שבוע אחרי ביקורת הוידאו של שני פרומקין, טל מיכלס מביא לנו את הביקורת הכתובה על סרט האנימציה החדש והמדליק של אולפני דיסני. הביקורת כוללת מעט ספויילרים.
בימים בהם ארה”ב ניצבת בפני בחירות לנשיאות, בהן מונח נושא הגזענות על הכף, מגיע סרט חדש מאולפני דיסני במטרה לסטור לציבור על הלחי ולבדר ילדים עם חיות לבושות בבגדים אנושיים. התוצאה- טובה יותר מכפי שחשבנו.
לאחר ההצלחה המסחררת של “הקול בראש” בשנה שעבר, ומיד לאחר מכן המפלה המביכה בדמות “הדינוזאור הטוב”, מחזירים האמנים בדיסני את נוסחת “החיה המואנשת” ששימשה את עולם האנימציה בראשית דרכו. הפעם העיסוק הוא לא בסתם ארנבים או ברווזים מגוחכים ובדיחות סלפסטיק, הפעם מדובר בהפקה מאוד רצינית, סיפור רציני, ותקציב רציני.
בעולם מקביל, בו ממלכת היונקים התפתחה לחברה תבונית מתועשת, ג’ודי הופס (ג’ניפר גודווין) חולמת להיות שוטרת ולעזור לשמור על החוק ברחבי העיר זוטרופוליס. הבעיה היא שג’ודי היא ארנבת, וארנבים לא בדיוק נתפסים כמתאימים לתפקיד מאחר והם, אתם יודעים, קטנים וחמודים. למרות הדעות הקדומות וטענות הנגד של הסביבה (שכוללים אפילו את הוריה), ג’ודי רודפת אחרי חלומה ומסיימת את הכשרתה כשוטרת מצטיינת. היא מוצבת בעיר חלומותיה, זוטרופוליס, ומתכוננת לעבודתה החדשה.
אך גם כאן המציאות מכה בה, ותפקידה הראשון בכוח הוא… פקיד השטן… זתומרת, פקחית חנייה. כאשר פרשיית העלמות מסתורית פוקדת את העיר, ואף שוטר לא מצליח לפתור את התעלומה, ג’ודי מתנדבת לעשות הכל כדי להציל את העיר. בדרכה היא נתקלת בניק ווילד (ג’ייסון ביטמן), שועל ערמומי ותחמן עירוני, שבדרך לא דרך, נאלץ לעזור לה בחקירה. השניים עוברים מסע ברחבי העיר המדהימה והענקית בעודם מנסים לפתור את מקרה ההעלמות, כשבדרך הם לומדים ומלמדים את הסביבה על הצורך בלהכיר בשונה כשווה ולשכוח דעות קדומות.
הסרט מצטיין הן בפן הסיפורי, והן בפן הויזואלי. עיצובי הדמויות יפייפיים והמשחק הנלווה להם משעשע ומבדר מאוד. החל מהדמויות הראשיות של ג’ודי וניק, דרך רב פקד בוגו (אידריס אלבה) הגנו חם המזג, ראש העיר לאיון הארט (ג’יי קיי סימנס), כן ניחשתם… מדובר באריה, שלל התושבים המואנשים ואפילו ההמחזה של בעיות מהעולם האמתי כמו משרדי ממשלה המנוהלים ע”י… עצלנים (הסצנה הכי מצחיקה בסרט-כי היא נכונה). לצד קאסט מרשים של דמויות צבעוניות, מוצבת לנו תפאורה, מהמרשימות שנראו בסרטי אנימציה אי פעם. כאשר ג’ודי מגיע ברכבת לראשונה לזוטרופוליס היא מלאת פליאה ותדהמה מיופייה של העיר וכך גם הצופים בעוד הרכבת עוברת במחוזות העיר השונים, כשכל אחד מהם מעוצב לפי סביבת מחייה אחרת: שכונת יער הגשם, פרוורי הסוואנה, שכונת המכרסמים הקטנה, רובע הקוטב ועוד המון, שקובצו יחד לעולם אחד מדהים ביופיו.
השפה העיצובית של הסרט אינה החוזקה היחידה שלו. המסר שמעביר הסרט פוגע במטרה, מכל כיוון אפשרי, ובעיתוי מושלם. בימינו אנו זוכים לראות, על בסיס יומי, ביטויי גזענות ושנאה כלפי השונה: שחורים מול לבנים, גברים מול נשים, יהודים מול מוסלמים מול נוצרים ואפילו צמחוניים מול אוכלי בשר (ממש כמו החלוקה בסרט).
המסע האישי של הגיבורה הוא מסע לשבירת הסטיגמה האישית שלה. במהלך המסע היא פוגשת בוייד השועל, שהשלים עם הסטיגמה שהוא מייצג, ומנסה ללמד אותו לשבור אותה. במהלך המסע האישי של השניים, מתעוררת אותה הבעיה בקנה מידה גלובאלי (או לפחות עירוני)! ולא רק בקבלת האחר בין טורפים לצמחוניים בסרט, ההקבלה נעשת כמעט באופן ישיר כלפי כל ויכוח על שונות בחברה.
חלק מהחיות מציגות אמונה מסוימת, חלקן מוצגות כבעלות מבטא או התנהגות תרבותית שונה ואפילו חלקן מוצגות כבעלות צבע עור שונה המקרין על האופי שלהן. ומה שהסרט מנסה לצעוק לקהל בפנים, זה בעצם “הינה! חיות יכולות לחיות באוטופיה והרמוניה! למה אנחנו לא יכולים?”
השאלות היחידות שעלו לי (ורק לאחר הסרט) מאוד זניחות כמו “אז מה הטורפים בעצם אוכלים אם כל החיות הן תבוניות?” או “איפה כל הציפורים, הדגים הזוחלים והחרקים? ולמה הם לא תבוניים גם כן?”. כמו שאמרתי, אף על פי כן, הסרט עובד, ועובד מצוין. פשוטו כמשמעו- סרט לכל המשפחה ולחלוטין לא רק לילדים. אם כמה שאני בעד לתת לאנשים חדשים הזדמנות, נראה שגם באוסקר 2017, דיסני יהיו הזוכים הבלתי מעורערים, והסיבה מוצדקת.
ציון: 4.5
