לא אכחיש שהתלבטתי האם באמת להעלות ביקורת כפולה עבור משהו שהוא לחלוטין יציר אינטרנט מופרע ומופרך, כי קשה לי להאמין ששני אולפנים מתחרים (“אופנהיימר” של יוניברסל לצד “ברבי” השייך לוורנר) שיתפו פעולה כדי ליצור הייפ כזה מטורף סביב שני סרטים כה שונים במהותם.
או שהאם באמת הם שונים?

הדבר הראשון שבולט בשניהם הוא יומרנות הבמאי\ת – כאשר מדובר בכריסטופר נולאן אין צורך להרחיב. יומרנות היא כנראה השם השני שלו. כל סרט של נולאן חייב לכלול איזשהו תרגיל אינטלקטואלי בתסריט יחד עם מגלומניה הפקתית, אשר בד”כ מערבת השמדת כמה מצלמות IMAX סופר יקרות.

“אופנהיימר” מתעלה על כל שאר סרטיו הקודמים בכך שנולאן התעקש לצלם את הסרט כולו לא בצורה דיגיטלית (הפורמט אותו מקדמים לוקאס וקמרון) אלא על פילם מיוחד של 70 מ”מ המתאים למצלמות IMAX מפלצתיות ומרעישות במיוחד, לשלב אותו בפילם שחור לבן 65 מ”מ שכמעט אי אפשר להשיג ולבסוף להתעקש להקרין אותו בפורמט של פילם 70 מ”מ, שהתוצאה הסופית שלו הוא גליל סרט ששוקל 300 ק”ג ומכיל כמעט 11 ק”מ של סרט (!). הטענה היא שהשימוש בטכנולגיה הזו מעניק לסרט רזולוציה שמקבילה ל-18K בעולם הדיגיטלי, איכות תמונה מופרעת לגמרי.
נכון, יש עוד סרטים שצולמו בפילם IMAX, אחד מהם הוא “אין מצב” של ג’ורדן פיל משנה שעברה, אך בסרט ההוא הפילם עבר לפורמט דיגיטלי ברגע שהיה צריך לערוך אותו ולהוסיף אפקטים ממוחשבים.

נולאן לעומת זאת, התעקש על אנלוגי לכל אורך הדרך, כלומר גם אי אפשר היה לבצע אפקטים ממוחשבים – כל אפקט שתראו בסרט הוא אפקט פרקטי לגמרי והעריכה נעשתה באותה צורה בה ערכו סרטים לפני שהגיע ה AVID – חתכו חלקים של פילם והדביקו אותם אחד לשני.
המגלומניה האמיתית היא במפגש עם המציאות – יש פחות מ-30 אולמות (רובם המוחלט בארה”ב) שיכולים לתמוך בשיטת ההקרנה הזו, אז מדוע לעזאזל לעשות משהו שרק אחוז קטן מהצופים יחווה אותו בצורה אליה התכוונת?

היומרנות של גרטה גרוויג לא פחותה מזו של נולאן -במאית צעירה שבאה מעולם סרטי האינדי ואשר תמיד הקפידה לשלב אג’נדה פמינסטית מתקדמת בסרטים שלה, באה לעולם המותגים כדי לעשות סרט שעוסק באחד המותגים הכי מושמצים כאשר זה נוגע לקידום מעמד האישה, כלומר “ברבי” של חברת מאטל.

הדבר השני שמשותף לשני הסרטים הוא הקאסט המטורף לחלוטין ששני האוטרים הנ”ל הצליחו למשוך לפרויקטים האלו, אפילו אם זה תפקיד של “מצמצת ופספסת”, גם כשמדובר בשחקנים בקליבר עצום שפשוט מוותרים על האגו רק כדי לעשות תפקיד קטן למשך כמה דקות מסך.
ב”אופנהיימר” יש רשימה שלדעתי עומדת על בערך 60 שחקנים, רובם מוכרים וידועים, וכל אחד מהם יכול להחזיק סרט בכוחות עצמו, אבל במקום זה הם רק תפאורה לתצוגת המשחק האדירה של קיליאן מרפי כ”אבי הפצצה” רוברט ג’ אופנהיימר– שחקן שאני מניח שיקבל את האוסקר על התפקיד הזה ובצדק.

העדשות של נולאן והצלם הויט ואן הויטמה לא מפסיקות להתמקד בעיניים של מרפי, וכל שניה שהן בפריים היא התעמתות עם השדים הפנימיים של אופנהיימר ומרפי כאחד, וצלילה אל תוך אי השקט והחרדה הפנימית שמרפי מביא אל הדמות.
מרפי מסוגל בתזוזה של שריר קטן בפנים שלו , ניוואנס רגעי, לשכנע אותך שהוא מתייסר יותר ממה שהתייסרת בכל ימי חייך, והוא מצליח להתעלות פה על הדמות הרדופה של תומאס שלבי שגילם ב“פיקי בליינדרז” וזה לא קל.

