ביקורת, "הטורף: רוצח הרוצחים" – מסע ציד מוצלח

דן טרכטנברג ממשיך לשחק עם צעצועים משנות ה80.
תנו לו. הוא בעשייה חיובית.

לא הרבה אנשים זוכרים את זה, אבל "הטורף" התחיל בתור פרודיה: הרעיון היה "רוקי נגד חייזרים", כחלק מהמחשבה נגד מי עוד יכול סילבסטר סטלון להתמודד בקרב, לאחר שכל איום ריאלי כבר בוצע בסדרת סרטי האגרוף. כאשר הבדיחה הפכה לתסריט מלא והתסריט הפך לסרט – מי שהיה מתחת לתחפושת של הטורף היה שחקן מתחיל בשם ז'אן קלוד ואן דאם. לא הוא ולא הדגם הראשוני של התחפושת שרדו לזמן רב. בזכות אולפן האפקטים של סטן ווינסטון ושחקן אחד ממש עצום בשם קווין פיטר הול קיבלנו את "הטורף" -אחת ממפלצות הסלאשרים הגדולות בכל הזמנים, האיום הרצחני על קבוצת השרירנים בהנהגת שוורצנגר בסרט האקשן הקלאסי משנת 1987.


לצער רוב המעריצים, רמת הרצינות בהפקת סרטי "הטורף" הלכה וירדה עם השנים: החלק השני עם דני גלובר היה חביב, השלישי עם אדריאן ברודי היה נחמד, הקרוס-אוברים עם "הנוסע השמיני" היו פשוט פספוס גלקטי, וההופעה האחרונה של המפלצת תחת השם "הטורף" ב2018 הייתה לא יותר ממשגל נוסטלגי.
מותג הסרטים הזה הפך ל"קומדיית מד"ב" בעיניי רבים מהצופים ואז משום מקום בא הבמאי והתסריטאי דן טרטנברג עם הסרט "טרף" (שיצא ישירות לשירות דיסני פלוס) והעיף לכולנו את המוח.

להמשיך לקרוא ביקורת, "הטורף: רוצח הרוצחים" – מסע ציד מוצלח

ביקורת, "ג'ון וויק מציג: בלרינה" – מפצחת האגוזים

אויב אקראי 1 – "זה ג'ון וויק!"
אויב אקראי 2 – "אז מה? הוא רק בן אדם אחד"
(באנג באנג!
)
שניהם מתים.

הציטוט הזה מתוך "ג'ון וויק מציג: בלרינה" הוא בגדול התמצית המזוקקת של סרטי "ג'ון וויק" – סדרת סרטים שאני בטוח שהחלה בתור בדיחה בין חברים ("הם הרגו לו את הכלב, אז הוא יצא לנקום") אבל הפכה לאחד המותגים הקולנועיים הכי חזקים של העשור האחרון, כאשר הסדרה גורפת מעל מיליארד דולר בקופות, זוכה גם באהדת המבקרים ומתרחבת גם למדיות אחרות (טלוויזיה, קומיקס, משחקי מחשב).
אין ספק שהדמות המזוהה ביותר עם הסדרה היא קיאנו ריבס כדמות הראשית.
ריבס קיבל את התסריט לידיו כאשר הקריירה שלו כבר היתה בדעיכה, אבל התחבר אליו מייד והוא זה שהמליץ למפיקים לקחת זוג מדריכי פעלולים בשם צ’אד סטלסקי (איתו עבד ב"מאטריקס") ודיוויד לייץ' לביים את הסרט. והשאר? היסטוריה, כמו שאומרים, שהזניקה את הקריירות של כל המעורבים בנושא.

להמשיך לקרוא ביקורת, "ג'ון וויק מציג: בלרינה" – מפצחת האגוזים

ביקורת, "ת'אנדרבולטס*" – ככה כן בונים חבורת גיבורי על

מארוול נותנים לנו את הטייק שלהם על "יחידת המתאבדים" ומצליחים, בתקופת שפל, להעלות את הרף, ולחזור (בערך) למסלול.

