בחייו של כל הורה מגיע השלב שבו אתה רוצה להעביר לילדיך את החוויות שחווית כילד ועתה מעוררים את נימי הנוסטלגיה והגעגועים לתקופה יפה, נעימה ופשוטה יותר. זה יכול להיות משחק שנהגת לשחק כשהיית צעיר, שירים ששמעת ונצרבו בזיכרון או סרט שהשפיע עליך בתור ילד ועל הטעם שלך בז’אנרים שונים. לרוב, ההורה צריך לחכות אי אלו שנים בחוסר סבלנות עד שהילד לפחות מתחיל להיות עצמאי מספיק כדי להבין מה לעזאזל אתה רוצה ממנו אבל אם הוא יאהב את הדברים הללו גם כן, לא יהיה מאושר ממך.

בגלל שבנותיי כבר גדולות מספיק, ניסיתי השבוע להראות להן את “גרמלינס” (את החלק השני! את החלק השני! היותר קומי ופחות מפחיד בניגוד לראשון שהוא די אימה לכל דבר). אפעס, אחרי בערך 15 דקות שבהן התמוגגו מגיזמו התחילו גם הצרחות והבכי כשהגרמלינס הופיעו.
ביני לבין עצמי עלו בי שתי תהיות:

• האם אנו מגדלים דור רגיש מידי? כשאני ראיתי את הסרט הזה, הייתי בגילן והתלהבתי.
• מה לעזאזל חשבו ההורים שלנו כשנתנו לנו לראות את הסרטים האלו? מאוד יכול להיות שהבעיה בנו ואנחנו חיים בפוסט-טראומה מכל סרטי הסמי-אימה האלו שנתנו לנו לראות…

אחד הסרטים שעולים מיד בהקשר של שנות השמונים ופריחת סרטי הפנטזיה/מדע בדיוני בתקופה זו הוא כמובן “מכסחי השדים” מ-1984 וסרט ההמשך שיצא ב- 1989. שניהם בויימו על ידי איוון רייטמן ומככבים בהם ביל מוריי, דן אקרויד, הארולד ראמיס וארני האדסון בתור צוות המכסחים יחד עם סיגורני וויבר, ריק מוראניס ואנני פוטס.

המשך הקריאה כולל קצת (ממש קצת) ספוילרים לסרטים:

הסרט הראשון נתקל בלא מעט קשיים בהפקה וכמעט לא יצא לפועל עקב בעיות בתסריט, באפקטים ולחץ זמן פסיכי. מומלץ מאוד לראות את הפרק בעונה הראשונה של “הסרטים שגדלנו עליהם” שמדבר בדיוק על הבעיות הללו.

הסרט הראשון סבב סביב שלישיית מדענים מתחומי חקר העל-טבעי שחברו יחד לצורך ציד רוחות רפאים: פיטר ונקמן (ביל מוריי), ריי סטנץ (דן אקרויד) ואיגון ספנגלר (הארולד ראמיס ז”ל). הם הקימו את חברת “מכסחי השדים”, צירפו אליהם את ווינסטון (ארני הדסון) כחבר הרביעי ואת ריק מוראניס ואנני פוטס כעזרה. לאחר זמן מה והרבה ספקנות מצד הציבור הם פוגשים את דאיינה (סיגורני וויבר) שהחלה לחוות תופעות מוזרות בביתה וגילו שגוזר, אל המוות השומרי, שם אותה כמטרה להפוך לאחת מהשומרות שאמורות לבשר את חזרתו לעולם החיים. על הדרך קיבלנו את אחת ההבלחות הגאוניות והמצחיקות בדמותו של איש המרשמלו הענק עם כובע המלחים שאין אדם שלא יקשר מיידית בין הדמות שלו לבין הסרט גם היום.

