משפט שאמר אף אחד אף פעם: “נשמע לי רעיון מצוין לעשות קומדיה עם אלמנטים של נונסנס ופנטזיה העוסקת בקורותיו של ילד גרמני נאצי שמעריץ כל כך את היטלר עד שהוא הופך אותו לחבר הדמיוני שלו”
בצד השני של העולם, אי שם בניו זינלד הבמאי (אפשר כבר לקרוא לו אוטר?) טאיקה וואיטיטי: “תחזיקו לי את בירה הלאגר שלי….”
האמת היא שאי אפשר להאשים רק את וואיטיטי מאחר שאת הרעיון לסרט הוא ביסס על הספר Caging Skies של סופרת ניו זילנדית בשם כריסטין לוננס שיצא בשנת 2008, אך וואיטיטי שינה בו אלמנטים רבים. חוץ מזה, המוצא החצי יהודי של וואיטיטי נותן לו פס מיוחד לטפל בנושא.
עלילת הסרט עוסקת בילד יוהאנס בלצר, המכונה ג’וג’ו (רומן גריפין דיוויס) ומתרחשת בברלין בשלהי מלחמת העולם השניה. ג’וג’ו חי עם אמו (סקארלט ג’והנסון) לאחר שאביו נעדר במלחמה ואחותו הגדולה מתה. בעולם הכאוטי של המלחמה שסביבו, אנו מבינים כי ג’וג’ו מצא משמעות באידאלים הפנטיים של הנאציזם ובתור חבר דמיוני הוא ממציא לעצמו לא אחר מאשר את היטלר עצמו (וואיטיטי עצמו בתפקיד שהוא אפילו יותר קווירקי מכל שלל דמויותיו הקולנועיות עד כה).
ג’וג’ו יחד עם חברו הטוב יורקי (ארצ’י ייטס) הולכים למחנה של “הנוער ההיטלראי” כדי לקבל את החינוך המצופה מכל ילד וילדה אריים. במהלך השהות במחנה ג’וג’ו מנסה להוכיח את עצמו, בתוצאות קטסטרופליות עבורו ומכאן עלילת הסרט מקבלת תפנית שתשנה את מסלול חייו של ג’וג’ו הקטן. לא נוכל להמשיך לספר את עלילת הסרט בלי לעשות לכם ספוילרים מטורפים, אז נעבור לדברים היותר חשובים בביקורת.
וואיטיטי מוכיח שוב, ממש כמו בכל סרט קודם שעשה, שמעבר לרוח השטות, הגאונות האמיתית שלו היא עובדת היותו במאי מבריק של שחקנים: סקארלט ג’והנסון נותנת פה הופעה מדהימה שמזכירה לנו שהיא גם שחקנית נהדרת מעבר להיותה כוכבת סרטי אקשן. בסצנות שהיא מופיעה בהן היא גם מצחיקה, גם מרגשת, גם שטותניקית ובעיקר שוברת את הלב בתור האמא הבודדה והאמיצה של יוהאנס בלצר.
סם רוקוול, כדרכו בקודש, עושה דמות עם מצפן מוסרי מפוקפק ושפיות מפוקפקת גם כן, ועל הדרך גונב את ההצגה בתור קפטן הוורמאכט המתוסכל קלזנדורף שנאלץ להשגיח על ילדי ה”היטלר יוגנד”. גם הקומיקאים רבל ווילסון (“פיץ’ פרפקט”) וסטפן מרצ’נט (השותף הכמעט קבוע של ריקי ג’רוויס מאז “המשרד”) מגיחים כדי לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב, אבל הדובדבן שבקצפת הם הליהוקים של הקאסט הצעיר.
כפי שוואיטיטי הוציא מג’וליאן דניסון הצעיר וחסר הנסיון תצוגת משחק אדירה ב“המצוד אחרי אנשי הבר”, כך גם ב”ג’וג’ו ראביט” מצאתי את עצמי שואל תוך כדי הסרט: “מאיפה לעזאזל הוא מצא את הילדים המדהימים האלה ואיך הוא גרם להם לשחק ככה?!” אין ספק שהסרט הזה נשען על כתפיו הצנומות של רומן גריפין דיוויס, הוא ג’וג’ו, אשר פשוט מתפוצץ על המסך בכשרון ענק שנראה שייך לשחקן הרבה יותר בוגר מגילו. לכל הרוחות, הוא רק 12!
