ארכיון הקטגוריה: קולנוע

שישו ושמחו! – ביקורת כפולה על “Sisu” וגם “Blood & Gold”, שני סרטים על נאצים שמחפשים זהב

על הזדמנות כזאת לא מוותרים בקלות: 2 סרטים שתופסים את תשומת הלב שלי, פחות או יותר באותו זמן, ושניהם בעלי עלילה כמעט מקבילה.
הראשון הוא הסרט הפיני “Sisu” של הבמאי ילמארי הלנדר, שכבר הספיק לעורר עניין ברשת לאחר הטריילר המטורף שלו. הלנדר היה אחראי על סרט קאלט אחר בשם “Rare Exports: A Christmas Tale”, קומדית אימה עם סנטה קלאוס רצחני במיוחד.
מהטריילר של “Sisu” אפשר להבין את הכיוון הכללי – “ג’ון וויק” עושה “ממזרים חסרי כבוד” בווייב של “בעבור חופן דולרים”.
הנה הגרסה המדממת שלו:

הסרט הנוסף שעלה ממש בזמן האחרון בשירות “נטפליקס” הוא “Blood & Gold”, מותחן אקשן גרמני שביים פיטר תורוואת’, שבעברו יש חידוש ל“נחשול” (אותו סרט שאין תלמיד בישראל שלא ראה את גרסת הטלויזיה שלו מהאייטיז) וגם את מותחן האימה “Blood Red Sky” (או “ערפדית מחסלת טרוריסטים במטוס”) שגם עלה בשירות הסטרימינג לפני שנתיים.
פה אפשר להבין מהטריילר שהכיוון כמעט זהה, רק פחות החלק של “ג’ון וויק”:

אז בטח הצלחתם להבין מהם הדברים הזהים בשני הסרטים האלה, אז עכשיו לשונה: כבר ממהתחלה אפשר להבין ש”Sisu” פונה לקהל בינלאומי כי למרות שמדובר בהפקה שכולה על טהרת פינלנד, כולם כולל כולם מדברים אנגלית שוטפת – גם הפינים וגם הגרמנים, מתחילתו ועד סופו. סליחה, אני מתקן את עצמי – יש בסרט שחקן אנגלי בודד שמשחק גרמני.
אני מניח שילמארי התכוון מראש להגדיל את הקהל הפוטנציאלי בכל סרטיו, מאחר וגם אותה קומדית אימה עם סנטה דיברה בחלקה אנגלית (וכך גם הסרט השני שלו שבו כיכב לא אחר מסמואל ג’קסון). בכל זאת, אי אפשר להסתמך על שובר קופות במדינה שבה יש בקושי 5 מיליון תושבים.
הסרט עצמו נוקט בגישת “הכל בפנים” (גם עם זה גרזן), ולאורך 91 הדקות שלו הוא לא מתיימר להיות יותר מבידור נטו : אנו מקבלים את הגיבור הסטואי קורפי (יורמה טומילה המסוקס, שהופיע גם בשני הסרטים הקודמים של הולנדר), כשהוא במסע חיפושים ברחבי השממה הלפלנדית הקפואה אחר מרבצי זהב שטרם התגלו.
לצידו רק סוס משא וכלב רועים נאמן (אמרנו כבר ג’ון וויק).
כאשר הוא מגלה עורק זהב עשיר, אנו רואים אותו נשבר מרוב אושר, ועושה את דרכו בגפו חזרה לציוויליזציה כדי להתעשר מהממצא. אולם מדובר בשלהי מלחמת העולם השניה, סוף שנת 1944, וקורפי נתקל בשרידי פלוגה גרמנית שעושה את דרכה חזרה בנסידה מהחזית, תוך שהיא מיישמת את פקודות “האדמה החרוכה”.
בנוסף, כידוע נאצים הם נאצים, אז הם לקחו לעצמם גם כמה שבויות מלחמה, כדי לספק את תאוותיהם בדרך הקרה והקשה.

אין צורך להכביר מילים, אבל כמובן שלא עובר יותר מדי זמן וקורפי נכנס למסלול התנגשות מהיר עם פלוגת הנאצים, כי אחרת לא היה לנו סרט.
ממש כמו אצל טרנטינו, אבל מינוס התחכום, הסרט מתחלק לכמה פרקים (Chapters) שמוגדרים עם כתובית מסוגננת שישר מזכירה מערבונים, ולכן, ברגע שנגמר הפרק שנקרא “הזהב” (האקספוזיציה) ואחריו הפרק שמכונה “הנאצים” (הצגת הרעים בעלילה) מגיע הפרק שנקרא “שדה המוקשים” והוא, ובכן…מתרחש בשדה מוקשים, וכאן מתחיל הכיף ופחות או יותר נגמר הריאליזם.

