נתחיל בברור מאליו עם השאלה – "מי בדיוק היה צריך את זה?"

זו השאלה שנשאלה בלא מעט מקומות ע"י לא מעט אנשים כאשר נודע שרידלי סקוט מביים המשך ללהיט הענק שלו משנת 2000 "גלדיאטור", הצלחה קופתית ואמנותית מטורפת שבמידה רבה החזירה אותו למרכז הבמה, למרות שמעולם לא הפסיק לעבוד.
השאלה הזו לגמרי לגיטימית, מאחר והסרט ההוא היה סיפור שלם שבו גם הגיבור (ראסל קרואו) מקריב את חייו בסופו (מקווה שלא עשיתי ספוילר למישהו).

אני פחות התפלאתי על ההכרזה – הוליווד היא הוליווד ומפיקים אוהבים רעיונות פשוטים המבוססים על הצלחה מוכחת, ובכל מקרה נראה שסקוט עצמו הפך קצת אובססיבי ברצון שלו לבקר להיטי עבר (הפריקוולים של "הנוסע השמיני" וגם ההמשך ל"בלייד ראנר", אותו בסוף נתן למישהו אחר לביים). האם זה אומר שנזכה לראות גם המשך ל"תלמה ולואיז"? אל תפסלו את הרעיון.

אז ב"גלדיאטור II" אנחנו חוזרים לרומא, בתחילת המאה השלישית לספירה, כביכול דמדומי האימפריה, כאשר היא נשלטת ע"י זוג התאומים גטה (ג'וזף קווין, אדי מ"דברים מוזרים") וקרקלה (פרד הישנגר, "הלוטוס הלבן").
מדובר בצמד פסיכוטי ותאב דם כפי שאנו מצפים לראות מקיסרים רומאים מושחתים (התאומים אכן שלטו בתקופה האמורה ברומא, אם כי הסרט לוקח חירות היסטורית חופשית למדי בביוגרפיה, כמו בלא מעט דברים).

המצביא אקסיוס (פדרו פסקל) יוצא בשליחותם לכבוש את נומידיה (אלג'יריה של ימינו), כשהוא משאיר בבית את אשתו האוהבת לוסילה (קוני נילסן) – כן, אותה לוסילה מהסרט הקודם, ביתו של הקיסר מרקוס אורליוס והדמות היחידה שנשארה לקשר בין הסרט הנוכחי לקודם.

הצבא הרומי בפיקודו של אקסיוס כובש את העיר המבוצרת של נומידיה ובין השבויים היא לוקחת גם את האנו (פול מסקל), לוחם ללא חת המתאבל על אהובתו ארישט (יובל גונן, "דאנס סטורי").
האנו מגיע להיות בבעלותו של מקרינוס (דנזל וושינגטון), עבד משוחרר לשעבר בעל שאיפות לגדולה, אשר מכניס אותו לאימונים כגלדיאטור תחת פיקוחו של ויגו (ליאור רז, השחקן הישראלי הנוסף בסרט אחרי יובל…).
מכאן כמובן נזכה לאינספור תככים פוליטיים וקרבות בקנה מידה ענק בצל השליטה על רומא, ממש כאילו מוחזר הסרט הקודם – אבל בטרחנות גדולה יותר.
מי שכמובן צפה בטריילר יודע שהסרט הולך לגלות קשר בין דמותו של האנו לבין זו של מקסימוס (קרואו) מהסרט הקודם, אבל התסריט פשוט הולך לאיבוד כשהוא מנסה להסביר דבר כל כך פשוט, אבל הקושי נובע בעיקר מההתעקשות הטפשית לחבר את 2 העלילות יחד.

הבעיה הראשונה של הסרט נובעת מחוסר כריזמה – פול מסקל הוא שחקן חביב, אבל הוא בטח לא קרואו, ושהוא מנסה לסחוף לוחמים אחריו, אני פשוט לא מאמין לו. ככה לא נראה ונשמע מנהיג. סורי, מסקל.
לכאורה פדרו פסקל היה אמור להיות שם בשביל להרים לו, אבל גם הדמות שלו מגולמת בצורה כל כך אנמית ועייפה שחשבתי שאולי צריך לתת לו לשתות איזה פחית רדבול (או 4) לפני הצילומים.

גרועה ממנו היא קוני נילסן שמסתובבת עם פרצוף תשעה באב במהלך רוב הסרט ואם זה אמור לעורר בי רחמים, אז זה רק כלפי השחקנית שנראית כאילו הכריחו אותה להגיע ליום הצילומים.
הנבלים הם לא יותר מקריקטורות שטוחות ובנאליות – אני מבין שהיה צריך להתעלות על הדמות של חואקין פיניקס מהסרט הקודם ולכן החליטו שיותר טוב טירוף כפול 2, אבל התאומים גטה וקרקלה פשוט לא מפחידים, אלא נראים כמו משהו שיצא מסדרת אנימציה לילדים.

והנה דרק ג'קובי, השחקן התיאטרון המוערך! טוב נו, הוא פשוט הגיע לזרוק איזה משפט או שניים, בעודו לבוש בטוגה הרומאית שאותה הוא כנראה שומר בארון לשעת צורך עוד מימי "אני קלאודיוס" – כי כל פעם שהוליווד צריכה שחקן עם פאסון שיגלם מכובד רומאי גנרי עם מבטא בריטי אותנטי, ג'קובי נקרא לסט.

מעבר לזה, איפה ליאור רז ואיפה מנטור הגלדיאטורים מהסרט הקודם, אוליבר ריד, שהיה שחקן כל כך טוטלי עד שהתפגר במהלך בינג' של אלכוהול במהלך הצילומים של הסרט הקודם והפך לאגדה הוליוודית עוד יותר גדולה ממה שהיה . סליחה שוב מליאור, אבל גם נראה שאנשי התסריט ניסו לא לאתגר יותר מדי את האנגלית שלו ולכן ויגו שופע משפטים בצורת הציווי, ממש קריקטורה של ישראלי מדבר אנגלית: !Sit! Eat! Fight וכיו"ב.

היחיד שמצליח להצית ניצוץ של עניין בכל סצנה בה הוא מופיע הוא כמובן לא אחר מדנזל וושינגטון, שנראה שהוא פשוט מאושר להיות האיש השחור המכובד היחיד בסרט על רומא העתיקה – כמה פעמים תיפול לידיו הזדמנות שכזו?!
דנזל מתהלך לו כטווס בזחיחות האופיינית לדמות של דנזל, משחק בטבעיות וללא כל טיפת זיעה של מאמץ כמו שרק הדנזל יכול, אך הבעיה שהוא משחק עם השטיקים הרגילים של דנזל כאילו מדובר בדמות של סרסור בהארלם, כולל המבטא הניו-יורקי המוכר מהצ'כונה, וכל זה פשוט אנכרוניזם מעצבן.

הבעיה השניה והלא פחות קריטית היא הקטע שבו כמעט מההתחלה, הסרט הזה מתאמץ ומצליח "לקפוץ מעל הכריש" – מונח שנטבע בתרבות הפופולרית ומבטא את הנקודה שבה העלילה הופכת לכל כך מופרכת ש"השעיית האי-אמון" של הצופה נשברת. המונח לקוח מסדרת הטלוויזיה "ימים מאושרים" משנות השבעים, בה כדי לעורר את עניין הצופים הדועך בסדרה, הדמות של פונזי מבצעת גולשת במיכל מים וקופצת מעל כריש.
ונחשו מה? כדי לעורר את העניין שלנו בקרבות גלדיאטורים, אותם ראינו בכל מיני גרסאות כבר בסרט הראשון – הסרט הנוכחי מכניס אשכרה מכניס כרישים לזירת הקולוסיאום באחד הקרבות היותר אבסורדיים שהייתי יכול לדמיין.

כן, זה נכון היסטורית: הקולוסיאום היה בנוי בצורה כ"כ מתוחכמת ואכן היה אפשר למלא אותו במים, אכן היו שם שחזורים של קרבות ימיים עם ספינות ואכן יש תיעוד שהרומאים הביאו לשם כרישים וחיות ימיות אחרות, אבל כשהכול משולב על המסך התוצאה המתקבלת פשוט מופרכת וחסרת היגיון ומה שהיה אמור להיות אחד הקרבות האפיים הגדולים והזכורים של הסרט נראה פשוט אינפנטילי. תוסיפו לכך את העובדה שהכרישים נראים כמו כרישי המחשב הכי לא משכנעים וגנריים שראיתם מאז "ים כחול עמוק" וקיבלתם כנראה את התשובה למה זה לא עובד.

כפי שכבר ציינתי, התחושה הכללית היא שהסרט מתרחש ברומא "חליפית" ממימד אחר, בה אין חשיבות לעובדות היסטוריות, וסנטור רומי יכול לשבת בנחת לכוס אספרסו ועיתון בפלאצה הרומית, אלפי שנים לפני המצאת הדפוס או ייבוא פולי קפה לאירופה.
כמו כן, הסרט מציג כתב רומי או כתב אנגלי לחלופין – תלוי במידה שבה מה שרשום חשוב מספיק כדי שהקהל האמריקאי יוכל לקרוא אותו בלי כתוביות. התסריט עושה לעצמו עוד לא מעט הנחות (דלתות סודיות שנפתחות במקומות הומי אדם, חיילים בעלי שיריון מתכת שמסרבים לטבוע בים ועוד)

איך אפשר לסכם את "גלדיאטור II" עבורכם? אני חשבתי שמדובר באחד הסרטים המרשימים שהכי לא הרשימו אותי. כל הדברים שמניתי הפריעו לי יותר מדי כדי שאצליח להנות מהספקטקל ב- 300 מיליון דולר שמר סקוט רקח עבורנו.

אני יכול רק להניח שכרגיל אני לא מבין כלום והסרט יהפוך להיות הצלחה מטורפת כי הקהל התגעגע לראות אנשים בחצאיות קצרות וחרבות קצרות מקצצים אחד את השני לחתיכות מדממות, כי כמו שטען המשורר הרומי יובאנליס, הקיסר יודע שכדי לרצות את העם די בלספק לו Panem et circense, כלומר לחם ושעשועים – ומי יודע לספק לנו שעשועים יותר מבלוקבסטר הוליוודי עתיר תקציב?

ציון סופי: 3 (מתוך 5)