22 שנים אחרי יציאתו של “פארק היורה” לאקרנים, מנסה הוליווד להראות לנו שהקסם עדיין קיים בכל הקשור לדינוזאורים. למרות הצלחתם/כישלונם של שני סרטי ההמשך הקודמים, “עולם היורה” מצליח לעמוד בזכות עצמו כהמשך ישיר לסרט המקורי, ועומד איתן ויציב.

אזהרה: ביקורת זו מכילה ספוילרים לסרט!

גילוי נאות: לכותב ביקורת זו אהבה מטורפת לכל הקשור לדינוזאורים ומפלצות. זו אחת הסיבות שלסרטי “פארק היורה” יש מקום נכבד בלב, לא רק בגלל המעמד של במאי הסרט המקורי, סטיבן שפילברג, אלא בעיקר כי הסרטים האלה גרמו לי להרגיש (בלשון הסרט) כאילו דינוזאורים הם באמת חלק אמתי ומופלא מעולמינו.

“עולם היורה” בהפקתו של ספילברג ובימויו של קולין טרבורו, מהווה בעצם המשך ישיר לאירועי הסרט הראשון משנת 1993, כשמיליונר חדש (אפרן חאן) קונה את הפארק הנטוש ומצליח להגשים את חזונו הישן של ג’ון האמונד באופן מושלם (כמעט).

התוצאה-“עולם היורה”! גן חיות פרהיסטורי מדהים לכל המשפחה! שמורת ספארי ענקית, כלוב ציפורים, פינת ליטוף מאוד מקסימה של גוזלי דינוזאורים (כולל רכיבה על גורי טרייצרטופס. ואוו!) ואפילו בריכת ענק לדינוזאורים ימיים, סטייל Sea World (רק שבמקום שאמו יש להם מסוזאור ענקי!). לחזות בפארק בתפוקה מלאה יוצר מן תחושת פליאה שאי אפשר להסביר אותה. פשוט ואוו אחד גדול, כשבראש ובלב מתנגנת אותה מנגינה קסומה של ג’ון וויליאמס.

הסרט זורק לא מעט רפרנסים למקורות כשאחד הגדולים הוא בחלק מהעלילה. זאק (ניק רובינסון) וגריי (טאי סימפקינס) הם שני אחים שמקבלים מדודתם קלייר (ברייס דאלאס האוורד) שעובדת בהנהלת הפארק, זוג כרטיסי כניסה VIP  לחופשת הקיץ. קצת מזכיר את האמונד והנכדים שלו בסרט הראשון.

דודה קלייר לא נשארת לבלות עם הילדים, שכן עבודתה גוזלת את רוב זמנה. כאחראית השיווק של הפארק, קלייר נדרשת לפקח על אטרקציה חדשה כל שנה, כדי להשאיר את הפארק ענייני עבור התקשורת. אחרי כל הדברים הנפלאים המוצגים בפארק, המשימה לא כל כך פשוטה (וגם נגמרו כל הדינוזאורים המעניינים). אז מה עושים? מהנדסים גנטית דינוזאור חדש! (כי לא למדנו כלום מהפעם הקודמת), אינדומינוס רקס, או…איי-רקס אם תרצו, הוא הפתרון של מחלקת השיווק, טורף גדול חדש ומפחיד ביותר שימשוך קהל.

הבעיה- צריך לבדוק עם בטוח להכניסו לפארק, כאן נכנס לתמונה סטאר לו…אממ….אוון גריידי! לוחם יחידה מובחרת לשעבר שנשכר ע”י הפארק כדי… לאלף רפטורים! (אוי זה פשוט לא מפסיק להיות מגניב).

בלי לחשוף הרבה משאר עלילת הסרט, דברים (כמובן) משתבשים, הדינוזאורים משתוללים ואנשים הופכים לבונזו, כמו שמצפים מסרט מסוג זה. במובנים רבים הסרט מנסה לדמות למקור, גם בעלילה וגם באווירה שהוא משרה. אבל יש נקודות בסרט שזה מרגיש כמו דחיפה בכוח, ישר אל פרצופו של הצופה. למשל כל המיסותרין סביב האיי רקס. אנחנו יודעים שמדובר בחצי טי-רקס וחצי…מידע מסווג? באמת? הרי רק מלהסתכל על המפלצת מזהים מה היו המרכיבים בתבשיל. מה שכן, לזכותם ייאמר שמה שנשמר בסוד בטריילרים, מופיע בכל הדרו, יחסית, בחלק מוקדם של הסרט. נכון, החשיפה של העניין נכנסה בטוויסט חכם, אבל עדיין כל הסרט כיוון לטוויסט הזה.

היו כמה רגעים בסרט לעומת זאת שפשוט גרמו לי (ולעוד כמה צופים באולם) למחוא כפיים. סיקוונסים שלמים של אימה ומתח שנעשו, עוצבו ובוימו נכון כמו רכבת הרים מבדרת. מה שכן, הסמל המסחרי של הפארק וסדרת הסרטים, היה חסר, ולא פעם במהלך ההקרנה צצה השאלה, “איפה המאדר-פאקינג טי-רקס” אולם, טרבורו ידע בדיוק מתי ואיך להכניס את היצור ואני באתי על שכרי (ועוד כמה מונים) בחלק האחרון והמדהים של הסרט! כאילו הבמאי אמר “עוד לא, עוד לא, עוד ל…עכשיו!”

לסיכום: אף אחד לא ייקח את המקום לקלאסיקה של ספילברג, גם לא בעוד 65 מיליון שנה כנראה, אבל בכל הנוגע לסרט המשך מכובד, “עולם היורה” עומד בקריטריונים בהצלחה מספקת ביותר.

ציון סופי: 4.5

וכעת, אתנחתא מוסיקלית