זה לא סוד שבשנים האחרונות משהו משונה עובר על “אולפני דיסני” המציפים אותנו בגרסאות חיות לקלאסיקות שהפכו אותם למי שהם. אך פה ושם, גם ללא עזרתם של “פיקסאר” וחברים, דיסני מצליחים להשחיל לצופה משהו מקורי. “ריה והדרקון האחרון”, של דון הול, מהווה חלק חדש בעולם הנסיכות של דיסני, שרובינו חשבנו שמת עם “לשבור את הקרח 2”.
הפעם מדובר באגדה שבטית דרום אסייתית, המגוללת את סיפורה של ממלכה עתיקה אשר נקרעת לשבטים בגלל, איך לא, חמדנות, ומאוימת על ידי מפלצות חסרות צורה. הנסיכה ראיה (קלי מארי טראן) יוצאת למצוא את אחרון הדרקונים כדי לאחד את הקרעים ולהציל את העולם.
המשך הקריאה כוללת ספויילרים לסרט:
כאשר צופים בסרט “ריה והדרקון האחרון” קשה מאוד לא לקבל תחושה שמדובר ב”דיסניפיקציה” לסדרת המופת של ניקולדיאון, “אווטאר”. לא רק שהדמויות והעולם מזכירים את העולם הדמיוני (המבוסס על תרבויות אמיתיות) של הסדרה, הסיפור עצמו מרגיש מאוד דומה במקומות מסוימים.
עולם המחולק לממלכות כאשר אחת מהן מאיימת לכבוש את השאר? נסיכה גיבורה שחייבת למצוא את המושיע?! וזה לא נעצר שם. ראיה אכן מוצאת מהר מאוד את הדרקונית האחרונה סי-סו (אקוואפינה) והשתיים יוצאות למשימת איחוד הממלכה ולמנוע מממלכת הניב הסוררת (כן, הממלכות קרויות על שם חלקי גוף של דרקון) מלכבוש את כל העולם.
נשים בצד את העלילה המכובסת או את העיצוב המרהיב (אם כי, פחות מקורי) וננסה להתמקד בחלקים נוספים בסרט. בואו נחפש את הנבל, האנטגוניסט. מפלצות חסרות צורה המייצגות ריב וחמדנות יש לנו, אבל הם כוח הרסני חסר מניע… אנחנו צריכים נבל שאפשר לסמפט נכון? אז יש לנו את נמארי (ג’מה צ’אן), חברת ילדות שמהר מאוד הפכה ליריבה של ראיה.
כנבל, כמו בסרטי הנסיכות האחרונים של דיסני, אין כאן מספיק בשר כדי לספק רוע מאיים דיו. אחד הדברים שהפכו את הקלאסיקות של דיסני לטובות הוא הניגוד בין טוב ורע, בין נכון ולא נכון, בין צודק לטועה. בחלוף השנים החלו להסתכל על כל צד כבעל אינטרס והנבלים הפכו למושא הערצה ובזכות הערצה זו. חלקם אפילו קיבלו סרטי אוריג’ין או סרטים שממקמים אותם במרכז (מליפיסנט וקרואלה, אני מסתכל עליכן). אבל כמו ב”לשבור את הקרח” או “מואנה” הפעם לגיבור אין דמות שיוצרת ניגוד, אין את האויב. יש רק “חבר שעוד לא פגשת”… והמסר הזה חלש מאוד בעיניי.
גיבורה ממוחזרת ונבלית לא נבלית יש כאן, מה לגבי השאר? ובכן צוות ההרפתקנים של ראיה הולך ונבנה מדמויות לא מפותחות שהכי מעניין מכולם הוא טוקטוק, הארמדיל הענק בדיבובו המבוזבז של אלן טודיק (שכנראה היה חייב עוד מדיסני אחרי הופעת התרנגול האדירה שלו ב”מואנה”).
בעוד הצוות חשוב להעברת מסר האחדות בסוף הסיפור, הדמויות כמעט ולא מרוויחות את המקום אליהן הגיעו. עם עלילה ממוחזרת ויבשה, דמויות חסרות כיוון או חלולות ומסר ילדותי ולעוס היה קשה להתרשם מ”ראיה והדרקון האחרון”. טוב נו, זה דיסני ככה שלפחות זה נראה יפה.
ציון סופי: 3 (מתוך 5):
