שמו של מ. נייט שאמאלאן מסתובב כבר כמעט 20 שנה, ובכל זאת, לא יצא לי להיחשף יותר מדי ליצירה שלו. הטעימות היחידות שלי מיצירותיו היו הסרט “ביום שזה יקרה” (יציאה כיתתית) וההתחלה של ״אוואטר: כשף האוויר האחרון״, שסגרתי אחרי חמש דקות בטענה שזה פוגע קשות בחומר המקור – ובדיעבד צדקתי.
מה שאומר של״ספליט״, סרטו החדש, הגעתי עם אפס ידע קודם לגבי עבודותיו המוקדמות. והאמת שאפילו את הטריילר אני לא זוכר שראיתי. עם זאת, ג׳יימס מקאבוי הוא אחד השחקנים האהובים עליי, ואם הוא לוקח על עצמו פרויקט שהוא לא סרט אקס-מן, אז זה כנראה מעניין (ראו ערך ״טראנס״ המעולה). מה שכן, אחרי הצפייה, אני בהחלט מתכוון לחקור את עבודותיו של מי שהוגדר בזמנו “השפילברג החדש” ולראות את הסרטים שכולם היללו, ואם יהיה זמן וכוח, גם את אלו שהיו מאוד ירוקים באתר העגבניות.
הסרט מספר על קווין, אדם בעל הפרעת זהות דיסוציאטיבית (או במילים אחרות, פיצול אישיות). בראשו נמצאות 23 זהויות שונות, ולכל אחת מהן רצונות, אמונות ואפילו מאפיינים פיסיים משלה. בהתחלה זה נשמע כמו מתכון לקומדיה משעשעת (כמו “אני, עצמי ואיירין” בכיכובו של ג’ים קארי משנת 2000), עד שקווין מחליט לחטוף שלוש נערות ולכלוא אותן למטרות שנדמות תמוהות בהתחלה.
אט אט, מתגלות יותר ויותר אישיויות של קווין, כמו גם המטרה והתכלית שלהן, והסרט תופס פן מאוד אפל ועל-טבעי. בשלב הזה נעצור את סקירת העלילה כדי לא להכניס שום ספוילרים, או לא לתת אפילו כיוון לכיוון של הסרט. רק אומר שמ. נייט שאמאלן יודע איך לספר סיפור ואיך לרתק את הצופה, שאמור, יחד עם הדמויות, לגלות עוד ועוד שכבות של הסרט ושל המסתורין שאופף אותו.
חלק עצום מההצלחה של הסרט (אולי 50 אחוז ממנו) יושב לג’יימס מקאבוי על כתפיו הצרות והמאוד מוכשרות. מקאבוי מצליח להעביר בצורה מדהימה את התחושה של לחיות עם 23 אנשים בתוך הגוף, ואת האישיויות השונות של כל אחד מהם. הדיאלוגים הפנימיים שלו והאינדיבידואליות של כל דמות, לפעמים באותה הסצנה, הפנטו אותי. בכל רגע שהוא הופיע על המסך תהיתי מה הוא הולך לעשות ואיזו דמות הוא ישחק הפעם. האם הוא יהיה אדם אפל עם OCD? אישה דאגנית ומסתורית? או אולי ילד בן 9 עם לקויות בדיבור? את כל אלו ואחרים, מקאבוי מצליח להעביר בצורה קריפית ולתת הופעה מרשימה שמציבה אותו כאחד השחקנים היותר מעניינים בתעשייה בשנים האחרונות.
עוד בגזרת המשחק צריך לציין את אניה טיילור-ג׳וי, שזהו הסרט הראשון בכיכובה שמופץ בישראל. אניה שיחקה בעוד שתי הפקות מדוברות במהלך 2016, הראשונה בסרט BARRY, סרט אוטוביוגרפי על חייו של ברק אובמה, ו-MORGAN דרמת מתח אימתית שזכתה לאהדה. כאן, אניה מצליחה לעמוד מול מקאבוי בצורה פנומנלית ביחס לשחקנית צעירה ולא מוכרת, שעומדת מול שחקן עם לא מעט עבר ותפקידים גדולים מאחוריו. הדמות שלה לא פחות מורכבת משלו – עברה נחשף בפלאשבאקים מחרידים, שלרגעים נראים תמוהים בתוך עלילת הסרט, אך בסופו של דבר מסבירים את המעשים שלה.
מה שמאוד תרם לאווירת הסרט היו הצילום והעריכה. כל שוט של שאמאלאן נראה כאילו הוא מנסה לספר סיפור דרך נקודה מאוד מצומצמת וספציפית. הוא יודע שיש עוד מה להראות ולחקור, אבל הוא בוחר להראות הכל בצורה מינימליסטית ומסתורית. בכך הוא נותן לצופה לגלות, רק לקראת הסוף, למה כל הדברים שלא היו מובנים במהלך הסרט הם בעצם הגיוניים, והיו שם מלכתחילה עם סיבה טובה.
אני אוהב את הסגנון של שאמאלאן, ולפי מה שאנשים אומרים, נראה שהבמאי חזר למקורות שלו. הגיע הזמן להשלים את סרטיו המוקדמים.
ציון: 4.5
