דור נוסף, אתחול נוסף. צבי הנינג'ה חוזרים למסך הגדול, בסגנון חדש, סיפור חדש, לדור חדש של ילדים שהולכים לצעוק "קוואבנגה" ולבלוס פיצה בהנאה. אבל מה עם דור המייסדים? האם גם ילדי שנות ה80 יאהבו את הצבים של 2023?

נכון, אני יליד שנות ה90 – אמנם לא הייתי שם בראשית דרכם של קווין איסטמן ופיטר ליירד, שני הגאונים הצנועים מאחורי המותג הבומבסטי "צבי הנינג'ה", אבל כן גדלתי עם המותג הזה בכל חלקיק בגופי ונשמתי משנות ה90 והלאה.
עברנו יחד 4 סדרות טלוויזיה עשירות, 5 סרטי קולנוע בשני יקומים שונים, עשרות משחקי מחשב וסיפורי קומיקס ואפילו קרוס-אובר אחד או שניים עם מותגי ילדות אחרים כמו "הפאוור ריינג'רס".
יחסית לרעיון שנולד במרתף של שני ברנשים עצמאיים, "צבי הנינג'ה" הוא חתיכת שם. אז כששמעתי שלא אחר מסת' רוגן הולך להפיק להם סרט -חלק אחד בי נחרד עד אימה, והחלק השני אמר לעצמו "עד כמה מגניב זה יכול להיות".
הדבר הראשון שרוגן וג'ף רואו, במאי הסרט ("משפחת מיצ'ל נגד המכונות" המעולה בפני עצמו) עשו כדי לגרום לכל החששות להעלם, היה להכריז על קאסט המדובבים לסרט, ובואו רק נאמר שאני עוד מנסה לאזן לחץ דם מאז.
לצד החבורה הצעירה שתגלם את הצבים עצמם, הוצגו לנו שמות כמו ג'קי צ'אן בתור ספלינטר, ג'ון סינה בתור רוקסטדי, סת' רוגן עצמו בתור ביבופ, פוסט מלון בתור ריי פילה, פול ראד בתור מונדו גקו (! מונדו גקו!!!) אייס קיוב כסופרפליי ועוד טונות של שחקנים מובחרים כדמויות מובחרות מהיקום של הצבים. רוגן ורו קנו אותנו כבר אז. כדי לסגור את העסקה עד הסוף, הסגנון הויזואלי לסרט שהוצג, היה שילוב סגנונות האניציה הקומיקסית שהכרנו מסרטים כמו ה"מימד העכביש" וגם משפחת מיצ'ל נגד המכונות" בסגנון הגס והמלוכלך של ליירד ואיסטמן.
בשלב הזה כבר אמרתי "אין שום סיכוי שזה ייפול", והנה צדקתי. הו הו כמה שצדקתי!

אז בזריזות על עלילת הסרט לכל מי שלא מכיר – 4 צבים ועכברוש באים במגע עם ג'יפה כימית (או "אווווז") שמשנה את המבנה הגנטי שלהם והופכת אותם חצי אנושיים או "מוטנטים". ארבעת הצבים, ליאונרדו (ניקולס קאנטו), דונאטלו (מיכה אבי), רפאל (ברנדי נון) ומיכאלנג'לו (שמון בראון ג'וניור) מאומנים באומנות הנינג'יטסו ע"י אביהם ספלינטר (ג'קי צ'אן) והופכים למגינים השקטים של ניו יורק. טוב, ככה זה לפחות במקור. ב"טירוף המוטנטים" הסיפור טיפה שונה ומרענן. אי שם במעבדה סודית במנהטן, המדען המטורף בקסטר סטוקמן (ג'נקארלו אספזיטו הענק) יוצר לעצמו משפחה מוטנטית בעזרת אותו "אוז" אך מעסיקתו הקודמת, סינת'יה אוטרם (מיה רודולף) שמה סוף לעבודת הפרילנס שלו, וסוף לחייו. אולם התינוקות המוטנטיים שלו, בהנהגת סופרפליי (אושה ג'קסון הידוע בעיקר כראפר הוותיק אייס קיוב) נמלטים מהמעבדה לאחר פשיטה אלימה. רוצה הגורל והתסריט, והצבים הקטנטנים מצליחים להעלם מהצרות אל הביוב, בו פוגש אותם עכברוש בודד.
קופצים קדימה 15 שנים, והצבים שמחונכים ע"י ספלינטר כי עולם בני האדם הוא נוראי, מגיעים לגיל ההתבגרות וכמו כל בן תשחורת מחפשים לפרוץ גבולות.

