ת’ור שובר שיאים והופך לגיבור העל בעל סדרת הסרטים הארוכה ביותר ביקום הסינמטי של מרוול (שלא כוללת חידושים או ליהוקים מחדש). האם יצליח הבמאי טאייקה וויטיטי לשחזר את הצלחת “רגנרוק”? התשובה היא hell yes!
מאת: טל מיכלס (והערות של עידן בז’רנו)
טל: מי היה מאמין שדווקא ת’ור, אחת הדמויות הפחות אהודות בקומיקסים של מארוול, יהיה גיבור העל היחיד מהיקום הקולנועי של מארוול שזוכה בסרט סולו רביעי בסדרה, שלא מצריך אתחולים, רימייקים, החלפות ושינויים, כפי שקרה עם בטמן, ספיידרמן ועוד רבים וטובים שניסו להישאר בתודעה הציבורית כל כך הרבה זמן.
הרי מדובר בגרסא צבעונית ועליזה לאחת הדמויות המיתולוגיות הכי… לא הרואיות אי פעם ?!
עידן: כאן אני דווקא לא מסכים. אמנם ת’ור היה תמיד דמות קאמפית ופחות פופולרית משאר גיבורי “הנוקמים” אך בעשור האחרון, בחוברות הקומיקס, עם הריצה האל-מותית של הכותב המופתי ג’ייסון אארון ואפילו עם ההמשך של דוני קייטס, הדמות קיבלה חיים חדשים והפכה להיות אחת המרכזיות ביום הקומיקס של מרוול (ואולי אפילו אחת הדמויות המרכזיות בעולם הקומיקס העכשווי).
טל: אי שם לפני קצת יותר מעשור, קווין פייגי החליט לקחת הימור נוסף, ולהפיח חיים בדמות השייקספירית וליהק את כריס המסוורת’ (“זמנים רעים באל-רויאל”), לתפקיד חייו. המסוורת’ היה אז שחקן אוסטרלי אנונימי לחלוטין, אלא אם אתם חובבי אופרת הסבון האוסטרלית “קרוב רחוק” שם שיחק, והופעה של כמה דקות בהן גילם את דמותו של ג’ורג’ קירק, אביו של קפטן קירק המיתולוגי בסרט, “סטאר טרק” משנת 2009.
עידן: אסור לשכוח גם את העובדה שההימור על במאי “שייקספירי” כמו קנת’ בראנה נראתה הגיונית אבל בדיעבד לא מוצלחת במיוחד…
טל: אז “ת’ור” הראשון (2011) לא היה פאר היצירה אך היה חביב מספיק כדי לדהור אל עבר האיחוד הנסיוני והמאוד מוצלח של “הנוקמים” (2012). המשך הסולו – “ת’ור: העולם האפל” (2013) כמעט וחיסל את עתידה של הדמות מבחינה רווחית ונחשב עד היום לאחד הסרטים הגרועים ביקום הקולנועי (מזל ש-“הנצחיים” יצא ופתאום הוא לא נראה רע כל כך).
כאשר פייגי החליט להזרים דם חדש ורוח חדשה בדמות בעזרת הבימאי הכשרוני טאייקה וואייטיטי (“ג’וג’ו ראביט”; “המצוד אחר אנשי הבר”), וואייטיטי בחר לתת לדמות את המגע הייחודי לו ולקחת אותה לכיוון אחר לגמרי, הרחק מהרצינות השייקספירית של החלקים הקודמים וללכת על כיוון קומדיית אקשן, כזו שמזכירה את סרטי שנות השמונים בסגנון “נשק קטלני” ו”48 שעות”, מעין באדי מובי, בו הוא מצוות שתי דמויות שונות בתכלית מבחינת אישיות (במקרה שלנו ת’ור והענק הירוק) שנאלצות לעבוד יחד כדי לפתור בעיה.
“ת’ור ראגנארוק” שבר שיאים והפך את דמותו של ת’ור לאחת האהודות ביותר ביקום הקולנועי של מארוול. כל כך אהודה, עד שלמרות שמבחינה סיפורית ניתן היה לסיים איתו (כפי שסיימנו עם איירון מן וקפטן אמריקה בצורתם הראשונית), פייגי וואייטיטי החליטו להמשיך לשחק עם הצעצוע המשעשע הזה. “אהבה ורעם” הוא הפרק הרביעי במסע הגילוי העצמי של האל הכי ילדותי וקומי בעולם הקומיקס.
עידן: דווקא כיוון הקומדיה הצליח להוציא מהמסוורת’ יכולות משחק הרבה יותר טובות. ניכר שזה תחום שנוח לו בו יותר ומאפשר לו לתת לדמות יותר רבדים. וואייטיטי עצמו יודע גם לקחת את הקומדיה ולשלב אותה בכלל העלילה כך שיהיה מקום גם לדרמה.
טל: קצת עלילה (וספויילרים): בדומה ל”רגנארוק” שערבב שני סיפורים גדולים מהקומיקס (רגנארוק ו-פלאנט האלק) גם “אהבה ורעם” מאחד כמה סיפורים של ת’ור שהפכו פופולריים מאוד בעשור וחצי האחרונים. הראשון: “ת’ור- קוטל האלים”, קו עלילה בו אנו פוגשים את הנבל של הסרט, גור קוטל האלים (כריסטיאן בייל), חייזר ירא שמיים שמאבד את כל עולמו תוך אמונה עיוורת בכך שאלי הכוכב שלו יעזרו בשעת הצורך ומגלה שנבגד על ידם. גור, בסבלו האין סופי, מוצא את “חרב המתים” המעניקה לו את היכולת לחסל כל אל שנקרע בדרכו (ולמביני עניין, החרב שייכת גם למי שברא את הסימביוט שכולנו אוהבים- וונום).
דרכם של ת’ור וגור מצטלבות, אל הרעם יוצא להגן על האלים הנותרים ומאחד כוחות מחדש עם וולקירי (טסה תומפסון), קורג (וואייטיטי) ענק האבן, וחברה ישנה חדשה בדמותה של “ת’ור רבת העוצמה”- ג’יין פוסטר (נטלי פורטמן). “ת’ור רבת העוצמה” (כן, בעברית זה נשמע פחות טוב…) הוא הסיפור הגדול השני שמשתלב לו אל תוך “אהבה ורעם”. קו עלילה ששוב הוכיח שת’ור הוא ילד מגודל ולא ראוי, ולכן הכוחות שלו ניתנו לג’יין. יחד, יוצאים השלושה לחפש נשק חזק מספיק שיוכל להביס את “קוטל האלים” ולהציל את העולם.
עלילה מאוד שטותית נכון? ובכן, זה כל השטיק של ת’ור. תמיד היה! ויקינג חלל, גשר קשת בענן, פטיש קסם שרק אתה יכול להרים… מעולם לא היינו אמורים לקחת את כל זה ברצינות רבה מדי, וטאייקה הבין זאת כבר מזמן. “אהבה ורעם” שטוף ביותר הומור ממה שת’ור הפגין גם ב”רגנרוק” וגם ב”סוף המשחק”, הסרט הוא פשוט קומדיית אקשן שכבר בסצנה הראשונה שלו פשוט נדבקים לכיסא ונהנים כל כך שאחרי 5 דקות כולנו צעקנו “עוד פעם! עוד פעם!” כמו תינוקות שאבא עשה להם “קוקו! איפה אבא!?”.
האקשן המרהיב (ברמת ת’ור נכנס לקרב ב”מלחמת האינסוף”) מלווה בפסקול שנבחר בפינצטה, וכולל שלל להיטים של “גאנז אנד רוזס” וגם כמה נעימות מאוד מתאימות לאווירה. כאילו וואייטיטי אמר לעצמו “מה שעשינו עם לד זפלין פעם קודמת עבד. בואו נכפיל את זה פי 4”. וזה נכון לגבי הכל, הפסקול, ההומור ואפילו האלמנטים הויזואלים. אני מתפזר… הרשו לי להתפקס.