קורפי מתגלה כמובן כאיש קומנדו על גבול הפסיכוטי ונאצים לא באים לא טוב במיוחד, ומכאן, “סיסו” באמת הופך לשישו ושמחו, במיוחד עבור מי שרוצה לראות נאצים מושמדים בשלל דרכים שלקוחות היישר מממשחקי מחשב מופרעים או מ”לוני טונס”.
ככל שהפרקים מתקדמים, כך פחות ופחות אפשר לחפש היגיון בעלילה, אבל למי אכפת שיש אקשן כל כך טוב? ובאמת, בקטע הטכני “סיסו” מפתיע עם צילום מרהיב של הנופים הלאפלנדים ובקטעי אקשן מסוגננים ודינמיים. התוצאה מפתיעה לטובה בתקציב מגוחך של כ 6 מיליון אירו.

לגבי המשחק, אני גם יכול להגיד שהופתעתי לטובה – אמנם לטומילה אין הרבה שורות דיאלוג, אבל הוא גם לא צריך. הוא רק צריך להיות בן-יונה קשוח נוסח ג’ון רמבו ב”משחק הדמים” המקורי, ולשרוד את האויבים שמתקיפים אותו ללא סיבה, והוא עושה את זה מצוין.
דווקא איפה שחשבתי שאקבל קריקטורה מרגיזה, השחקן אסקל הני (ד”ר ווגל ב“להציל את מארק וואטני”) כאוברשטורמפורר הלדורף מפתיע לטובה.

הני מצליח לגלם קצין SS אדיש למדי, אמנם מרושע ורצחני, אבל לא כזה שצווח וצורח על כל פקודיו, אלא אחד שכבר התייאש ממהלך המלחמה ורק רוצה לחזור הביתה בשלום, ואם אפשר גם עשיר יותר בדרך.

הקריקטורה מגיעה בדמותו של וולף (ג’ק דולן, אותו אנגלי שמגלם גרמני), סמל המחלקה הסדיסטי של הלדורף, שרק מחפש טרף קל.
תראו, מעבר לבידור הקליל, אני חושב ש”סיסו” פונה בעיקר אל חוש הגאווה הלאומית הפינית – האומה השקטה שאחראית למכשירי טלפון עמידים לנצח כמו הנוקיה 5110, שהוציאה כנראה יותר נהגי ראלי חסרי פחד מכל מדינה אחרת (ביחס למס’ התושבים) וכמובן ידועה בכך שצלפי הקומנדו שלה היו אימת אויביהם במלחמת העולם השנייה.
חייל פיני בשם סימו (האם זה מקרי?) הייאה ידוע בתור הצלף הקטלני ביותר בהיסטוריה, עם מעל 500 חיסולים של חיילי אויב, רובם של הצבא האדום, כשהסיפורים אודותיו יכולים לסמר שיער לכל אדם פשוט.

והבטחנו ביקורת כפולה, לכן מול הפינים ניצב כאמור “Blood & Gold” מתוצרת גרמניה, וכמו שאתם יכולים לנחש, יש בו הרבה פחות חוש הומור מאשר ב”סיסו”.
סרט יקה, מה לעשות.
המערכה הראשונה שלו כמעט מקבילה לזה של הסרט הקודם, כאשר אנו מתוודעים לקבוצה של חיילים נאצים המחפשת אוצר זהב קבור בשלהי המלחמה, כאשר ברור לכולם שהם כבר הצד המפסיד. גם כאן הופתעתי לגלות פונטים בכותרות שמעוצבים בדיוק כמו במערבון.
הפעם, קצת חששתי בתחילת הסרט, מאחר ומתברר שהאוצר המדובר שייך למשפחה יהודית. באמת? יהודים שמחביאים זהב? לא עברנו את השלב האנטישמי הזה ביחסינו עם הגרמנים? אבל, הרבה יותר מאוחר, הסרט מתגלה כהרבה יותר נאור ומתוחכם בנקודה הזו בעלילה, אם כי עדיין שזה מגיע כיצירה גרמנית במהותה, עדיין הרשו לי קצת להסתייג.
גיבור הסרט הוא היינריך (רוברט מאזר), חייל צבא רגלים פשוט אך מנוסה, שהחליט לערוק מהצבא הגרמני המתפורר, כדי לחזור לביתו הקטנה.

Blood & Gold (2023) - IMDb
הוא נלכד ונתלה בידי פלוגת SS בעוון בגידה, יחידה שמובלת הפעם ע”י אותה קריקטורה של קצין נאצי שחששתי ממנה -אוברשטורמפורר וון סטרנפלד(אלכסנדר שיר) הוא אותו איש מעוות (מבחוץ ומבפנים) שתלטן וצעקן, כמו בסרטים מלפני 50 שנה, וכל דקה שהוא על המסך מיותרת להפליא..

בדיוק כמו ב”סיסו”, גם אותו מלווה סמל מחלקה ברוטלי בשם דורפלר (פלוריאן שמידט), שרק מחפש על מי להוציא את כל האגרסיות שלו והוא קריקטורי לא פחות.
את היינריך מצילה מהמוות אישה בשם אלזה (מארי האק), ומפה לשם זה הופך לאלזה והיינריך נגד הנאצים הרעים, אבל הפעם עם קורט של מוסר השכל בנוגע לרוע במלחמה, מוסר השכל שלא מצליח להיות מעודן אפילו לדקה.

למרות שהוא נראה מושקע, זה לא מתקרב בכלל לערכי ההפקה של “אין חדש במערב” המאוד מרשים (שכידוע גם ליקט כמה אוסקרים) ובטח אין לו את היומרנות של הסרט ההוא.
סך הכל, יש ב”דם וזהב” כמה קטעי אקשן לא רעים בכלל, אם כי הוא סובל מכמה נפילות מתח מעצבנות וטוויסטים עלילתיים צפויים לחלוטין.

אז בסוף אנחנו מגיעים לשלב קבלת המדליות למצטייני הקרב

“סיסו” זוכה לציון הגבוה יותר בשל חוסר היומרנות, הטכניקה והפאן הכללי:

“דם וזהב” מקבל ציון לשבח על המאמץ ועל הכוונות הטובות:


“גראן טוריסמו” – פרסומת בהילוך גבוה

מאז שהייתי שהייתי ילד קטן, אני זוכר שאבי תמיד דאג שיהיו בבית קונסולות משחק. החל מאטארי (כן, אני זקן, יש לי יומולדת עוד שבועיים תודה), עבור לנינטנדו המקורי, מגה דרייב, גיימבוי לדורותיו וכו’.

אל תשפטו, כן? מדובר על שנות השמונים-תשעים כשלא היה את השפע שיש היום מבחינת פנאי ולא תמיד רציתם או יכלתם לבלות בחוץ.
בשנת 1997 קיבלנו את הקונסולה האחרונה שלנו ממנו, פאר היצירה האנושית עד אז, הפלייסטיישן! כמובן שאחי ואני רבנו בלי סוף על מי משחק ועד היום יש לי בעיה באגודלים אחרי סיבובים אינטנסיביים מולו במשחק “Tekken”. אבל אחד הדברים הבאמת מרשימים שיצאו אז היה סימולטור המירוצים “Gran Turismo” -כמובן שהיו משחקי מירוץ עד אז אולם הם היו ברובם מאוד פשוטים וגרפיקה מפוקסלת או באולמות הארקייד הבודדים שהיו בארץ באותו הזמן.
“גראן טוריסמו” הביא משהו חדש, גם מבחינת הגרפיקה וגם מבחינה הריאליזם שהיה אפשרי מבחינה טכנולוגית בשנים אלו. נכון, אם יתנו היום לילד לשחק בפלייסטיישן הראשון בסימולטור הזה הוא יצחק עליכם ויגיד “מה זה הח*א הזה?” אבל יחסית למה שהכרנו אז, זה היה כמו המונוליט באודיסיאה בחלל ואנחנו היינו השימפנזות.

את התחושה הזו בדיוק רוצה להעביר הסרט החדש מאולפני סוני שנקרא, די בפשטות, “גראן טוריסמו”. בכלל, חוסר סאב-טקסט מאוד מאפיין את הסרט הזה שמבהיר לא מעט פעמים את האג’נדה המאוד ברורה שלו , עד שתוכלו לדקלם אותה מתוך שינה (כמו שהמורה שלי למתמטיקה תמיד אמרה על לוח הכפל): גראן טוריסמו היה הסימולטור הראשון שהיה מעוצב ומוקפד בפרטים הקטנים ביותר והיה ריאליסטי ככל הניתן. למעשה, הוא כל כך מדויק שהוא יכול ללמד אתכם להיות נהגי מירוצים בעצמכם!
בכלל, כל הסרט מזכיר את הניסוי משנות ה-50 בו הקרינו בצורה סאבלימינלית לקהל באולם הקולנוע את הסלוגן “שתו קוקה קולה”. למעשה, כל השעה וחצי הראשונות של הסרט מזכירות יותר פרסומת ל-“סוני” ולחברת “ניסאן”, בצורה שלא הייתה מביישת את הפרסום המאוד לא סמוי שלהם מהסדרה “גיבורים” בזמנו (אני מסתכל עליך הירו נאקאמורה ועל הניסאן ורסה שלך!).
למי שרוצה לנשנש משהו במזנון ולהכנס לסרט באיחור, אפשר לסכם שהאקספוזיציה כולה שיר הלל לסוני, למכשירים שלהם ממגוון המדיות (כולל ווקמן ונגן MP3) ולמכוניות של ניסאן. עלילה? נסחפתם, מי צריך אותה בכלל.
כל זה משאיר רק 45 דקות באמת מתוך הסרט לאיזו עלילה כלשהי ועניין.


אז, על מה בכלל הסרט? בבקשה: הסרט מבוסס באופן לא מדויק לחלוטין על המקרה של יאן מארדנבורו (אותו מגלם ארצ’י מאדקווה ששיחק ב”מידסאמר”), בחור מקארדיף, בריטניה שהיה ממש טוב בסימולטור של גראן טוריסמו.
בוודאי שכמו לא מעט טינאייג’רים מדור ה-Z, יאן נעול רוב היום בחדר שלו מול המסך מה שמעורר תיסכול גדול אצל אביו (דג’ימון הונסו) שהיה כדורגלן מקצועי ורק רוצה שהבן שלו יצא החוצה לקצת אוויר צח.
בעקבות יוזמה שיווקית של אחראי השיווק של ניסאן, דני מור (אורלנדו בלום) החברה מקימה מכללה ללימודי נהיגה המבוססת על הסימולטור בעבור שחקנים מעולים מרחבי העולם ומי מהם שינצח במירוץ הסופי יזכה להתחרות במסלולים האמיתיים בתור נהג מירוצים אמיתי.

אז יש לנו כאן צ’ק ליסט על כל הדברים בערך שצריך בסרט כזה:  
צעיר שרק רוצה להראות לעולם כמה הוא טוב וכמו דמבו הוא מגלה בסוף שהכוח היה בעצם בתוכו כל הזמן; אבא מאוכזב שרוצה לחיות את הקריירה המפוספסת שלו דרך הילדים שלו; אמא שכל התפקיד שלה זה להיות ברקע ולעודד את הילד הסורר (ג’רי האליוול אגב או ג’ינג’ר ספייס בשבילכם ורק בזמן כתיבת שורות אלו גיליתי את זה. אי אפשר היה לזהות אותה על המסך. *הערת העורך – האליוול מעורבת עד צוואר בעסקי המירוצים, כי היא נשואה לכריסטיאן הורנר, המנג’ר המצליח של קבוצת “רד בול” בפורמולה 1); האויב הצעיר והעשיר שמקבל הכל מאבא אז הוא ממש ממש לא נחמד ויש לנו גם את דיוויד הארבור בתפקיד הקבוע שלו של דמות אב חלופית המעונה על ידי שדים מעברו אך הוא מצליח להתגבר עליהם בעזרתו של בן החסות שלו (מי אמר “דברים מוזרים”?). עכשיו, אמנם הסיפור אמיתי בגדול, אכן הייתה לסוני וניסאן אקדמיה כזו בין השנים 2008-2016 במסגרת תוכנית טלוויזיה ויאן האמיתי היה הזוכה השלישי שלה והרבה מהאירועים בסרט אכן התרחשו גם אם סוני שיחקו קצת עם ציר הזמן למטרות דרמטיות, אבל משהו מאוד מתפספס כאן.

ניל בלומקאמפ, הבמאי הדרום-אפריקאי שהביא לנו את “מחוז 9” והוכיח מאז שהוא לא באמת עומד בציפיות שנתלו בו (לא נזכיר פה את “צ’אפי”), מביים את הסרט ולא נראה שהוא לחלוטין סגור על הכיוון שלו – האם מדובר בסרט מירוצים? סרט ביוגרפי? או בכלל סרט הצלחת נעורים כנגד כל הסיכויים? או בכלל סרט משחקי מחשב כמו סופר מריו?
התוצאה המתקבלת היא מעין שעטנז מוזר של כל אלו ובלי כיוון אחיד וברור מספיק שכאמור הולך עוד יותר לאיבוד במסגרת הפרסומת המאוד ארוכה שהיא שתי מערכות שלמות מהסרט, ועל כל זה יש להוסיף יכולות משחק ברמה מאוד נמוכה של כל הקאסט.
עם זאת, קטעי המירוץ בחלק האחרון מצדיקים מאוד הליכה לצפייה במסך IMAX. צפייה על המסך הגדול הזה נותנת אכן תחושה של סימולטור מכוניות מירוץ ומערכת הסאונד נותנת באסים כל כך טובים עם כל החלפת הילוך במכוניות על המסך שהכיסא מתחיל לרטוט.
בשורה התחתונה, הסרט מאוד מפספס את הכיוון שלו ובגלל זה גם מאוד מקשה על להנות ממנו – אין כאן אפילו את הכיף של סרט קיץ שבו אתה מכבה את המוח ונהנה ממכוניות טסות על המסך כי זה לא מגיע הרבה וגם כשכבר יש אותם אז הם נקטעים הרבה פעמים לטובת הדרמה.
בסוף ההקרנה נכנסתי לפיאט פונטו 2008 החבוטה שלי, עליתי על איילון שהיה חסום ברובו בגלל עבודות אז נסעתי רוב הזמן על 60 קמ”ש והזלתי דמעה…

בזאר ביזאר ונהדר! – ביקורת על “צבי הנינג’ה- טירוף המוטנטים”

דור נוסף, אתחול נוסף. צבי הנינג’ה חוזרים למסך הגדול, בסגנון חדש, סיפור חדש, לדור חדש של ילדים שהולכים לצעוק “קוואבנגה” ולבלוס פיצה בהנאה. אבל מה עם דור המייסדים? האם גם ילדי שנות ה80 יאהבו את הצבים של 2023?

להמשיך לקרוא בזאר ביזאר ונהדר! – ביקורת על “צבי הנינג’ה- טירוף המוטנטים”

דאבל פיצ’ר! – ביקורת מאוחדת על התופעה שהיא “ברבינהיימר”

לא אכחיש שהתלבטתי האם באמת להעלות ביקורת כפולה עבור משהו שהוא לחלוטין יציר אינטרנט מופרע ומופרך, כי קשה לי להאמין ששני אולפנים מתחרים (“אופנהיימר” של יוניברסל לצד “ברבי” השייך לוורנר) שיתפו פעולה כדי ליצור הייפ כזה מטורף סביב שני סרטים כה שונים במהותם.
או שהאם באמת הם שונים?

הדבר הראשון שבולט בשניהם הוא יומרנות הבמאי\ת – כאשר מדובר בכריסטופר נולאן אין צורך להרחיב. יומרנות היא כנראה השם השני שלו. כל סרט של נולאן חייב לכלול איזשהו תרגיל אינטלקטואלי בתסריט יחד עם מגלומניה הפקתית, אשר בד”כ מערבת השמדת כמה מצלמות IMAX סופר יקרות.

“אופנהיימר” מתעלה על כל שאר סרטיו הקודמים בכך שנולאן התעקש לצלם את הסרט כולו לא בצורה דיגיטלית (הפורמט אותו מקדמים לוקאס וקמרון) אלא על פילם מיוחד של 70 מ”מ המתאים למצלמות IMAX מפלצתיות ומרעישות במיוחד, לשלב אותו בפילם שחור לבן 65 מ”מ שכמעט אי אפשר להשיג ולבסוף להתעקש להקרין אותו בפורמט של פילם 70 מ”מ, שהתוצאה הסופית שלו הוא גליל סרט ששוקל 300 ק”ג ומכיל כמעט 11 ק”מ של סרט (!). הטענה היא שהשימוש בטכנולגיה הזו מעניק לסרט רזולוציה שמקבילה ל-18K בעולם הדיגיטלי, איכות תמונה מופרעת לגמרי.
נכון, יש עוד סרטים שצולמו בפילם IMAX, אחד מהם הוא “אין מצב” של ג’ורדן פיל משנה שעברה, אך בסרט ההוא הפילם עבר לפורמט דיגיטלי ברגע שהיה צריך לערוך אותו ולהוסיף אפקטים ממוחשבים.