ב-1989 איוון רייטמן ביים את סרט ההמשך האייקוני בפני עצמו שניסה להיות גדול יותר ובו הקבוצה נלחמה כנגד ויגו המכשף. וגם כאן קיבלנו את אחת ההבלחות הנהדרות בדמות פסל החירות שצועד לו ברחובות ניו-יורק לצלילי  “Higher & Higher”. היו תכניות במהלך השנים לעוד סרט המשך אך הן נתקלו בקשיים רבים ובעיקרם סירובו העיקש של ביל מוריי לחזור לפרנצ’ייז הזה, פרישתו של ריק מוראניס מעולם המשחק לצורך גידול ילדיו לאחר מות אשתו ולבסוף מותו של הארולד ראמיס ב-2014 שדי סתם את הגולל על הניסיונות להחיות את הסדרה עם הצוות המקורי. מה שכן, קיבלנו סדרה מצוירת ודי חביבה. ב-2016, ובעקבות מותו של ראמיס, אולפני סוני החליטו להוציא סרט ריבוט שבויים על ידי פול פיג והורכב מקאסט נשי, שכלל את מליסה מקארת’י, קריסטן וויג, קייט מק’קינון ולזלי ג’ונס. הסרט היה פלופ די רציני בקופות ונתקל בזעם המעריצים וביקורות פושרות עד קטלניות. היו ניסיונות לשוות לביקורות מיזוגניות נגד נשים, אבל בינינו, הסרט היה פשוט גרוע. עד היום ולמרות ניסיונות חוזרים ונשנים טרם הצלחתי להחזיק מעמד עד סופו.  

לאחר הכישלון אולפני סוני החליטו להחזיר עטרה ליושנה והפקידו את הפרנצ’ייז בידיו של ג’ייסון רייטמן, בנו של במאי הסרטים המקוריים. ג’ייסון לקח מהרעיונות שהתגלגלו עוד מ-1989 והחליט ליצור סרט שישמש גם כהמשך המיוחל שיסגור את הקצוות משני הסרטים הראשונים וגם יכין את הקרקע להמשכים, מעין ריבוט רך שמתעלם מהסרט הקודם.

ב-2019 הכריז רייטמן ג’וניור על הקאסט החדש שכלל את קארי קון (פרוקסימה מידנייט מהנוקמים: מלחמת האינסוף) בתור בתו המנוכרת של איגון, מקאנה גרייס (סיפורה של שפחה) ופין וולפרד (דברים מוזרים) בתור נכדיו של איגון, פול ראד (אנטמן) וסלסט אוקונור (פריקי). מהר מאוד, ולשמחתם וצהלותיהם של כל המעריצים, ג’ייסון הצליח לגייס את הצוות המקורי כולל, ולמרבה ההפתעה, את ביל מוריי (אך בלי ריק מוראניס וכמובן הארולד ראמיס).

הסרט עצמו היה אמור לצאת כבר ב-2020 אך בגללי ענייני קורונה נדחה ארבע פעמים עד שהגיע הרגע והנה הוא יוצא. הפקת הסרט לוותה בחששות רבים מצד המעריצים, הן בגלל האכזבה מהסרט האחרון והן בגלל הפחד מלפתח ציפיות מההתייחסות לצוות המקורי (בטח ובטח אחרי מה שקרה עם המשכי “מלחמת הכוכבים”) ומחסרונו של ראמיס שהיה משמעותי מאוד כחלק מהאנסמבל בסרטים המקוריים. הרבה היה מונח על כתפיו של ג’ייסון רייטמן…

לאחר צפייה בסרט אני חייב לומר שהחששות הופגו! הן הקונצנזוס בקרב מי שהיה בהקרנת העיתונאים והן בביקורות שמגיעות מעבר לים הן שמדובר בסרט שעושה הרבה כבוד לפרנצ’ייז. הסרט מהווה בעיני דוגמא ומופת לדרך שבה האולפנים צריכים להתייחס לפרנצ’ייזים ותיקים ולמעריצים שלהם כשהם באים לחדש אותם לדור הבא ושהדבר אפשרי עם קצת השקעה ובעיקר הרבה לב והערכה למוצר המקורי.

העלילה מתחילה כשאנו רואים דמות בורחת ממכרה נטוש לתוך חווה תוך כדי שהדמות מחזיקה מה שמיד מזוהה כאחת ממלכודות הרוחות מהסרטים המקוריים. מהר מאוד אותה דמות מוצאת את מותה בידי רוח כלשהי שרודפת אחריה ואנו מבינים מהצללית שמדובר ככל הנראה באיגון. העלילה עוברת לבתו המנוכרת של איגון וילדיה המפונים מדירתם בדיוק כשהם מגלים על מותו של איגון ויוצאים לאוקלהומה לקבל את הירושה. הירושה מתגלה כחווה נטושה ומתפרקת באמצע שום מקום ולאט לאט הילדים מתחילים להתקל בתופעות משונות המובילות אותם לגלות את המורשת האמיתית שלהם.