עידן: וואייטיטי אכן מצליח לשלב פה פסקול מטורף המותאם בפינצטה למה שרואים על המסך וממש להפעיל את קהל הצופים. אני רק מתאר לעצמי מה יקרה אם יום אחד וואייטיטי וג’יימס גאן יחליטו ליצור סרט ביחד.
וגם מילה על הנקודה הישראלית, נעמה (נמי) מלומד משלנו שהלחינה את הפסקול ביחד עם מייקל גיאקינו (“בטמן”). נעמה, שבגיל 33 בלבד כבר כובשת את העולם, נולדה ברמת גן ב-1988. ובעשור האחרון היא הספיקה להלחין עשרות סרטים קצרים ותיעודיים ישראלים ובינלאומים, עם הזמן גם הפרסים החלו לזרום והשם שלה החל להסתובב במקומות הנכונים. בשנת 2019 הלחינה את אחד הפרקים בסדרת הסרטים הקצרים Star Trek: Short Treks, והמפיקים אהבו את מה שהם שמעו, הם קראו לה לחזור והיא הלחינה את כל פרקי Star Trek: Prodigy וכעת ניתן להנות מהעבודה שלה בסדרה נוספת ביקום של מסע בין כוכבים. Star Trek: Strange New Worlds. בין לבין היא גם הלחינה את סדרת הטלוויזיה הישראלית “היורשת” ואת העונה האחרונה של סדרת הדרמה “להיות איתה”. וזהו, כאן נעצור את ההשתפכות על נעמה…. סליחה, נמי.
טל: לצד משחק נהדר של המסוורת’ כאל הרעם, בייל זורח בתור אחד הנבלים היותר מעניינים ביקום הקולנועי של מרוול. אומנם לא טוב כמו ת’אנוס או קילמונגר, אך בהחלט מצליח לזרוח אי שם בשלושה הטובים ביותר. בייל נע בין טירוף מוחלט סטייל הג’וקר ופניווייז, לבין אימה שקטה בסגנון מייקל מאיירס, לבין רגישות וחמלה והוא עושה את כל זה בצורה כל כך משכנעת שמפחיד לחשוב על המתודיקה שעבר כדי להגיע לדמות הזאת. ולמרות שסיפור האיחוד של ת’ור וג’יין מרגיש לעוס לפעמים, הוא לא מעפיל על הסיפור האישי של ג’יין וגם מקבל סטירה מדי פעם מצד וולקרי וקורג שקופצים באמצע לשעשע את הקהל.
עידן: השמועות אומרות שההוראה היחידה של וואייטיטי לכריסטיאן בייל הייתה לצפות בקליפ הזה שביים כריס קאניגהאם עבור האמן אפקס טווין ולקחת את המימיקה של האיש הצורח. זה לחלוטין נכון שרואים איך בייל מניע את שרירי הפה שלו במהלך המונולוגים שלו בסרט:
טל: לצד כל אלו יש המון הופעות אורח שמשאירות את הקהל על הרגליים עד לסוף-סופן של הכתוביות (הישארו בכיסאותיכם חברים). ג’יימי אלכסנדר קופצת למעט זמן חזרה לנעליה כליידי סיף שנעלמה לנו אחרי ההופעה ב-“לוקי”, ומקבלת גם היא זריקה מוואייטיטי בפן התסריטאי. לוק המסוורת’ מאט דיימון וסאם ניל חוזרים להופיע בפני קהל כשחקנים האסגרדים, עם עזרה מהופעה משעשעת של מליסה מקארת’י, שומרי הגלקסיה נמצאים בהרכב מלא לכמה רגעים כדי לספק יחד עם ת’ור סצנה כל כך כייפית ששוב, צעקנו “עוד פעם!”. וראסל קרואו מגלם תפקיד מאוד משעשע בתור זאוס, אבי האלים היוונים, שדי ברור לאן הוא מכוון את הסיפור. כפי שאמרתי, כל אחד מאלו ועוד רבים, משאירים את הצופה ערני ופעיל.
