הסרט החמישי בסדרת "שודדי הקאריביים" הגיע לקולנוע! לביקורת הזו אצטרך: ליטר רום, תסריט נדוש והופעת אורח של פול מקרטני. אה, ואת הרגל של ברבוסה. Savvy?

המשך הביקורת כוללת ספוילרים לסרט:

הסרט מתחיל בהנרי טרנר הצעיר (מאוד), בנם של אליזבת' (קיירה נייטלי) ו-וויל (אורלנדו בלום), הזכורים לנו לטובה משלושת הסרטים הראשונים בסדרה, בעודו בורח באישון לילה אל האוקיינוס. הנרי מוצא את הספינה "ההולנדי המעופף", אליה קשור אביו בגלל קללה נוראית, ומספר לו על דרך לנפץ את הקללה ולהחזיר אותו לחיק משפחתו – הקלשון של פוסידון, אל הים, שבעזרתו אפשר להסיר את הקללה. וויל, בכאב רב, מורה לבנו לא לשוב לחפש אחריו לעולם ובייחוד – לא לחבור לג'ק ספארו (ג'וני דפ). חושבים שזה יצליח?

תשע שנים לאחר מכן, והנה ההרפתקה שלה חיכינו! הנרי (ברנטון ט'וויטס, "המעניק", "מליפיסנט") עכשיו כבר יותר מבוגר, בניגוד להוראות אביו, יצא בחיפושים אחר ג'ק ספארו. הנרי נתקל, במקרה, בקפיטן סלזאר, הנבל של הסרט.

סלזאר, שכעת הוא סוג של רוח-רפאים-עם-שבץ-מוחי-מוזר-ונוזל-שחור-שיוצא-מהפה, מבקש מהנרי (בנחמדות, כמובן שבנחמדות), להעביר מסר לספארו. המסר הוא, "בוא החוצה, רק רוצה לדבר". באותו הזמן, ספארו נמצא בשפל – הצוות שלו עזב אותו, אין לו ספינה ובעיקר – נגמר לו האלכוהול. בלית ברירה (משפט של אלכוהוליסטים), הוא מחליף את המצפן שלו תמורת משקה. מכאן מתחיל מרוץ נגד הזמן למציאת קלשונו של פוסידון, עם כמה חבר'ה נוספים שמצטרפים להרפתקה – מלבד קארינה (שנרחיב עליה בהמשך) והנרי, אנחנו פוגשים שוב את קפטן ברבוסה ואת הקוף שלו (ברור שהקוף הוא הסטאר).

מכאן יש לנו את הדברים הרגילים, אתם יודעים: ג'ק ספארו שיכור, ג'ק ספארו עושה טעויות, ג'ק ספארו מתכוון לכפר עליהן – ועדיין מישהו אחר אוכל את מה שג'ק ספארו בישל. סיפור נדוש על קללת נגד לקללה רגילה, מפה שאפשר לקרוא אותה רק בדרך מסוימת, הופעת אורח קצרה וחביבה של זמר ענק שנותן בדיחה או שתיים. כרגיל.

מה שכן, קשה לי לשמוע את ג'וני דפ מוציא מהפה שלל משפטים שוביניסטיים, בייחוד לאור ההאשמות שעומדות כנגדו – שהכה את אשתו לשעבר. כן, אני יודעת שזו הדמות. כן, אני יודעת שזו רוח התקופה. ועם זאת, וכעת אני פונה לצוות ההפקה – אם כבר בחרתם בו, שוב, לשחק בתפקיד הראשי אחרי שלל הבעיות שהוא יוצר – אולי היה כדאי להוריד קצת את רמת ההחפצה בסרט. רק במעט. מעבר לכך, זהו לא ג'ק ספארו שאהבנו. ג'וני דפ כנראה היה שיכור על הסט, כי אין דרך אחרת להסביר למה הוא נתן הופעה כל כך גרועה.

חוויאר ברדם ("ארץ קשוחה", "סקייפול" ועוד רבים וטובים) משחק כאן את הנבל של הסרט – קפיטן סלזאר, אויבו הוותיק של ג'ק ספארו, והוא אשר נתן לו את שמו. סלזאר הוא קפטן ספינה אכזרי, שמטרתו היא להשמיד את כל שודדי-הים ולנקות את המים מפיראטים. למרות אהבתי הרבה לחוויאר ברדם (איך אפשר לא לאהוב אותו עם שם כזה מסוקס?), ההופעה שהוא נתן פה הייתה מביכה במקרה הטוב ומוגזמת במקרה הרע. וחבל, כי ברדם ידוע בתור שחקן מצוין ללא צל של ספק.