אמנע מלהמשיך ולפרט את העלילה כדי להמנע מכמה שיותר ספויילרים, אך ניתן לומר כי הוא המשך ישיר של הסרט הראשון וכדאי מאוד לראות אותו לפני כן (אך לא חובה מאחר ולא בטוח עד כמה הוא עומד במבחן הזמן בפני עצמו בימינו).

הסרט עושה המון כבוד לסרטים המקוריים ומתייחס לצוות המקורי בכבוד הראוי לו אבל לא נותן לו להשתלט על הנרטיב הסיפורי. עם זאת, הסרט מצליח להציג את הפרנצ’ייז לקהל של שנת 2020 בצורה ששומרת על הלב של המקור ומכינה את הקרקע היטב לעוד המשכים. על הדרך מצליח רייטמן לעשות את אחת המחוות היפות, מקסימות ומרשימות ביותר שיצא לי לראות פוטם-מורטם להארולד ראמיס ומעטות העיניים שנשארו יבשות לאחר מכן.

רוב האנשים שאיתם דיברתי לאחר ההקרנה אמרו כי עברו באופן רציף בין בכי של התרגשות ונוסטלגיה לבין צחוק ובכלל, הסרט מצליח לקרוץ נוסטלגית למי שגדלו על המקור ובו זמנית לדבר בצורה ברורה לצעירים. ההוכחה לכך הוא הקולגה שלי שהביא את בתו הצעירה וחברתה לסרט ושמתי לב שכל השלישייה התרגשה וצחקה בסנכרון מושלם מאותם קטעים. האמת? זה היה מקסים לראות.

והסרט הנוכחי, כמו רוב שוברי הקופות, הוא בהחלט פי.סי. אנחנו מקבלים בקבוצת הצעירים גם בחורה שחורה, גם ילד אסיאתי וגם דמות קווירית, והאמת? אפילו לא שמים לב לזה עד שהסרט מסתיים. ככה צריך לעשות את זה, בלי חגיגות ורעש ואז יתלוננו שזה “נדחף לגרון” אלא בצורה טבעית לחלוטין. חייבים לציין לטובה את פול ראד שהצליח לצאת מדמות השטותניק הקבועה שלו ולמרות שהוא לא נפטר מזה לגמרי (וטוב שכך) הוא גם הצליח להראות קצת יותר כישורי משחק מבעבר.

עוד ציון לשבח מקבלים הילדים בסרט:

• מקאנה גרייס הצעירה מראה כישורי משחק מדהימים ומצליחה להכניס את עצמה לדמות הנכדה של איגון. היה מדהים לראות את הטרנספורמציה הזו.
• פין וולפהארד שכבר גדל מאז ימי “דברים מוזרים” בתור מייק ולהפתעתי הצליח לא לעצבן אותי כמו שעשה בסדרה והראה כישורי משחק לא רעים בכלל.
• לוגן קים בתור “פודקאסט” שחששתי שיהיה דמות מעצבנת אבל התגלה כילד עם עתיד קומי גדול לפניו.

בוודאות תהיה לי צפייה שנייה, הפעם עם בתי המתבגרת. המחשבה על כך שזכיתי לראות בסופו של דבר סרט של מכסחי השדים (אבל באמת סרט שלהם ולא השיקוץ מ-2016) ועוד יותר מכך, האפשרות לחוות את ההתרגשות הזו עם הבת שלי, עכשיו כשאני בעצמי אבא, כמו שישבתי בזמנו לראות את המקורי עם אבא שלי אי אז בשנות ה-80, היא אחת המחשבות המשמחות ביותר לאוהבי קולנוע. וכמו שהסרט עשה בתוך הסאגה שהיא מכסחי השדים, כך גם בחיים האמיתיים, להעביר את החוויה לדור הבא…

אני נותן לו כמובן 5 מתוך 5 והייתי נותן אפילו יותר אם הייתה האפשרות כולל חיבוק ענק לג’ייסון רייטמן על הדבר הנהדר הזה שיצר.

ציון סופי: 5

בינתיים תתחילו לרקוד!