עידן: המבטא של ראסל קרואו הפריע לי. יצא לו איטלקי ולא יווני כאילו האמריקאים אמרו “מה זה משנה? שתי מדינות שם ליד הים התיכון” והוכיחו שמבטא אקזוטי זה מה שמעניין אותם ולא אמינות (אני מסתכל עלייך גל גדות).
טל: ועכשיו נדבר על הויזואליות: גאונות. פשוט גאונות. לא רק שוואייטיטי משחזר את האפקט שהשאיר עליו ג’ק קירבי, עם עיר מלאת אלים צבעוניים וצורניים, מסעות חלל מרהיבים ואפקטים שממלאים כל סצנת אקשן ב”ואוו!” עוצמתי מהקהל, הסצנה בממלכה של ג’ור היא משהו שטרם יצא לי לראות על המסך. המעבר בין צבע לשחור לבן והמשחק בין אור וחושך תוך נגיעה קלילה באופי הדמויות, פשוט מדהים. רגע אחד ת’ור מוקף צללים ונכנע להם, ולפתע העיניים שלו בוהקות בכחול בלבד והאווירה משתנה, לא הצבע, רק האווירה. צריך לראות כדי להבין. אין מילים לתאר את זה. עדיין.
עידן: ובכלל, וואייטיטי מראה עד כמה הוא אוהב קולנוע ואת העבודה שלו עם קריצות שונות ורפרנסים ששזורים לאורך הסרט. החל מרפרנסים לז’אן קלוד ואן-דאם, עבור לקריצה לכל סרטון יו-טיוב ויראלי ועבור לשפה ויזואלית, כמו שכתב הקולגה שלי כאן, לסרטי הרפתקאות החלל של שנות ה-50 בשחור לבן ולסרט “המסע לירח”.
טל: וכן, אמרתי שהסרט טוב יותר מ”רגנרוק” אך בתחילה לא הרגשתי כך. “רגנרוק” היה סרט כמעט ללא רגעים מתים אם בכלל. העלילה רצה בלי הפסקה. “אהבה ורעם” נופל לא מעט לתוך סיפור אהבה עצוב בין ת’ור וג’יין ומוהל את הקומדיה הפרועה הזו במעט מלנכוליה. הרגעים האלה גורמים לך להציץ בשעון, אך בהסתכלות מאוחרת יותר כבר לא מרגישים שהם הפריעו (אם בכלל). וכמובן, מבחינתי המחסור בדמות אחת מסוימת בסרט (בטא ריי ביל…שיעול!) די גרם לאכזבה קלה (אפשר היה להכניס אותו בצורה מושלמת בסוף הסיפור!!!). אך עם זאת, ישנתי על זה, ואני אכן מסכים עם חברי שמדובר בהרפתקאה הכי מהנה של ת’ור אי פעם. וזה לא רק בגלל שהסרט טבול עד הגרון במוזיקת רוק ומטאל.
עידן: הייתי רוצה להוסיף עוד מילה לגבי עיבוד הקומיקס. וואייטיטי לקח אלמנטים מהריצה הארוכה ואולי הכי משמעותית של ת’ור בכך שהפכה אותו לרלוונטי בעידן המודרני. נהניתי במיוחד לראות שלמרות שינויים לעלילה שוואייטיטי עשה, ניכר שהוא מבין את החומר ומכיר אותו. שוטים שלמים אף נלקחו ישירות מדפי הקומיקס ועל כך כל הכבוד לו!
ציון סופי: 5