דמות נוספת היא קארינה (קאיה סקולדריו, "הרץ במבוך" ו"סקינס"), שמואשמת בהיותה מכשפה, בעוד כל מה שהיא עשתה מסתכם במדע, אסטרונומיה והורולוגיה (אמנות מדידת הזמן). קארינה היא אישה חזקה, אמיצה וחכמה – וגם היא נופלת, בסופו של דבר, לנישה הידועה מראש של "העלמה במצוקה", וחבל. למרות שהדמות שלה מקדמת את העלילה, היא גם משמשת מקור לבדיחות גרועות.

הויזואליות של הסרט, כרגיל, מרשימה. שודדי הקאריביים מנסה להיות "מלחמת הכוכבים" עם פיראטים – וזה בהחלט ניכר. השוטים בים יפהפיים, התוספת של מפת שמי הלילה, עיצוב הדמויות והתלבושות – כולם הופכים את הסרט לכזה ששווה לצפות בו על המסך הגדול (גם האיימקס היה מרשים).

החלקים הראשונים של הסרט הם הטובים ביותר וכוללים כמה סצנות נהדרות. סצנה מעולה, שכדאי לציין לטובה, הייתה סצנת הגרדום המתהפך בהוצאתו להורג של ספארו. היא לחלוטין שומרת על המשכיות מהסרטים הקודמים ובה-בעת גם נותנת טוויסט חמוד ו"עכשווי" לאותה התקופה. סצינה נוספת נהדרת, היא סצינה שמעניקה משמעות חדשה למונח "לשדוד בנק" (לא אספיילר, זה משהו שצריך לראות על המסך הגדול).

עוד הוכחה שהסרט לוקח המון השראה ממלחמת הכוכבים – ה"הצערה" של ג'ק ספארו. הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי. לאחרונה אנחנו רואים הרבה סרטים שמשתמשים בטכנולוגיית ה-CGI בשביל לגרום לשחקנים שלהם להיראות 20 או 30 שנים פחות, לעיתים זה עובד (רוברט דאוני ג'וניור ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים") – אבל כאן, לצערי, זה לא עבד.

בסרט אנחנו מגלים גם את מקור שמו של ג'ק ספארו – על שם ציפור הדרור. אנו גם רואים מניין הוא קיבל את כל חפציו שמלווים אותו, ואת החשיבות הרבה שהוא מקדיש לכל אחד מהם. תוספת נחמדה, אך יכולנו להסתדר גם בלעדיה.

אחת הבעיות הכי גדולות שלי עם הסרט, היא שהוא צפוי להחריד. כמעט כל טוויסט בעלילה נצפה מראש. הדבר היחידי שבאמת הפתיע אותי הגיע בסצנה האחרונה של הסרט – אליזבת' סוואן רצה לחבק את אהובה וויל טרנר, אחרי ששב מהים. פייר, התרגשתי. ואלה לא דמעות בעיניים שלי, אוקיי? נכנסו לי מי ים לעיניים.

ודבר אחרון, הישארו לשבת, יש סצנת אפטר קרדיטס!
רוצים לדבר על סצנת האפטר-קרדיטס? בואו נדבר על סצנת האפטר-קרדיטס.

אני חושבת שדיווי ג'ונס הוא דמות אהובה ומצוינת, ולחלוטין הייתי שמחה לראות עוד ממנו. אבל חברים, בואו נודה באמת: שודדי הקאריביים הוא פרנצ'ייז שעבר זמנו. אבד עליו הכלח (בדיוק כמו על הביטוי הישן הזה). נגמר. התסריט חוזר על עצמו, השחקנים כבר עייפים, אפילו הספינה כבר לא זורמת. אבל על מי אנחנו עובדים? ברור שיהיה סרט נוסף.

בתור סאקרית מושבעת של שודדי הקאריביים, אני חייבת לציין, בכל זאת, שנהניתי מהסרט. נכון, התסריט היה גרוע וצפוי. נכון, לא כולם היו בשיא שלהם. אבל היי, קיבלנו רמז לשובו של דיווי ג'ונס ואת הקוף האהוב על כולנו. לא?

ציון: 3