גילוי נאות (בנימה אישית). השנה הזו הייתה מטורפת. לכולנו. הסתגלות, דרכים חדשות, גישות חדשות לקיים… כל אלו ועוד בכל כך הרבה תחומים, ובלי שום הכנה מראש. אחד הדברים הקשים ביותר שחוויתי בשנה וחצי האחרונות היו מחסור בחוויה קולנועית. כבר יותר מ20 שנה שאני חי ונושם קולנוע וטלוויזיה, וכאשר בתי הקולנוע נסגרו (והיו אחד הדברים האחרונים להיפתח) הרגשתי, כמו רבים כמוני, שמשהו בעולם שלי מת.
כמי שחובב דרקונים, יצורים מיתיים ובעיקר מפלצות, “גודזילה נגד קונג” היה אחד הסרטים הבולטים שכל כך רציתי לראות לראשונה על המסך הגדול, ומצד שני לא לפספס אפילו שנייה מתוך הסרט לטובת הבלתי מתאפקים ברשתות החברתיות. הדיסוננס הזה הסתיים בצפייה ביתית כמובן, אך לא נשארתי חייב. סרט גדול, דורש מסך גדול, סאונד עוצמתי, מרחבים. לכן, כמעט חודשיים לאחר מכן, ביצעתי אתחול לטובת חוויה מחדש. ובכן, חברות וחברים, אומר זאת כך: אני חי!!!
המשך הקריאה כוללת ספויילרים לסרט (וביננו, מי בא לסרט הזה בשביל טוויסטים עלילתיים?!):
עכשיו למנה העיקרית. “גודזילה נגד קונג”, בבימויו של אדם ווינגרד, הוא בעצם “קרב חוזר” לאחר 60 שנים ארוכות. אי שם בשנות החמישים (סרט גודזילה הראשון יצא ב-1954), החלה לככב ביפן מפלצת ענקית שכבשה את המסכים. גודזילה הפך מהר מאוד לפופולארי בקרב חובבי קולנוע רבים והחל לחדור גם לתודעה המערבית, שם שלט בגאון קינג קונג עוד משנות ה30. כאשר אולפני “טוהו”, היוצרים של גודזילה, החליטו לנסות לפרוץ לשוק המערבי, הוצא הרעיון להפגיש בין השניים ולבדוק אחת ולתמיד מי המלך האמיתי. הזירה נבנתה, חליפות הספוג צוחצחו והשניים פצחו בטנגו הרסני ברחבי העולם עשוי הקרטון והקלקר שלהם. כדי לשמח את כל הצדדים, בגרסה שהופצה ביפן, ניצח גודזילה, ובגרסה האמריקנית ניצח קינג קונג. ובכן, למישהו בקהל זה לא הספיק.
נרוץ קדימה בזמן (ונדלג על “גודזילה” של אמריך, ו”קינג קונג” של ג’קסון) אל שנת 2014. גארט’ אדוארדס מקבל לידיו להחיות את הקאיג’ו האדיר גודזילה, ומקבל ביקורות לא נעימות במיוחד כאשר תשומת הלב מופנית בסרט בעיקר לדמויות האנושיות בו. עם זאת, החל להתבשל באולפני “לג’נדרי” רעיון בממדי ענק בהשפעת היקום הסינמטי של מרוול, שכולם רצו להתחכך קצת בהצלחה הפנומלית שלו- מה אם גודזילה לא לבד? מה אם יש עוד מפלצות בעולם.
כך החל להיבנות לו “יקום המפלצות” כאשר אבן הדרך הבאה במסלול, איך לא, “קונג: אי הגולגלות” של ג’ורדן ווגט-רוברטס (2017). ווגט-רוברטס עשה שיעורי בית בכל הקשור להזדהות עם דמות מרכזית והסרט נחשב להצלחה גדולה מאוד בזכות קונג (טובי קיבל) והבעות הפנים האנושיות שלו. בסופו של “אי בגולגלות” נרמז הקשר בין קונג וגודזילה, אך לפני העימות הבלתי נמנע, הלטאה הענקית נדרשה לעבור “מתיחת פנים” רצינית.
“גודזילה: מלך המפלצות” (2019) של מייקל דוהרטי, הציב את גודזילה שוב על המסך לצד דמויות אנושיות, אך הפעם היו אלה שחקנים בשר ודם שעמדו מאחורי הטיטאנים הממוחשבים. מעיין הומאז’ לראשית דרכו של ז’אנר מפלצות הענק, ותוסף נהדר שסיפק את המרכיב החסר להצלחת הסרט- הזדהות דרך מבט ותנועה!
“גודזילה נגד קונג” הוא השלב הסופי (נכון לעכשיו) של מיזם הענק הזה. מבחינת עלילה לא תמצאו כאן הרבה ויש מי שאפילו יתלשו שיערות מכמה שהשתלשלות האירועים מגוחכת. אבל היי, ציפיתם לכתיבה זוכת אוסקר? רציתם שקונג יטבע עם הטיטניק לצלילי סלין דיון? לא. באתם לראות מופע האבקות. ואכן יש כאן מופע האבקות יוצא מן הכלל!
קצת עלילה: אחרי שביסס עצמו כמלך הבלתי מעורער וטיטאן האלפא, גודזילה חש שמשהו מוזר מתרחש בעולם. מי שעוקבים אחריו במסעו הם מדיסון (מילי בובי בראון), מהרפתקתם הקודמת ב”גודזילה: מלך המפלצות”, יחד עם חברה ג’וש (ג’וליאן דניסון) ומאבטח המתקנים הפרנואיד בארני (בראיין טיירי הנרי). דמויות אנושיות לא חשובות המתקיימות כאתנחתא קומית בלבד. במיוחד בארני שפשוט מרגיז ומשעשע בו-זמנית.
בינתיים בצד השני של העולם, קונג מבלה בנעימים על מה שנשאר מאי הגולגלות שנשאב לתוך סערה אימתנית. את קונג מלווים ג’יה (קיילי הוטל המוכשרת להחריד), האחרונה משבט האייווי שחי עם קונג על האי, ומתקשרת איתו בשפת סימנים, דוקטור איליין אנדרוס (רבקה הול) שהקדישה את חייה לחקור את קונג, ודוקטור נייתן לינד (אלכס סקאסקראד) שנבחר לגייס את קונג כדי… לעצור את גודזילה. גם כאן יש לנו מבחר של דמויות אנושיות מיותרות שרק מלוות את העלילה ומוציאות מהקהל גיחוך פה ושם.
בלי לעשות יותר מדי ספויילרים, הקוף והלטאה מתנגשים כמה פעמים במהלך הסרט, בקרבות ספקטקולרים מטורפים שמשאירים את הלסת התחתונה על הרצפה איפשהו בשורה הראשונה באולם, כאשר פעם זה מנצח ופעם האחר מנצח ומי שבאמת מנצח הוא הקהל שבא לראות שתי מפלצות ממוחשבות, מלוטשות היטב, בסט צבעוני עם אפקטים לא מהעולם הזה… בקיצור הבנתם לאן אני חותר.
אדם ווינגרד הצליח לקום משורה של התחלות כושלות ופושרות ולספק סרט כייפי ומרהיב (ומלהיב) במלא מובן המילה. כן, העלילה של הדמויות האנושיות מטופשת לפעמים עד כאב (כן, כששופכים מים על מחשב יש תקלות. ופה הרמז נגמר) אבל אם מתרכזים בעיקר, מקבלים כאן חתיכת עיקר מאסיבי (יש ממש קטע בסרט שנראה כמו קרב WWE) אי אפשר שלא ליהנות “משובר הקופות הפנדמי” (הגדרה חדשה לשובר קופות ביתי אני מניח) שהוא “גודזילה נגד קונג”.
ציון סופי: 7 מתוך 5 (לא, לא התבלבלתי)