נולאן לעומת זאת, התעקש על אנלוגי לכל אורך הדרך, כלומר גם אי אפשר היה לבצע אפקטים ממוחשבים – כל אפקט שתראו בסרט הוא אפקט פרקטי לגמרי והעריכה נעשתה באותה צורה בה ערכו סרטים לפני שהגיע ה AVID – חתכו חלקים של פילם והדביקו אותם אחד לשני.
המגלומניה האמיתית היא במפגש עם המציאות – יש פחות מ-30 אולמות (רובם המוחלט בארה”ב) שיכולים לתמוך בשיטת ההקרנה הזו, אז מדוע לעזאזל לעשות משהו שרק אחוז קטן מהצופים יחווה אותו בצורה אליה התכוונת?

היומרנות של גרטה גרוויג לא פחותה מזו של נולאן -במאית צעירה שבאה מעולם סרטי האינדי ואשר תמיד הקפידה לשלב אג’נדה פמינסטית מתקדמת בסרטים שלה, באה לעולם המותגים כדי לעשות סרט שעוסק באחד המותגים הכי מושמצים כאשר זה נוגע לקידום מעמד האישה, כלומר “ברבי” של חברת מאטל.

הדבר השני שמשותף לשני הסרטים הוא הקאסט המטורף לחלוטין ששני האוטרים הנ”ל הצליחו למשוך לפרויקטים האלו, אפילו אם זה תפקיד של “מצמצת ופספסת”, גם כשמדובר בשחקנים בקליבר עצום שפשוט מוותרים על האגו רק כדי לעשות תפקיד קטן למשך כמה דקות מסך.
ב”אופנהיימר” יש רשימה שלדעתי עומדת על בערך 60 שחקנים, רובם מוכרים וידועים, וכל אחד מהם יכול להחזיק סרט בכוחות עצמו, אבל במקום זה הם רק תפאורה לתצוגת המשחק האדירה של קיליאן מרפי כ”אבי הפצצה” רוברט ג’ אופנהיימר– שחקן שאני מניח שיקבל את האוסקר על התפקיד הזה ובצדק.

העדשות של נולאן והצלם הויט ואן הויטמה לא מפסיקות להתמקד בעיניים של מרפי, וכל שניה שהן בפריים היא התעמתות עם השדים הפנימיים של אופנהיימר ומרפי כאחד, וצלילה אל תוך אי השקט והחרדה הפנימית שמרפי מביא אל הדמות.
מרפי מסוגל בתזוזה של שריר קטן בפנים שלו , ניוואנס רגעי, לשכנע אותך שהוא מתייסר יותר ממה שהתייסרת בכל ימי חייך, והוא מצליח להתעלות פה על הדמות הרדופה של תומאס שלבי שגילם ב“פיקי בליינדרז” וזה לא קל.

היחיד שמצליח לתת לו קונטרה פה ושם הוא רוברט דאוני ג’וניור, אשר בקלילות נכנס לנעליו של לואיס שטראוס, יו”ר הוועדה האמריקאית לאנרגיה אטומית ומציב את עצמו כל הזמן בעימות מול הדמות של אופנהיימר. דאוני הוא חתיכת מאסה קריטית בפני עצמו, ויחד עם מרפי, שניהם בולעים את האנרגיה מכל שחקן אחר שנמצא על המסך, ואני מדבר על מאורות לא פחותים כמו מאט דיימון, אמילי בלאנט, פלורנס פיו, קנת בראנה, ראמי מאלק, קייסי אפלק, טום קונטי ועוד כמה שתופתעו לגלות.

באופן מפתיע, זה בדיוק מקביל למה שקורה ב“ברבי”מרגו רובי היא פשוט מצבור רדיואקטיבי של כריזמה וכשרון, והיא מצליחה להכניס לסטריאוטיפ של הבימבו המטופשת שהיא ברבי כל כך הרבה חן, עד שכמה דקות אל תוך הסרט שוכחים שמדובר בסיפור שהוא על בובת משחק. היא עד כדי כך מוכשרת, ואנחנו יודעים שרובי היא שחקנית אדירה עוד מ”מהזאב מוול סטריט”, “אני, טוניה” ובטח “היו זמנים בהוליווד”. מעבר לזה, היא פשוט יפה שזה כבר ברמת פשע נגד שאר האנושות.

כמו מרפי, גם רובי מאפילה לגמרי על כל שאר חברי הצוות, שכוללים בין השאר את קייט מקינון, וויל פארל, אמריקה פררה, מייקל סרה וקינגסלי בן-אדיר.
גם כאן, היחיד שמצליח קצת להשתוות הוא ריאן גוסלינג בתפקיד קן, עמיתה למשחק של ברבי שמרגיש קצת מקופח. לא חשבתי שגוסלינג – שחקן שעד עכשיו ראינו אותו רק בתפקידים אפלים ורציניים (“דרייב”, “מקום בתוך היער”, “בלייד ראנר 2049” וכמובן “לה לה לנד”) – יפתיע כאן כהימבו\דוש האולטימיבי שלא יודע באמת מה הוא רוצה, אבל הופך נחוש במטרה להשיג את ההכרה בו.

אחרי שסיימנו עם נקודות ההשוואה, אפשר להגיע למה שונה וזה באמת החלק הקל:
“אופנהיימר” הוא מניפסט ארוך ותובעני של במאי שמחויב כל כולו לאמנות הקולנוע.
ללא ספק זהו ה”מגנום אופוס” של נולאן, היצירה שמגדירה את שאר היצירות שלו, וללא ספק הסרט הכי “אישי” שעשה עכשיו, כאשר האובססיביות של המדען אופנהיימר למדע ולאמת שלו משקפת את האובססיביות של הקולנוען נולאן ליצירה ולאמת שלו.
יהיה קשה לצופה מן המניין להגיע לסרט הזה בלי היכרות עם הסרטים הקודמים של נולאן – הבמאי משתמש בכל הכלים ששכלל עד היום כדי לספר את הסיפור וזה כולל תסריט לא ליניארי שמתזז בין זמנים שונים, צילום מהפנט ושימוש בסאונד דיסהרמוני כדי להדגיש סערה פנימית.

באורך של 3 שעות בדיוק, ללא קטעי אקשן כלל, מדובר בחתיכת אתגר עבור דור הטיקטוק, אבל מי שיסכים לקבל אותו צפוי למסע שעל פניו מגולל את המרוץ לפצצה האטומית הראשונה, אך על הדרך מספר גם את הסיפור של התקופה שבה ארה”ב הפכה מסתם עוד מדינה למעצמה המשפיעה ביותר על העולם, אימצה את תפקיד ה”שוטר” הבינלאומי ועל הדרך הפכה גם לפרנואידית והרבה פחות מכילה דעות שונות מהמקובל.

הדרך שבה נולאן מספר את כל זה היא מפותלת ומלאת רבדים כמו שרק היומרנות של נולאן מסוגלת להתחייב אליה, ובהחלט יש מצב שפספסתי כמה סאבטקסטים.
למרות שהקרנה בפילם לא אפשרית בארץ, אני עדיין אמליץ לצפות בסרט בהקרנה הדיגיטלית באולם ה IMAX: הסרט הזה נועד לסחוף אותך לתוכו ולתוך הנפש של אופנהיימר\נולאן, ואין כלי טוב יותר לכך מאשר מערכת הסאונד שחופרת לך בקרביים תוך כדי שהעיניים שלך נבלעות בתוך הצילומים המדהימים שסיפק ואן הויטמה, גם אם מדובר בקלוז-אפ מטורף על הפנים של מרפי, נוף מדברי עצום או פיצוץ גרעיני.
וכן, יש מצב שנתנו לנולאן לפוצץ מתקן גרעיני כדי לקבל את האפקט הרצוי – הרי כבר נתנו לו להחריב מטוס 747 אמיתי, אז למה להתפלא.
למי שתוהה, איך סרט על נושא כל כך יבש וטכני כמו הפצצה האטומית יכול להפוך למשהו שמצליח לרתק במשך כל כך הרבה שעות, אומר רק שנולאן הצליח בטריק לא פשוט כלל, להפוך את הסרט למעין מותחן משפטי, שרובו נחשף רק לקראת המערכה האחרונה, שם גם הסרט מעלה הילוך והופך למורט עצבים יותר.
כן, אני חושב שהיה אפשר “לגלח” מהאורך הסופי כמה דקות מסך ושום דבר לא היה באמת נפגע, אבל מה אני מבין. אני לא נולאן.