כמעריץ וותיק של דמויות הקומיקס של "מארוול" חיכיתי לא מעט לראות על המסך הגדול אנסמבל של נבלים כקונטרה לקבוצת גיבורי העל כמו "הנוקמים". "אדוני הרשע" (masters of evil) היו קבוצה ב"רשימת המתנות" שלי אבל עם שם כל כך מגוחך היה ברור שקווין פייגי לא ממהר להציג את נבחרת הנבלים בהנהגתו של הברון זימו (שמגולם ביקום הקולנועי ע"י דניאל ברוהל).
מה שכן קיבלתי במקום היה את הצוות השני של נבלים שהנהיג זימו (לפחות בקומיקס)- הת'אנדרבולטס – קבוצת נבלים ואנטי גיבורים שמוקמת ע"י הגנרל רוס בקומיקס (שהכינוי שלו בצבא הוא "ת'אנדרבולט") בעקבות ארועי "מלחמת האזרחים". כמובן שבסרטים העניינים קצת שונים, אז ידעתי שלא אקבל בדיוק את מה שרציתי כמו שילוב של הענק האדום או אבומניישן לתוך המיקס, אבל עדיין התרגשתי מאוד לקראת הסרט הזה.

להמשיך לקרוא ביקורת, "ת'אנדרבולטס*" – ככה כן בונים חבורת גיבורי על

ביקורת, "חוטאים" – החטא הקדמון

בתור התחלה, הרשו לי להגיד ש"חוטאים" הוא סרט טוב, אפילו טוב מאוד.
אבל, האם הוא סרט מושלם? לא ממש. כל הסופרלטיבים שנשפכו עליו בידי מבקרים בארה"ב נובעים לדעתי מהפסטיבל המתמשך שכותר כתרים לכל סרט שמתעסק בנושאים הנפיצים הידועים של גזענות, הומופוביה או מיזוגניה.

להמשיך לקרוא ביקורת, "חוטאים" – החטא הקדמון

ביקורת, "שלגיה" (2025) – סבבה של סרט שלא חף מבעיות

נתחיל מהשורה התחתונה – "שלגיה" של דיסני, הסרט, באמת סבבה.

בניגוד להייפ השלילי שנלווה אליו מאז שהוכרז הקאסט ובטח בארצנו הקטנטונת עם אמירותיה של רייצ'ל זגלר בנוגע למלחמה, הסרט מצליח לספק את הסחורה כסרט נסיכות דיסני ומעניק חוויה הולמת. זה לא אומר שהוא חף מכשלים – רחוק מכך – אבל בניגוד לרוב הרימייקים הלייב-אקשן האחרים שדיסני הוציאו בעשור האחרון, הוא מצליח להיות חידוש משמעותי.

במרבית חידושי הלייב-אקשן של דיסני, המהלך נראה מיותר: או שהסרטים המקוריים מודרניים מדי כדי להצדיק חידוש (אני מסתכל עלייך, "מואנה"), או שהם אייקוניים מדי בשביל שמישהו יעז לגעת בהם (אני מסתכל עליך, "מלך האריות"). "שלגיה" הוא מקרה מיוחד: מצד אחד, הוא הסרט המצויר הראשון באורך מלא של דיסני שיצא אי שם בשנת 1937, ומצד שני, הוא ותיק מספיק כדי להיות פחות רלוונטי לדור של היום. הסרט המקורי אנכרוניסטי כמעט בכל היבטיו, למעט דמויותיהם של שבעת הגמדים והמלכה המרשעת, שתמיד היו דמויות משמעותיות בפנתיאון של דיסני. לעומת זאת, שלגיה והנסיך? פרווה לחלוטין, חסרי אישיות. זה בדיוק מה שהחידוש של דיסני מנסה לפתור, יחד עם עלילה דלילה למדי.

להמשיך לקרוא ביקורת, "שלגיה" (2025) – סבבה של סרט שלא חף מבעיות

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות