כאשר הוכרז לפני כשנתיים כי סרט חדש בסדרת "הנוסע השמיני" נמצא בהפקה, לחלוטין לא הייתי מופתע, כי הרי בהוליווד אי אפשר להניח למותג להתפגר בשקט, אבל מבחינת הציפיות שלי? ובכן, הן לא היו בשמיים.

מאז הולדתה ב-1979, סבלה הסדרה מחוסר אחידות מובהק:
הסרט המקורי של רידלי סקוט נחשב לאבן דרך בשילוב שבין מד"ב לאימה והאסטתיות הקולנועית שלו ממשיכה להשפיע על יוצרים עד היום, Aliens שביים ג'יימס קמרון (שבעברית זכה לכינוי "שובו של הנוסע השמיני") כמעט עשור אחרי נחשב לאחד מטובי סרטי ההמשך של כל הזמנים (ולא אכנס עכשיו לוויכוח "האם הוא מתעלה על המקור") ואחריו הגיעו החלק השלישי הקודר והמתוסבך שביים דיוויד פינצ'ר (שלבסוף גם התנער ממנו), ולקראת סוף המילניום צץ ה"התחייה" שהיה בעיקר חגיגה של קאמפיות וביזאריות שיצר הבמאי הצרפתי ז'אן פייר-ז'אנה.

על התועבה שהיא 2 סרטי "AVP" תרשו לי לא להתעכב, אבל לגבי הפריקוולים שיצר רידלי סקוט בעצמו בעשור וקצת החולפים הייתי מסויג – אמנם ערכי ההפקה שלהם היו מדהימים ונראו נהדר כמו שמצופה מסרט של סקוט, אבל לא אהבתי את התעסקות היתר שלהם בנושאי משמעות הקיום, מֵטָאפִיזִיקָה ואֶקְזִיסְטֶנְצִיָּאלִיזְם.
לטעמי, כך סטה "פרומתיאוס" מהמקור של המותג כסרט אימה נטו לעבר מד"ב פילוסופי שאותי כצופה פחות עניין. גם הכנסת "המהנדסים" לקאנון נראתה לי התעקשות לא נחוצה רק כדי לפתור את מסתורי ה-Space Jockey מהסרט המקורי, מסתורין שדווקא הייתי שמח אם היה נשאר מסתורי, מסקרן ומפעיל את הדמיון. "קובננט" מ-2017 שבא אחריו פשוט שעמם אותי עם עלילה מבולגנת שלא לצורך.

כאשר הוכרז כי פדה אלווארז יביים סרט חדש בסדרה, אשר ימוקם דווקא בציר הזמן שבין הסרט המקורי לבין סרט ההמשך של קמרון, הרשיתי לעצמי להתעודד.
אמנם הפילומוגרפיה של הבמאי לא עמוסה במיוחד (חידוש של "Evil Dead" וסרט המשך ל"נערה עם קעקוע הדרקון") אבל הוא אחראי לאחד מסרטי הסלאשר הכי מהנים ומפתיעים שראיתי לאורך השנים – "אל תנשום" מ-2016, אותו גם כתב, ביים, הפיק ואפילו ניגן בפסקול שלו(!).

אחרי הצפייה בתוצר הסופי נותר לי רק להגיד – כל הכבוד אלווארז!
התסריט שכתב אלווארז עם השותף הקבוע שלו רודו סאייוגס, פשוט חוזר למקורות האימה ועושה את זה בחוכמה כשהוא מגביל את העלילה בחלק הארי של הסרט ללוקיישן יחסית מצומצם וקלאסטרופובי, ואת צוות השחקנים לפחות או יותר 7 דמויות (ובכך מעניק גם סיבה טובה לחזור למקור של השם העברי – "הנוסע השמיני", שאיבד משמעות בסרטי ההמשך, אך הפעם מקבל טוויסט הרבה יותר קריפי מהרגיל). מעבר לכך, התסריט לוקח ומאזכר את החלקים הטובים מכל סרטי הקוואדרולוגיה המקורית, בעיקר את שני הסרטים הראשונים שביניהם הוא ממוקם, נותן רפרנס קטן וזניח לפריקוולים של סקוט (בכל זאת, הוא גם המפיק בפועל) וכפי שטען אחד מעמיתיי לצפיה – כנראה מוחק מהקאנון את כל עניין "AVP".

הבימוי של אלווארז והצילום הנהדר של גאלו אוליברז מצליחים להטמיע את "רומולוס" עמוק בעולם של הסרט המקורי, תוך שהוא חוזר ללוק המלוכלך ושימוש מרהיב באור וצל, ממש כמו בסרט הראשון. את הטאץ' הסופי נותן פסקול מדויק שנאמן למוטו של הסרט הראשון: "בחלל אף אחד לא שומע אותך צורח". בחלקים לא מעטים של הסרט הסרט נמנע משימוש בקול, או משתמש בקול מאוד מעומעם, מכיוון שהריק של החלל לא מעביר גלי קול. הדבר תורם להטמעת הצופה במה שמתרחש על המסך ותורם לא מעט לתחושה של הפחד, בעיקר בחלק הראשון של הסרט. באופן חריג, דווקא אותו חלק ראשון של הסרט לא קופץ ישר לאקשן ולאימה. אלווארז לוקח את הזמן כדי להציג לנו בדקות הראשונות את ההקשר לסרט המקורי ואז בונה באורך רוח את האקספוזיציה והדמויות המרכזיות.