כמובן, שהשוני הבולט ביותר בין שני הסרטים הוא ההומור -בעוד “אופנהיימר” יבש כמו המדבר בלוס אלמוס, “ברבי” מפוצץ בבדיחות וגאגים – הסרט הזה פשוט מצחיק, גם אם חלק לא קטן מהבדיחות קולע נקודות היישר מהאזור הקרינג’י.
גרוויג, יחד עם השותף לחיים וליצירה נוח באומבך (“סיפור נישואין”, “רעש לבן”), לקחו סרט שעוסק במותג ילדים ועשו לו משהו ששום סרט לא העיז לעשות למותג ילדים קיים עד היום, אפילו לא “סרט לגו” של לורד ומילר.
עזבו את רגעי הקרינג’ – אין לי מושג איך באולפני וורנר וביחוד בחברת מאטל (יצרנית ברבי) נתנו אישור לתסריט הסופי.
מישהו שם בבירור נרדם בזמן שהמוצר הסופי מחסל וגם עושה וידוא הריגה בתרבות הארגונית של מאטל, חותר תחת הלגיטימיות של המותג בעולם התרבותי של התקופה הנוכחית ועל הדרך משחרר כמה צרורות מכוונים היטב אל עבר נכסי צאן ברזל כמו “הסנדק” וכמה שהם לא נכסי צאן ברזל אך מתחזקים פאנבייס פאנטי כמו יקום DC.
התוצאה הסופית היא ההיפך המוחלט מהסאבטקסט של נולאן – המסר מופצץ אל עבר הצופים בכל רגע נתון, בלי שום ניסיון לעדן אותו .
הזעקות מהעת האחרונה על סרטי “דיסני” שעושים שינוי באתניות ובמגדר כדי להעביר מסר מודרני יותר הן כאין וכאפס לעומת צעקות השבר שאני רק מנחש שיעלו מאותו צד פוליטי לאחר שיקבל בפרצוף את המסר “הפרוגרסיבי” הצועק בקול גדול של “ברבי”.

עמוד השדרה של הסיפור לא מפתיע בגדול – שוב יש כאן התנגשות בין עולם הפנטזיה לבין העולם הריאליסטי, כפי שהיה כבר ב“סרט לגו” המוצלח, “סוניק” ו”הבלש פיקאצ’ו” הלא פחות מוצלחים ואפילו ב“סרט פליימוביל”, המאוד לא מוצלח.
מה שכאמור כן מפתיע הוא היכולת של גרוויג לקחת את המסר החתרני\מהפכני שלה ולשתול אותו לאורך כל העלילה, גם אם זה אומר להפוך דברים על ראשם, כדי לתת פרספקטיבה אחרת לנושא.
התוצאה הסופית מוצלחת גם בזכות הצילום המעולה של הצלם המקסיקני רודריגו פרייטו (שעבד עם סקורסזה על “הזאב מוול סטריט” וברזומה שלו גם שיתופי פעולה עם אינרייטו, סטון ואנג לי) שמצליח להעביר את הפלסטיקיות והמלאכותיות של עולם הברבי במדויק. עיצובי התפאורה של שרה גרינווד וקייטי ספנסר, יחד עם עיצוב התלבושות של ג’קלין דוראן, שעבדה עם גרוויג על “נשים קטנות”, פשוט מדהים .
לכל זה מתווסף הפסקול השמח והפאנקי שהפיק מארק רונסון יחד עם הכותב אנדרו וייט, כאשר משתתפים בו כל השמות הכי גדולים בפופ העכשווי – בילי אייליש, סאם סמית’, ליזו, ניקי מינאג’ ועוד ועוד ועוד , יחד עם דואה ליפה שגם מופיעה בתפקיד אורח בסרט.

בניגוד למקובל באתר, אני לא אתן פה ציון סופי, מהסיבה הפשוטה שאני לא חושב שזה יהיה הוגן לתת ציון לכל אחד מהסרטים בנפרד, כי אין באמת מקומות להשוות ביניהם.
אני כן אגיד בפה מלא שאני ממליץ ללכת לראות כל אחד מהם ובקולנוע. תהנו!

הו, גורל אכזר! – (סוג של) ביקורת על “אינדיאנה ג’ונס וחוגת הגורל”

תבינו – אני באמת רציתי לאהוב את “אינדיאנה ג’ונס וחוגת הגורל”.
יודעים מה? אפילו לא לאהוב, רק לחבב. נשבע שעם המוטיבציה הזו הגעתי לסרט החדש במותג השני הכי חזק מבית “לוקאספילם”, כזה שהשאיר לא מעט רגעים בלתי נשכחים בתולדות הקולנוע ואני אפילו לא צריך לתאר לכם איזה רגעים – אתם כבר זוכרים לבד.

להמשיך לקרוא הו, גורל אכזר! – (סוג של) ביקורת על “אינדיאנה ג’ונס וחוגת הגורל”