כאשר הם פוגשים לראשונה באפריל אוניל הצעירה (איו אדברי שעושה עבודה נהדרת כסידני בסדרה "הדב"), ההפיכה שלהם לגיבורי על מגניבים מתחילה. אז הפעם אתחיל דווקא במה שעשוי היה להיות המגרעות של הסרט, ואני עלול להישמע זקן טרחן וחשוך אך נא לקרוא בסבלנות עד הסוף:
כפי שאמרתי, הצבים הם חלק מהזהות שלי כחובב הז'אנר, כיוצר, כותב וכל השאר. כאשר משנים לי את ה-DNA (סליחה על משחק המילים…) הדבר הראשון שאני עושה זה שואל "אבל למה?"- למה לשנות את האלמנטים הבסיסיים בסיפור? למה הפעם ספלינטר הוא לא הזקן החכם אלא יותר כמו "אבא אסייתי טיפוסי"? למה חלק מהמוטנטים עברו החלפה מגדרית (אני מסתכל עלייך לת'רהאד בדיבובה של רוז ביירן)? למה נשארנו עם השינוי האתני של אפריל אוניל מהסדרה האחרונה שאף אחד לא אהב?
למה הסוף של הסרט לקח את הצבים דווקא למשהו שכל כך לא אופייני לסיפור שלהם? ואז צפיתי בסרט וכל ה"למה" פשוט לא הפריע לי יותר. והסיבה לכך היא "שינוי". כשהכרתי את הצבים לראשונה, הייתי ילד.

מאז, עברתי שינוי בעצמי וכמוני השתנו גם הזמנים (שלום לך בוב דילן) -עברו להם כמעט 4 עשורים, הקהל השתנה, השיח השתנה, הסלנג, התרבות…
אין מה לעשות, מותג נצחי חייב להשתנות כדי לשרוד. לא להשתנות לרמת "הצבים הם בעצם חייזרים" כמו שמייקל ביי תכנן בהתחלה, אבל כן להשתנות יחד עם הקהל שלו ולהתאים את עצמו לשינויים שעובר אותו קהל. אפילו קיימת שיחה שלמה בין אפריל לצבים עם סלנג עכשיו שלרגע מצאתי את עצמי במוד של "על מה הם דיברו עכשיו?" כאשר כמה שורות ממני ילד קטן יותר הבין והתפוצץ מצחוק.
אז כן, שינוי זה לפעמים דבר קשה, אך הכרחי. מגרעת נוספת שעלתה לאורך הסרט אבל התפוררה לחלוטין לקראת הסוף הוא הקאסט וחוסר הניצול שלו – חלק מהשמות שהוזכרו כאן נתנו אולי שורה וחצי, חלקם מילה וחצי. מה הטעם בהפגזה של דמויות מוכרות מהמותג, תנו להם זמן לככב! האמת שלקראת הקליימקס של הסרט, כל אחד מהמוטנטים זוכה בכמה רגעים מאוד זכירים, במיוחד פול ראד בתור מונדו. תנו לי בבקשה עוד מונדו!

עד כמה שפס הקול מגניב ומקפיץ בסרט, הארט פשוט משלים את החבילה: אפשר להגיד שהגימיק של "מימד העכביש" עם אפקט הטון-שיידר (תלת מימד עם מרקם מאוייר) כבר נחרש בכמה מקומות (אינטרגלקטיק למשל) אבל "צבי הנינג'ה- טירוף המוטנטים" לוקח את הסגנון הזה עוד יותר אל הקצה עם עיצוב דמויות מבולגן, אסימטרי ומלוכך שעדיין שומר על אסטטיקה וחן מסויימים. אפילו הרקעים עצמם מרגישים חיים מספיק בעזרת תזוזה מינימלית של קשקושי צבע על המסך.
העיצוב המעט גרוטסקי של הדמויות גם משתלב מצויין עם העלילה – בעוד שהמוטנטים אמורים להיות "עיוותים של הטבע", העקמומיות של העיצוב גורמת להם להרגיש מאוד אורגנים ושייכים לעולם, בזמן שבני האדם , הנתפסים כרוע בסרט, מוצגים גם הם בגרוטסקיות אסימטרית, אבל מרגישים יותר כמפלצות, שכן כך הצבים וספלינטר תופסים את "האנושיות.

כאשר מחברים את כל הדברים האלה עם הכתיבה הביזארית והמאוד "למבוגרים בלבד" של רוגן והשותף הקבוע אוון גולדברג, קשה לדמיין שפרוייקט כזה יצליח, עד שרואים אותו בעיניים ושומעים אותו באוזניים – "צבי הנינג'ה- טירוף המוטנטים" מצליח לחדור לליבה של כל שכבת גיל מקהל המעריצים, הן למבוגרים זקני השבט והן לדור החדש של המעריצים.
עם סרט המשך מתוכנן וסדרת אנימציה חדשה בהמשכיות הזו, שכבר הוכרזו עם צאת הסרט הנוכחי, כל מה שנשאר זה לדמיין לאן עוד אפשר להגיע אחרי 40 שנה.