פעם בתקופה, מגיע סרט שמגדיר מחדש חויה קולנועית מהי. בשנת 1999, שנייה לפני סוף האלף הקודם והיסטריית באג 2000, נחת בבתי הקולנוע בעולם “המטריקס” שעשה את זה באופן סוחף – יצירה פוסט מודרניסטית במהותה. סרט האקשן מד”ב של האחים (אז) וואשאבסקי ניכס חלקים שלמים מערב רב של מקורות – יצירות פילוסופיות (“סימולציה וסימולקרה” של בודריאר), יצירות ספרותיות (“אליס בארץ הפלאות / המראה”), סרטי אנימה (“אקירה” ו”הרוח במעטפת”, אלא מה),סרטי קונג פו (“היו זמנים בסין”, “המאסטר השתוי”) , הצהרה אופנתית שמבוססת על פטיש מיני ועוד.
הסרט (והאחים, אז) לקח את כל זה, חתך דק דק, ערבב הכל ויצר מחדש משהו מיוחד וסוחף שענה על ההגדרה, סרט שלא ראו כמוהו לפניו, בייחוד לאור האפקטים המיוחדים, שאז היו פורצי דרך. מי שיצא מהקולנוע אז, בסוף ה”מטריקס” המקורי, הרגיש שהוא חלק מהיסטוריה קולנועית, הרגיש שהוא רואה משהו כל כך טהור וראשוני, כזה שבוודאי ידברו עליו עוד שנים רבות. הצילום הפנטסטי של ביל פופ וכוריאגרפיית הקרבות המדהימה של יואן וו-פינג (“נמר דרקון”) השאירו חותם שיצר אינספור חיקויים בקולנוע בשנים שבאו אחר כך.
המשך הקריאה כוללת ספוילרים לסדרת סרטי המטריקס:
“המטריקס” היה שלם – התחלה, אמצע וסוף וזה היה פשוט מושלם. ואז כמובן קרו ההמשכים. הגישה היחסית קלילה של הסרט המקורי טבעה בנהרות של דימויים, אגמים של חשיבות עצמית ואוקיינוס של אפקטים ממוחשבים, חלק מהם גם לא טובים מספיק. פה ושם, בעיקר בסרט השני, היו עוד כמה קטעי אקשן מסחררים ששמרו על חלק מההתרגשות של הסרט הראשון, אבל הסיפור נמרח ונמרח ובאופן אישי אני לא זוכר אפילו פריים אחד מהסרט האחרון בטרילוגיה.
והנה השנים חלפו להם, אנדי ולארי עשו מהפך ללאנה ולילי, והוציאו סרטים מנופחים לא פחות (“ענן אטלס”, “יופיטר עולה”), רובם התרסקו גם ביקורתית ובקופות ולא הצליחו לשחזר את התופעה של “המטריקס”. צמד האחיות הכריזו מספר פעמים במהלך השנים כי אין להם כל כוונה לחזור לעולם “המטריקס” וכי הסיפור הסתיים עבורם, למרות שאולפני “וורנר” לא פסקו מלחפש דרכים להחיות את המותג.
המוות של זוג הוריהם של האחיות לפני כשנתיים, השאיר את לאנה במצב נפשי לא קל, והדרך שלה להתמודד עם האובדן והאבל הייתה כתיבת עלילת “מטריקס: התחייה” במהלך לילה אחד של נדודי שינה, כאשר היא “מחזירה לחיים” את דמויותיהם של טריניטי וניאו כתחליף לחוסר יכולתה להחזיר את הוריה לחיים.
לילי לעומתה בחרה לא להשתתף בהפקת הסרט, מתוך אופי אחר בהתמודדות שלה עם האובדן, אך נתנה את ברכתה להמשך.
בקיצור, איך הסרט? טוב. אז אם “מטריקס” הראשון היה פוסט-מודרני, “מטריקס:התחייה” הוא פוסט-פוסט-מודרניזם. המהלך התסריטאי שפותח את הסרט, החל מחלק הכותרות הירוקות המוכר והאהוב, מתכתב, תוך כדי מהלך של פירוק והרכבה מחדש, עם הסרט המקורי. זהו מהלך מאתגר עבור כל תסריטאי שמנסה “להחיות מותג”, ו“מטריקס: התחייה” מצליח להתמודד עם זה בצורה אינטליגנטית למדי… לפחות בחצי השעה הראשונה, אבל מאותו רגע נשארות עוד שעתיים נוספות שנופלות לכל קלישאה אפשרית. למרות כמה וכמה בדיחות “מטה” על חשבון “מטריקס” ואולפני “וורנר” עצמם, כל הרעות החולות שהיו בסרטי ההמשך חוזרות ובגדול.
הבעיה הגדולה ביותר של “מטריקס: התחייה” היא שהסרט פשוט לא מספיק מעניין – כל מי שזוכר את הסרט המקורי יודע שלא היה בו רגע דל אחד. אקשן רדף אקשן וקטע קרב מסחרר אחד התחיל כמעט ברגע שהקודם נגמר. ההמשכים היו אמנם קצת פחות אינטנסיביים, אבל גם בהם לא היה חסר אדרנלין. “מטריקס: התחייה” מרגיש כמו קינוח פרווה – נראה מרחוק כמו הדבר האמיתי, אבל הוא לא מכיל אף רכיב ראוי. כמעט 150 דקות שרובם פשוט משעממות, אין דרך מכובסת להגיד את זה.
קטעי האקשן לא רק שהם חסרי מעוף ולא תזכרו אותם ביציאה החוצה מהאולם, אלא שהם גם מבוימים בצורה הכי “מייקל ביי” שקיימת – תנועות מצלמה תזזיתיות בשילוב עם חיתוכים מהירים שיוצרים רק רעש על הרשתית ללא שום יכולת ממשית לעקוב אחרי מה לעזאזל קרה עכשיו על המסך. איפה זה ואיפה השוטים הרחבים של קטעי הקונג פו הכוריאוגרפיה הברורה והמתואמת להפליא מהסרטים המקוריים. בצילום של דניאל מסקזי וג’ון טול יש כמה פריימים לא רעים, רובם של לוקיישני חוץ שאיני יודע איזה מהם אמיתיים ואיזה יצירי מחשב, אבל גם שם, אין ממש משהו שייחרט בזיכרון. החלק הכי מבאס בסרט הוא שלמרות תקציב שלפי השמועות מתקרב לכ 200 מיליון דולר, חלק גדול מהאפקטים פשוט לא נראה טוב. ממש הסיפור של “מטריקס רילודד” מחדש.
אין ספק שההתמודדות האישית של לאנה משפיעה על הלך הרוח המלנכולי של הסרט, וההתעסקות האישית בכאב ניכרת, אבל התוצאה הסופית נשארת פשטנית ובנאלית להחריד. המסר הסופי של “אהבה מנצחת הכל” כפי שהוא מובא בסרט חדל להתקיים אפילו ברוב סרטי הילדים של ימינו. גרוע מכך, על מנת שהנושא הזה של הסרט יהיה משכנע, היה צורך בצוות שחקנים קצת יותר מוצלח מזה שקיים בסרט – קיאנו ריבס תמיד יהיה נודע בזכות היותו אדם חביב, אבל שחקן גדול הוא לא היה מעולם. כאן הוא נדרש להציג דמות מיוסרת, מתלבטת ומלאת ספקות כתומאס אנדרסון המזדקן, יכולות שגדולות עליו בכמה מידות. קארי אן מוס עושה עבודה קצת יותר טובה, אבל האם באמת הקהל שמגיע ל”מטריקס: התחייה” רוצה לראות סיפור האהבה בין שני בני ה-50 פלוס פלוס האלה? זה נכון שהסרט לא מסתיר את הגיל שלהם בקלוזאפים, במיוחד לקראת הסיום, אבל זה נראה לי כמו החלטה שיווקית לא נכונה.
החלטה לא נכונה אחרת הייתה לא להביא את לורנס פישברן והוגו וויוינג לסרט החדש – שתיים מהדמויות האייקוניות ביותר בטרילוגיה המקורית פשוט לא פה, אלא הוחלפו בתחליפי עלי אקספרס: התפקיד של מורפאוס עבר ליאיה עבדול מטין השני, שהוא דווקא שחקן ראוי לגמרי, אבל פה אנחנו מקבלים גרסה קאמפית לחלוטין של מורפיאוס, ובמקום מעיל שחור צמוד וסולידי יש חלוק צבעוני היישר מהמרדי גרא. עמיתי לאתר הגדיר את ההופעה כמקבילה של איש
ה- pineapple pen. את הסוכן סמית’ מגלם ג’ונתן גרוף (הסוכן הולדן פורד מ”מיינד האנטר”) שפשוט נראה שהוא מתאמץ יותר מדי לשחזר את הטירוף של וויוינג.
בסטוק הדמויות החדשות תמצאו את ג’סיקה הנוויק (“אהבה ומפלצות”) כבאגס בעלת השיער הכחול שאמורה להיות סוג של דמות מרכזית בסרט, אבל היא מאבדת פוקוס כל כך מהר שתשכחו שהיא שם. לצידה יש עוד שלל דמויות שיודעות בעצמן שהן מיותרות ואפילו צוחקות על העובדה הזו במהלך הסרט ולכן אין שום צורך להתייחס אליהן. אם תתרכזו ממש, תוכלו לזהות את כריסטינה ריצ’י (אנחנו לא ראויים לה ולעולם לא נהיה) שמופיעה בתפקיד כל כך קטן, שאני תוהה למה היא טרחה בכלל להגיע (הכרת תודה על “ספיד רייסר”? היא זוכרת אותו לטובה? לא ברור). עוד תפקיד של מצמץ ושכח הוא של למברט ווילסון כמארובינג’יאן, ואם יש משהו בסרט הזה שעשה לי רגע של קרינג’ אמיתי, זה ההופעה שלו. חבל שהתפקיד של ג’דה פינקט סמית’ הוא לא קצר כמו ההופעה של ווילסון – קפטן ניובי הייתה אחת הדמויות השנואות בטרילוגיה המקורית, בעיקר כי אף אחד לא ממש יכול לסבול את נוכחותה של פינקט סמית’ על המסך, אבל פה היא גם מאופרת בכבדות והתוצאה פשוט מביכה. היחיד שכרגיל מציל את המצב הוא לא אחר מאשר ניל פטריק האריס, שמצליח כהרגלו להפוך לימונדה מלימונים (התסריט במקרה הזה),ועף בתענוג על תפקיד קאמפי לא פחות משורות הדיאלוג שלו ב-200 קמ”ש.
קשה לבוא בטענות לאולפנים בהוליווד – לבוא עם רעיון חדש לסרט ולהמר במיליוני דולרים שהקהל יבוא לראות את התוצאה הסופית, זה סיכון גדול מדי. הרבה יותר קל ללכת על המוכר והבטוח. אבל גם המשך \ אתחול צריך לדעת לעשות כמו שצריך. זה המינימום שאנחנו דורשים. אתם רוצים לראות סרט “אתחול” שמחזיר עטרה ליושנה, נותן כבוד לסרטים הישנים ולצוות שחקנים שהזדקן? אל תלכו לראות את “מטריקס: התחייה”. לכו לראות את “מכסחי השדים: החיים שאחרי”, אם עוד לא ראיתם.
ציון סופי: 1