ההתעקשות של אלווארז על אפקטים פרקטיים עבור הזינומורפים וגלגוליהם מוסיף עוד רובד של אמינות לאימה, למרות שרוב האפקטים ממוחשבים עשויים גם הם לעילא (מלבד משהו אחד קטן שחבל שהוכנס וניגע בו יותר מאוחר בביקורת).

*שימו לב! התראת ספוילרים מופעלת ברגע זה*

המערכה הראשונה מציגה לנו את ריין (קיילי ספאני המצוינת, שראינו השנה גם ב"מלחמת אזרחים" של אלכס גארלנד) יתומה צעירה המנסה להיחלץ מהחוזה שלה לתאגיד הכל יכול "וויילנד-יוטאני" , אי שם בכוכב בשם ג'קסון הנמצא בתהליך הארצה (באותו מצב שהיה "LV426" מהסרט השני) ריין משוכנעת כי סיימה לעבוד עבור התאגיד ורוצה להסתלק מג'קסון המטונף ומכוסה העננים כדי לטוס לכוכב אחר שכבר סיים את ההארצה ולזכות לצפות בשמש אמיתית הזורחת בשמיים, אולם התאגיד הנכלולי לא מוותר על כוח עבודה זול כ"כ מהר. ריין מגלה כי היא אינה יכולה לעזוב, יחד עם "אחיה" המאומץ, אנדרואיד תקול בשם אנדי (דיוויד ג'ונסון הבריטי שהוא כנראה תגלית הסרט), אשר אביה המנוח הציל מהזבל.

ללא ברירה אמיתית, ריין חוברת לידידה טיילר (ארצ'י רנו, שיחק את מאל בסדרת הפנטזיה "צל ועצם"), אשר מתכנן מבצע לבזיזת תחנת חלל נטושה שגילה במסלול סביב הכוכב. טיילר בטוח כי על התחנה נמצא ציוד קריוגני שיאפשר להם מסע ארוך בחלל העמוק לכוכב אחר. הוא מצרף את ריין לצוות ספינת המשא הקטנה "קורבלן 4"שכולל את הטייסת נבארו (איילין וו), החבר של ביורן (ספייק פרן) ואחותו הצעירה של טיילר, קיי (איזבלה מרסד, שגם אותה ראינו השנה – ב"מאדאם ווב", למרבה הצער).

כמובן שאנחנו ביקום שבו כניסה לתחנת חלל נטושה היא לא רעיון מבריק, ומאותו רגע שהצוות הצעיר מתחבר למנעל האוויר, דברים לא נעימים מתחילים להתרחש. כמובן שתחנת החלל "רנסנס" היא חלק מניסוי סודי של "ווילנד-יוטאני"- לא משהו שיפתיע מישהו מחובבי המותג, אבל עבור צוות ה"קורבלן" חוסר המידע הזה יהיה קטלני, ברגע שידרכו במעבדות המחקר שלה -"רומולוס"" ו"רמוס", ע"ש מיתוס התאומים הרומאי.

כפי שאפשר להבין מהטריילרים, מעבדות המחקר עמוסות ב Facehuggers, שרק מחכים למארח אנושי להיצמד אליו ולהטיל בתוכו את גלגול החיים הקטלני הבא של הזינומורפים בעלי הדם החומצי.

אחת ההפתעות על גבי תחנת החלל קשורה ישירות לסרט הראשון בסדרה ומעגנת את "רומולוס" כמה שיותר קרוב אליו. לא ארצה לעשות יותר מדי ספוילרים (זה גם לא מופיע בטריילר למרבה המזל), אבל אני יכול רק להגיד ש"כנס העתידנים" מ-2013 של ארי פולמן, הקדים את זמנו . אני חושב שבאופן ספציפי ב"הפתעה" זו יש מעט טעם לפגם והתסריט של הסרט היה יכול להסתדר יפה גם בלעדיה.

מנקודה זו בעלילה, הסיכונים של צוות ה"קורבלן" ביש המזל רק עולים, בעוד שסיכוייהם לשרוד רק יורדים. לא כל הסרט מהודק כמו המערכה הראשונה ובשלב מסוים במערכה האחרונה נראה שהסרט (יחד עם הדמויות שבו) מחליט לפנות בפניות עליהן רשום במפורש "זהירות! זה ממש מטופש" וגם "סכנה – לא הגיוני בעליל", אבל בדיוק אחר כך מגיע קליימקס שהוא כ"כ Bonkers (מתנצל, לא מצאתי תיאור מספיק מקביל בעברית) עד שכל מה שקרה קודם נשכח כתוצאה מההלם. כמובן שלא נגלה מהו, אבל אפשר רק להגיד שאלווארז מעז לגעת כאן באחד החלקים הכי מושמצים בסדרה המקורית ולהפוך אותו לחומר של סיוטים אמיתיים.

מבחינתי, "הנוסע השמיני: רומולוס" הוא תוספת ראויה בהחלט למותג ומבחינת איכות הוא אמנם לא מושלם, אבל הוא מלחיץ, מבדר ונמצא בהחלט בין המובחרים.

ציון סופי: 3.5