לפני כמעט עשור הבמאי פיט דוקטר ואולפני "פיקסאר" הביאו לעולם סרט עם קונספט חרוש בטייק מעניין ויצירתי- איך נראית מודעות מונפשת של ילדה מתבגרת. "הקול בראש" לא רק הצליח לגעת בהמון נקודות רגישות אצל שלל צופים מכל שכבת גיל, הוא גם עשה זאת בצורה צבעונית, צורנית ואנימטיבית ביותר, כיאה לאולפני "פיקסאר". אני זוכר שהרהרתי לעצמי "ואוו. זה סרט מושלם. מדוייק ומושלם ואין צורך לגעת בו". וכמובן שהתחלתי לחשוש כש"דיסני" החליטו להיות תאגיד חמדן ולנסות לחלוב גם את הסרט הזה כמותג חסר נשמה. למרבה הפתעתי, "הקול בראש 2" הוא סרט יפייפה, מדוייק ולא פחות מרגש מקודמו.

הפעם קיבל לידיו את המושכות הבמאי המתחיל קלסי מאן, שלמרות שזו עבודת הבימוי הראשונה שלו, הוא מוכר כאמן סטוריבורד של דיי הרבה דברים יפים מהילדות של ילדי שנות התשעים ותחילת האלפיים ("מלחמת המשובטים- סדרת האנימציה", "בית פוסטר לחברים דמיוניים" הם רק חלק מהסדרות עליהם עבד), והיכולות שלו מורגשות בכל הקשור להשתלשלות הסיפור ולכמה מהפרטים הויזואליים החדשים.

העלילה ממשיכה לעקוב אחר חייה של ריילי כשהיא עוברת מילדה מתבגרת לנערה מתבגרת בגיל 13. זה השלב שבכל בן אנוש ההורמונים מתחילים לבעוט במוח ואנו מוצפים בתחושות חדשות. וכך לצד הרגשות הקיימים של ריילי: שמחה (איימי פולר), עצב (פיליס סמית'), פחד (ביל היידר), כעס (לואיס בלאק) וגועל (הפעם בדיבובה של ליסה להפיירה), מופיעים גם רגשות יותר מורכבים כמו חרדה (מאיה הוק), קנאה (איו אדבארי), שיממון (אדל אקסרקופולס) ובושה (פול וולטר האשר).

בזמן ששמחה מאמינה שהחבורה הצליחה לבסס את האופי הטוב של ריילי, ברגע שחרדה וחבריה נכנסים לתמונה מתחיל מאבק כוחות על הצורה שבה מתנהלים העניינים. כאשר ריילי עומדת בפני אתגר רגשי חדש המלווה בהפצצה הורמונלית טיפוסית לבני עשרה, הרגשות הוותיקים מוצאים עצמם נדחקים לאחורית המוח בשעה שחרדה מתחילה להשתלט על העניינים. בדרכם "לתקן" את המצב, חבורת הרגשות נתקלת בלא מעט מצבים שמומחזים בצורה יצירתית וצבעונית ואפילו בכמה מימדים שונים כמו במפגש עם דמות מונפשת דו מימדית מהעבר של ריילי.

לא מעט פסיכולוגיה מועברת כאן בצורה מופשטת כמעט ומונגשת לילדים ולא אחת גם לבוגרים ולהורים. במרכז כמובן ההתמודדות עם חרדה חברתית שחלקינו חווים מעבר לגיל ההתבגרות, והשאלה הכבדה מכל: האם התבגרות פרושה פחות שמחה? שכן דמותה של שמחה עוברת בעצמה תהליך של הבנה ו"הורדת סמכויות" במאבק מול חרדה וחבריה.

לצד ויזואליות מרשימה כתמיד כשמדובר ב"דיסני" ו"פיקסאר", קיימת בסרט כתיבה מאוד שנונה שכאמור מנגישה מושגים מעולם הפסיכולוגיה, לילדים. עוקצנות וסרקסטיות למשל מועברים ע"י הדמות של שיממון שמזכירה לא מעט את בני הנוער של דור "הזד" שגדלו עם מכשירים ניידים מולחמים לידיים ועושים איתם כמעט כל פעילות או "אי פעילות". קנאה מוצגת כיצור קטן וחמוד שרק רוצה כל מה שיש לאחרים כמו הילדה הקטנה שרק רוצה לקחת לך את הצעצועים כל היום. בושה הוא בחור מגודל וורדרד שמתחבא בתוך קפוצ'ון ומצליח להתחבר דווקא אל דמותה של עצב, שחולקת איתו לא מעט מאפייני אישיות.

חרדה ושמחה שמנהלות את הקרב על השליטה בנפשה של ריילי ממש מדמים כיצד הנפש עצמה נעה בין מה ישמח את העצמי לבין מה ישמח אחרים כדי לשמח את העצמי, וכאשר הכל יוצא מכלל שליטה, התקף החרדה מועבר בצורה כל כך תיאטרלית ומדויקת שזה השלב שאמרתי לעצמי "ואוו. זה עבד להם שוב! כל הכבוד". אני יכול להמשיך אבל זו ביקורת לסרט. לא מבוא לשיעור של פרויד.

בסופו של דבר אם נסתכל על זה, סרטי "הקול בראש" מתארים תהליכים שכל אדם עובר. ובסופו של דבר אפשר לקחת כל אירוע, כל פרק בחיים או כל סערת רגשות בכל שלב בחיים ולהפוך אותם לסרט עם הדמויות הללו. כל עוד הדבר נעשה בצורה צבעונית וחיננית, בכתיבת סיפור פשוט אך מדוייק, כפי ש"הקול בראש 2" מציג לנו, נוכל לקבל אין ספור המשכונים למותג הזה, והם לא יפלו מחסד. ואולי סוף סוף נקבל המחזה של רגשות קשים לעיכול, כמו אהבה שנאה ו… רגשות שעלולים להעלות את דירוג הסרט ל-13 פלוס.

ציון סופי: 4.5