כמה מילים אישיות לפני שנתחיל לדבר על "וונום- הריקוד האחרון". בתור גיק יליד שנות ה-80 שגדל בשנות ה-90, לספיידרמן היה חלק עצום בחיים שלי ודרכו גם ליקום הרחב יותר של מארוול. לא רק בין דפי הקומיקס, אלא בעיקר בסדרות האנימציה, משחקי מחשב וסרטי הקולנוע. רוב הדמויות שאני מעריץ מהעולם הזה הם דמויות כמו דוקטור דום, איירון-מן, בטא ריי ביל (למי שמכיר, מהיקום של ת'ור), קרייבן הצייד, הלטאה, אולטרון וכמובן- וונום. חלק מהדמויות הללו מרכזיות יותר וחלקן ממש בשוליים, אבל במשך כל הילדות שלי, מה שאפיין את הדמויות הללו (וכנראה גם אותי) היא העובדה שאף אחת מהן לא הייתה במיינסטרים.
היית אומר לכולם "איזה כיף! הולך לצאת סרט של איירון מן!" והיו מצביעים עליך וצוחקים. מתרגש לקראת "ספיידרמן 3" כי "הספיידרמן השחור עם השיניים" יהיה שם, ואף אחד לא יודע על מה אתה מדבר. מלהק לך את ראסל קרו כליהוק חלומות לקרייבן הצייד שירוץ אחרי ספיידרמן בספיידרמן 4, וכולם צועקים עלייך "לא!". הרבה מאוד זמן הרגשתי לבד, בתוך עולם משלי ורק רציתי לחלוק אותו עם אחרים. מן הסתם כש"הנוקמים" התפוצצו על המסך, המשאלה שלי חצי התגשמה. למה חצי? את זה אספר לכם אחרי שנדבר על הסרט.