היחיד שמצליח לתת לו קונטרה פה ושם הוא רוברט דאוני ג’וניור, אשר בקלילות נכנס לנעליו של לואיס שטראוס, יו”ר הוועדה האמריקאית לאנרגיה אטומית ומציב את עצמו כל הזמן בעימות מול הדמות של אופנהיימר. דאוני הוא חתיכת מאסה קריטית בפני עצמו, ויחד עם מרפי, שניהם בולעים את האנרגיה מכל שחקן אחר שנמצא על המסך, ואני מדבר על מאורות לא פחותים כמו מאט דיימון, אמילי בלאנט, פלורנס פיו, קנת בראנה, ראמי מאלק, קייסי אפלק, טום קונטי ועוד כמה שתופתעו לגלות.

באופן מפתיע, זה בדיוק מקביל למה שקורה ב“ברבי” – מרגו רובי היא פשוט מצבור רדיואקטיבי של כריזמה וכשרון, והיא מצליחה להכניס לסטריאוטיפ של הבימבו המטופשת שהיא ברבי כל כך הרבה חן, עד שכמה דקות אל תוך הסרט שוכחים שמדובר בסיפור שהוא על בובת משחק. היא עד כדי כך מוכשרת, ואנחנו יודעים שרובי היא שחקנית אדירה עוד מ”מהזאב מוול סטריט”, “אני, טוניה” ובטח “היו זמנים בהוליווד”. מעבר לזה, היא פשוט יפה שזה כבר ברמת פשע נגד שאר האנושות.

כמו מרפי, גם רובי מאפילה לגמרי על כל שאר חברי הצוות, שכוללים בין השאר את קייט מקינון, וויל פארל, אמריקה פררה, מייקל סרה וקינגסלי בן-אדיר.
גם כאן, היחיד שמצליח קצת להשתוות הוא ריאן גוסלינג בתפקיד קן, עמיתה למשחק של ברבי שמרגיש קצת מקופח. לא חשבתי שגוסלינג – שחקן שעד עכשיו ראינו אותו רק בתפקידים אפלים ורציניים (“דרייב”, “מקום בתוך היער”, “בלייד ראנר 2049” וכמובן “לה לה לנד”) – יפתיע כאן כהימבו\דוש האולטימיבי שלא יודע באמת מה הוא רוצה, אבל הופך נחוש במטרה להשיג את ההכרה בו.

אחרי שסיימנו עם נקודות ההשוואה, אפשר להגיע למה שונה וזה באמת החלק הקל:
“אופנהיימר” הוא מניפסט ארוך ותובעני של במאי שמחויב כל כולו לאמנות הקולנוע.
ללא ספק זהו ה”מגנום אופוס” של נולאן, היצירה שמגדירה את שאר היצירות שלו, וללא ספק הסרט הכי “אישי” שעשה עכשיו, כאשר האובססיביות של המדען אופנהיימר למדע ולאמת שלו משקפת את האובססיביות של הקולנוען נולאן ליצירה ולאמת שלו.
יהיה קשה לצופה מן המניין להגיע לסרט הזה בלי היכרות עם הסרטים הקודמים של נולאן – הבמאי משתמש בכל הכלים ששכלל עד היום כדי לספר את הסיפור וזה כולל תסריט לא ליניארי שמתזז בין זמנים שונים, צילום מהפנט ושימוש בסאונד דיסהרמוני כדי להדגיש סערה פנימית.

באורך של 3 שעות בדיוק, ללא קטעי אקשן כלל, מדובר בחתיכת אתגר עבור דור הטיקטוק, אבל מי שיסכים לקבל אותו צפוי למסע שעל פניו מגולל את המרוץ לפצצה האטומית הראשונה, אך על הדרך מספר גם את הסיפור של התקופה שבה ארה”ב הפכה מסתם עוד מדינה למעצמה המשפיעה ביותר על העולם, אימצה את תפקיד ה”שוטר” הבינלאומי ועל הדרך הפכה גם לפרנואידית והרבה פחות מכילה דעות שונות מהמקובל.

הדרך שבה נולאן מספר את כל זה היא מפותלת ומלאת רבדים כמו שרק היומרנות של נולאן מסוגלת להתחייב אליה, ובהחלט יש מצב שפספסתי כמה סאבטקסטים.
למרות שהקרנה בפילם לא אפשרית בארץ, אני עדיין אמליץ לצפות בסרט בהקרנה הדיגיטלית באולם ה IMAX: הסרט הזה נועד לסחוף אותך לתוכו ולתוך הנפש של אופנהיימר\נולאן, ואין כלי טוב יותר לכך מאשר מערכת הסאונד שחופרת לך בקרביים תוך כדי שהעיניים שלך נבלעות בתוך הצילומים המדהימים שסיפק ואן הויטמה, גם אם מדובר בקלוז-אפ מטורף על הפנים של מרפי, נוף מדברי עצום או פיצוץ גרעיני.
וכן, יש מצב שנתנו לנולאן לפוצץ מתקן גרעיני כדי לקבל את האפקט הרצוי – הרי כבר נתנו לו להחריב מטוס 747 אמיתי, אז למה להתפלא.
למי שתוהה, איך סרט על נושא כל כך יבש וטכני כמו הפצצה האטומית יכול להפוך למשהו שמצליח לרתק במשך כל כך הרבה שעות, אומר רק שנולאן הצליח בטריק לא פשוט כלל, להפוך את הסרט למעין מותחן משפטי, שרובו נחשף רק לקראת המערכה האחרונה, שם גם הסרט מעלה הילוך והופך למורט עצבים יותר.
כן, אני חושב שהיה אפשר “לגלח” מהאורך הסופי כמה דקות מסך ושום דבר לא היה באמת נפגע, אבל מה אני מבין. אני לא נולאן.

כמובן, שהשוני הבולט ביותר בין שני הסרטים הוא ההומור -בעוד “אופנהיימר” יבש כמו המדבר בלוס אלמוס, “ברבי” מפוצץ בבדיחות וגאגים – הסרט הזה פשוט מצחיק, גם אם חלק לא קטן מהבדיחות קולע נקודות היישר מהאזור הקרינג’י.
גרוויג, יחד עם השותף לחיים וליצירה נוח באומבך (“סיפור נישואין”, “רעש לבן”), לקחו סרט שעוסק במותג ילדים ועשו לו משהו ששום סרט לא העיז לעשות למותג ילדים קיים עד היום, אפילו לא “סרט לגו” של לורד ומילר.
עזבו את רגעי הקרינג’ – אין לי מושג איך באולפני וורנר וביחוד בחברת מאטל (יצרנית ברבי) נתנו אישור לתסריט הסופי.
מישהו שם בבירור נרדם בזמן שהמוצר הסופי מחסל וגם עושה וידוא הריגה בתרבות הארגונית של מאטל, חותר תחת הלגיטימיות של המותג בעולם התרבותי של התקופה הנוכחית ועל הדרך משחרר כמה צרורות מכוונים היטב אל עבר נכסי צאן ברזל כמו “הסנדק” וכמה שהם לא נכסי צאן ברזל אך מתחזקים פאנבייס פאנטי כמו יקום DC.
התוצאה הסופית היא ההיפך המוחלט מהסאבטקסט של נולאן – המסר מופצץ אל עבר הצופים בכל רגע נתון, בלי שום ניסיון לעדן אותו .
הזעקות מהעת האחרונה על סרטי “דיסני” שעושים שינוי באתניות ובמגדר כדי להעביר מסר מודרני יותר הן כאין וכאפס לעומת צעקות השבר שאני רק מנחש שיעלו מאותו צד פוליטי לאחר שיקבל בפרצוף את המסר “הפרוגרסיבי” הצועק בקול גדול של “ברבי”.

עמוד השדרה של הסיפור לא מפתיע בגדול – שוב יש כאן התנגשות בין עולם הפנטזיה לבין העולם הריאליסטי, כפי שהיה כבר ב“סרט לגו” המוצלח, “סוניק” ו”הבלש פיקאצ’ו” הלא פחות מוצלחים ואפילו ב“סרט פליימוביל”, המאוד לא מוצלח.
מה שכאמור כן מפתיע הוא היכולת של גרוויג לקחת את המסר החתרני\מהפכני שלה ולשתול אותו לאורך כל העלילה, גם אם זה אומר להפוך דברים על ראשם, כדי לתת פרספקטיבה אחרת לנושא.
התוצאה הסופית מוצלחת גם בזכות הצילום המעולה של הצלם המקסיקני רודריגו פרייטו (שעבד עם סקורסזה על “הזאב מוול סטריט” וברזומה שלו גם שיתופי פעולה עם אינרייטו, סטון ואנג לי) שמצליח להעביר את הפלסטיקיות והמלאכותיות של עולם הברבי במדויק. עיצובי התפאורה של שרה גרינווד וקייטי ספנסר, יחד עם עיצוב התלבושות של ג’קלין דוראן, שעבדה עם גרוויג על “נשים קטנות”, פשוט מדהים .
לכל זה מתווסף הפסקול השמח והפאנקי שהפיק מארק רונסון יחד עם הכותב אנדרו וייט, כאשר משתתפים בו כל השמות הכי גדולים בפופ העכשווי – בילי אייליש, סאם סמית’, ליזו, ניקי מינאג’ ועוד ועוד ועוד , יחד עם דואה ליפה שגם מופיעה בתפקיד אורח בסרט.

בניגוד למקובל באתר, אני לא אתן פה ציון סופי, מהסיבה הפשוטה שאני לא חושב שזה יהיה הוגן לתת ציון לכל אחד מהסרטים בנפרד, כי אין באמת מקומות להשוות ביניהם.
אני כן אגיד בפה מלא שאני ממליץ ללכת לראות כל אחד מהם ובקולנוע. תהנו!