גם ארצ’י ייטס בתור החבר יורקי מצליח להרשים, גם עם יחסית מעט דקות משחק, ואפשר להבין מדוע דיסני כבר חטפו אותו עבור החידוש המתקרב ל”שכחו אותי בבית”. מול הנוכחות הבימתית המרשימה של דייוויס עומדת בכבוד תומסין מקנזי בת ה-19 שכבר הרשימה את כולם ב-2018 בסרט “ללא עקבות” (ואפשר לראות אותה עכשיו גם ב”המלך” בנטפליקס לצד טימותי שלאמה). בינה לבין דייוויס הצעיר יש כימיה מטורפת שפשוט מתפוצצת על המסך בכל דקה שהם יחד.
בדיוק כמו “אנשי הבר”, הסרט ספוג ברוח של אהבת אדם אשר מתכתבת עם המסר האנטי- מלחמתי ומוכיחה שיש לוואיטיטי לב ענקי שפועם מתחת לחזות הליצן המשוגע שלו. כמובן שהטיימינג הקומי מתוזמן כתמיד אצל וואיטיטי כמו בשעון שווייצרי והסרט מצליח לזגזג בצורה מופלאה בין צחוק לבכי, בין שמחה לעצב.
“ג’וגו ראביט” מתוגבר בצילום מדהים בעזרתו של הצלם הרומני מיחאי מלמארה (שגם צילם את “המאסטר ” של פול תומאס אנדרסון). המצלמה נשארת ברוב הסצנות כמעט סטטית לחלוטין ומה שתופס את העין הן בעיקר קומפוזיציות כמעט מושלמות של אמן ויזואלי אמיתי, שנתמכות בפלאטות צבעים חמות שלא ממש מזוהות עם סרטים תקופתיים על מלחה”ע השנייה. טון הצבעים משתנה לקראת סוף הסרט ומהווה בעצם הצהרה של וואיטיטי ומלמארה על הדברים שאיבדה התרבות הגרמנית חובבת האמנות והיופי בשל התמיכה במשטר הנאצי.
העורך טום איגלס שעבד עם וואיטיטיי גם על “אנשי הבר” וגם על “הדברים שאנו עושים בצללים” משלים את העבודה של שניהם ומשאיר אותנו עם סרט שמרגיש הרבה יותר מסך כל 108 הדקות שלו. בכלל, זו ממש הפתעה למצוא סרט שמצליח לספר סיפור שלם בקצת מעל שעה וחצי בימינו, כאשר יש סרטים שגם בזמן כפול לא מצליחים להעביר תסריט ראוי לשמו.
את כל היופי הזה מלווה פסקול שהוא אקלקטי כמו שהוא אנכרוניסטי: פופ עם ג’אז, רוק עם קלאסי. את הסרט פותח השיר “Komm Gib Mir Deine Hand“, שהוא כמובן הגרסה הגרמנית שהקליטו “הביטלס” ללהיט “I Want to Hold Your Hand”, כאשר בשנת 1964 חברת התקליטים שכנעה את המפיק ג’ורג’ מרטין שהביטלס חייבים להקליט גרסאות “מקומיות” לשירים שלהם כדי למכור יותר תקליטים בגרמניה. כמו כן אפשר לשמוע בפסקול את טום וייטס, אלה פיצג’רלד, רוי אורביסון וגלן מילר, כאשר לסיום תקבלו את דיוויד בואי עם “Helden“, כלומר “Heroes”, אולי השיר הכי מפורסם מ”תקופת ברלין” שלו ושל בריאן אינו (אלא מה).
“ג’וג’ו ראביט” השאיר אותי עם חיוך ענקי בסיומו ורצון עז להישאר באולם ולדרוש במפגיע מהמקרין להקרין אותו שוב. אמנם לא הצלחתי להגיע עם המקרין להסכמה בעניין הזה, אבל אין לי ספק שממש בקרוב אחזור לקולנוע כדי לצפות שוב בסרט המקסים הזה אשר מבחינתי הוא סרט השנה שלי ל-2020, וממש לא מפריע לי שקבלנו אותו באיחור כדי שיכנס לסיכום השנה הקודמת. אז בטח שמגיע לו 5 כוכבים שלמים.
ציון: 5
נשאיר אתכם עם איינץ אונה שאנסה: