עדיין ללא מילים – ביקורת מסכמת לעונה 2 של "Primal"

טל מיכלס חזר לביקור בפרהיסטוריה עם "חנית" ו"ניב" בעונה שנייה "פריימל"(Primal) – המגנום אופוס של המאסטרו הגאון גנאדי טרטקובסקי – שמצליח לעלות על כל הטוב הפאר וההדר של העונה הראשונה.

אם קראתם את הביקורת שלי על העונה הראשונה של Primal אי שם ב2019, הבנתם שעפתי על הסדרה הזו כפי שלא עפתי על סדרת אנימציה (לפחות מאז שנות האלפיים המוקדמות או אפילו קודם לכן…)
מתברר שלא הייתי היחיד שאהב את הסדרה מאחר והעונה הראשונה שלה (שחולקה לשניים ובאמצע שנה שלמה של המתנה) שכן היא קטפה לא מעט פרסים, כולל "אמי" אחד או שניים בתחום האנימציה. הפשטות של הסיפור יחד עם החזרה לאנימציה מסורתית שכמעט נכחדה מן העולם, ועוד שימוש כל כך נבון במיזנסצנה, תאורה, צבע וזוויות, העניקו ל-primal איכויות שלא חשבתי שאראה בסדרת טלוויזיה יותר בחיי (וגם העובדה שמדובר בדינוזאורים עזרה קצת). כבר אז כיניתי את הסדרה בתור גאונות טהורה.

העונה השנייה שהגיעה לסופה השבוע, רק חיזקה את הדעה הזו פי עשרות מונים.
***מכאן מעט ספויילרים לעונה!***
כשעזבנו את איש המערות המכונה "חנית" והדינוזאורית המכונה "ניב" בסיום העונה הקודמת, הם בדיוק פגשו בת אדם נוספת בשם מירה, שנחטפה ע"י מה שנראה כמו ויקינגים לפי הסיפור שלה. הטהרנים ישאלו את עצמם מה הקשר בין ויקינגים לאנשי מערות ודינוזאורים?
ברגע שמבינים שטרטקובסקי יצר ל-primal עולם בדיוני "ללא חוקים", בו מתקיימות שלל תרבויות זו לצד זו, מתקופת האבן ועד עידן הברזל של ימי הביניים, הכל מתחבר – הפרקים הראשונים ממשיכים את קו העלילה של מסע בעולם פראי לחילוץ מירה, אך שאר העונה מציגה את מגוון התרבויות הללו ומערבבת אותם לעולם הומוגני שמרגיש מאוד הגיוני. במהלך המסע נתקלים "חנית" ו"ניב" לא רק בחיות ומפלצות שונות אלא גם בויקינגים, בבלים, מצרים מונגולים ושלל תרבויות פראיות מההיסטוריה האנושית.

התמה האמיתית של הסדרה מוצגת לנו באמצע העונה בפרק "תאוריית הפרא הקדום" – זהו פרק שונה לחלוטין משאר הסדרה גם בכך שהוא מתנהל בלונדון הויקטורית וגם בכך שהוא מכיל דיאלוגים שלמים ולא רק מלמולים בשפות מתות.
קבוצת משכילים נפגשת יחדיו לדון לגבי מוצא האדם, כאשר אחד מהם טוען שהטבע הפראי של האדם עדיין טמון בו ויכול להתפרץ בכל רגע. תאוריה זו עומדת במבחן כאשר משוגע רצחני מפר את שלוות המפגש, ובני האצולה המתורבתים מוצאים עצמם מול פרא אדם צמא דם. מעיין מראה לאבולוציה של דמותו של "חנית" במהלך הסדרה.
אלמנט נוסף שמעצים את כל הטוב של הסדרה הוא הצגת אנטגוניסטים משמעותיים ל"חנית" ו"ניב", בדמותם של מנהיג הויקינגים והמלכה הלוחמת. בעוד המלכה הלוחמת מוצגת כרוע מוחלט, מנהיג הויקינגים מביא אותנו לנקודת הגבול בין מי הגיבור ומי הנבל. כאן טרטקובסקי זוהר כמו השמש, כשהוא מציג לנו באור וחמלה את מי שעד לפני רגע היו הרוע המוחלט בסיפור. מי שחטף את מירה והפך אותה לשפחה פתאום מתגלה כאיש משפחה, כקורבן, ושווה ערך ל"חנית" שעבר בדיוק את אותו מסלול חיים של טרגדיה. ואת כל העוצמה הרגשית הזו טרטקובסקי מצליח להעביר בשלמות בעזרת הבעות פנים, צבע ותאורה וכמעט ללא מילים פרט לאחת או שתיים שחוזרות מתוך צעקת אבל. לפתע הגיבור הופך נבל, והנבל גיבור.

במהלך 10 פרקים הופך סיפורם של איש המערות והדינוזאורית מסיפור הישרדות, למבצע הצלה, למותחן רומנטי ועד לאפוס מרגש ומותח של שלושה פרקים רצופים בהם פשוט לא בא לכם שהפרק ייגמר ונאלץ לחכות שבוע שלם.
גיבורים הופכים למפלצות, האיש הרע מראה חום וחמלה, יצורים ללא יכולת הבעה (ויש לי ניסיון עם זוחלים גדולים) פתאום מציגים אהבה, והחיבור לכל אחת ואחת מהדמויות בסיפור נוצר כמו קסם בלתי מוסבר.

הדבר היחיד שהצליח איכשהו לבאס אותי היא הדרך בא סיימו את העונה. קרב גדול שנבנה במשך חמישה פרקים לפחות הסתיים תוך הכמה דקות ותוצאותיו הרגישו מעט מזורזות וחסרות עוצמה. אבל היוצרים ידעו איך לטשטש את התחושה הזו ונתנו לנו שוט סיום שהרעיד מחדש את כל החושים. ייתכן ומדובר בסיום מוחלט של הסיפור, או אולי פתח למשהו חדש לחלוטין. בלי לגלות יותר מדי כמובן.

אז כן, גנאדי טרוטקובסקי, האיש שאחראי להמון חלקים בילדות של ילדי שנות ה80-90, הצליח להגיע ליצירת המופת האולטימטיבית שלו.
ללא ספק, primal תיזכר לדורות. 

השאר תגובה