסנדקית הטובה.

בלנשט, כהרגלה, מבצעת את עבודתה בכשרון מהפנט ובלתי ניתן לערעור, אך הפער בינה לבין מרבית חברי הקאסט האחרים די משמעותי. קשה לשפוט את טיבם של השחקנים, מאחר ובחירות הבמאי מראש היו שגויות, בראנה כיוון לכך שהדמויות ינהגו כמו המקבילות המאוירות שלהן, וכשמדובר בשחקנים אמיתיים התנהלות כזו פשוט גורמת לדמויות להראות קלות דעת ומגוחכות.

Cinderella review 01

נקודה חלשה נוספת ומדאיגה היא בניית הדמויות ברמת התסריט, כשהדגש הוא דיאלוגים שטחיים, נעדרי שמץ סאבטקסט או הומור. הסיבה לדאגה היא שהתסריטאי, כריס וייץ, נבחר לכתוב ספין-אוף ל"מלחמת הכוכבים" שיצא ב-2016, ויקרא “Rogue One”. וייץ, שלרוב כותב ומביים עם אחיו פול, הוא יוצר אקלקטי לחלוטין, החל מקומדיית הקאלט הגסה “אמריקן פאי” (1999), דרך הדרמה הרומנטית “רווק פלוס ילד” (2002), ועד “מצפן הזהב” (2007) שספג ביקורות חריפות ממחנות דתיים וחילוניים כאחד (וכמו כן, מהמבקרים), כך שניתן רק להמתין ולגלות את הזוית שלו ליקום "מלחמת הכוכבים”.

אחד השינויים המהותיים הבודדים שנעשו בעלילה הוא שאביה של סינדרלה עוזב אותה לבד עם אמה החורגת ושתי האחיות החדשות, לא כשהיא ילדה, אלא כשהיא בת שמונה עשרה. דבר זה יוצר סיטואציה שאי אפשר להבין אותה – מדוע סינדרלה נהיית השפחה של משפחה הזרה לה? היא לא ילדה קטנה, יתומה ומסכנה, היא בחורה בוגרת שמבינה מה קורה סביבה ויכולה פשוט…ללכת. התרחיש הזה, במקביל למשחק האסטרונאוטי של כולם (מלבד בלנשט, כאמור), הופך להיות פחות סביר ופחות מעורר הזדהות או סימפטיה כלפי הגיבורה. בונהאם-קרטר היתה מרעננת ביחס לסרט, אבל ממש לא מרעננת ביחס לעצמה.

Cinderella review 03

דיסני הם האולפנים המפיקים והמפיצים של הסרט, וכיוצא בזאת המממנים שלו (את כל תשעים וחמישה מליון הדולרים). עכשיו אתייחס לנקודה חשובה שדורשת הבהרה – תעשית הסרטים היא בראש ובראשונה – תעשיה. וכמו כל תעשיה אחרת, המטרה שלה היא להיות רווחית ככל הניתן. האם זה פסול שהערך העליון בתעשיה יהיה ערך כלכלי? ממש לא, ומעולם לא התחברתי להתייחסות אל האולפנים כאל מפלצות, רק משום שהם מעוניינים להרויח על המוצרים שלהם.

מה שכן, כולנו כמעט תמיד יודעים להבחין מתי הערך הזה הוא לא רק עליון, אלא גם היחיד. מתי היצירה ניתקה את עצמה מערך עליון נוסף של הקולנוע, שהוא אומנות הקולנוע עצמה (וכל הנובע ממנה), ומטרת הסרט היא מאה אחוז כלכלית. אי אפשר להגיד שיש לדיסני סרטים מצוירים רבים כאלו נקודה, שכן כמעט תמיד ניתן להרגיש בהם את הקסם הידוע שדיסני הביאה לעולם. אולי אופן העבודה של אנימטורים הוא מראש שונה, וזה מוביל לכך שמרגישים לעומק כמה היוצרים אוהבים את הדמויות שלהם, מעבר לפקטור המרצ׳נדייז שיגיע לאחר מכן, וכמה יש להם תשוקה ליצירתם (זה מורגש גם ברוב סרטי מארוול, אותם דיסני מפיצה). קשה להגיד את אותו הדבר על רבים מסרט הלייב-אקשן של דיסני, וגם, במקרה הזה, על "סינדרלה". למרות שהעיסוק המרכזי של הסרט הוא לעודד אותנו לבחור תמיד באהבה על פני תועלת, האהבה לסיפור ולגיבוריו לא מורגשת במיוחד, ולעומת זאת, מורגשת ביותר היצירה למען תועלת. הקסם קצת נשחק.

דוגמא לבורותו וחוסר תשוקתו של בראנה לכל הקשור במסורת נסיכות דיסני, נמצאת בסרטון שלו (שנוצר עבור תכנית הלילה של סת׳ מאיירס, כחלק ממסע הפרסום של הסרט), מדרג את חמש הנסיכות האהובות עליו ביותר.

אמ;לק לדבריו – שלגיה לבנה, בל חכמה והיפיפיה נרדמה. ובמקום הראשון סינדרלה – למה? כי הוא ביים אותה בסרט. לא מסתמן שיש לו קשר מיוחד לגיבורה שלו (וזה כבר אחרי תהליך יצירת הסרט מתחילתו ועד סופו), או מה להגיד עליה. או מה להגיד על התחום הקסום בכלל. (נעדרת מהרשימה – יסמין לנצח!)

Cinderella review 02

לעומת זאת, ניתן למצוא את תשוקתו של בראנה לוויזואליות קולנועית. הסרט עשוי במהוקצעות עם אינספור פריימים עשירים, עם דגש על מחלקת התלבושות המצטיינת תחת חסותה של זוכת שלושת האוסקרים, סנדי פאוול. קייט בלנשט מתהלכת לה מסצנה לסצנה באלגנטיות עם גוונים כהים אך מפתיעים, כמו היתה על מסלול כשאנה וינטור יושבת מול בשורה הראשונה. בנותיה לעומת זאת, בהתאם לגילן הצעיר ואופיין המצועצע, הולבשו במגניבות יתרה וצעקנית בסגנון טיילור סוויפט של עולם האגדות. ההצלחה הויזואלית מובילה את "סינדרלה" בסופו של דבר להיות באופן כללי זורם ומהנה, למרות התפלות שלו.

שני בונוסים – בתחילת הסרט מוקרן סרט המשך קצר ל"לשבור את הקרח", שמעלה את מצב הרוח לפני שמתחילים בצפיה, ולרקע כתוביות הסיום ניתן להנות מעיבודים חדשים לשירים המקוריים של דיסני, שמעלים את מצב הרוח לפני שעוזבים את אולם הקולנוע.

ratings-film-3

תגובה אחת בנושא “"סינדרלה", ביקורת: האמא החורגת לובשת פרדה”

  1. סינדרלה פשוט לא יודעת כנראה שהיא אמורה להיות תמימה עם ספקות ועצב עם ניצוצת אור שכבים מדי פעם
    היא כבר הכתירה את עצמה למלכה מהפגישה הראשונה
    ולבמאי כנראה אין מה לחפש בקולנוע .
    כי אין לי מקום לציין איך הוא הפך סרט מרגש לסיפור מובן מאליו שלא דורש מאמץ

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s