ארכיון הקטגוריה: קולנוע

האושר הוא אקדח טעון – ביקורת על “ג’ון וויק: חלק 4”

אני מודה שהמחשבה הראשונה שלי היתה פשוט להעתיק את הביקורת על החלק הקודם בסדרה שכתבתי לפני 4 שנים (איך הזמן עובר), אבל אחרי שחלפו כמה ימים מהצפייה בחלק הרביעי, אני חושב שלסרט שעושה את הכל על טהרת ה”הרבה יותר” מגיע בהחלט שאשקיע בו יותר.

אז מה היה לנו עד כה? פגשנו את ג’ון וויק, רוצח שכיר ממוצא רוסי בשירות העולם התחתון הידוע לשמצה כ”באבה יאגה”, כאשר הריגת הכלב שלו ע”י מאפיונרים רוסים מתבררת כסיבה טובה מספיק למסע חיסול המוני בסרט הראשון, שמוביל לקרבות הרג חסרי פרופורציה בסרט השני ולמרחץ דמים בסרט השלישי.

אז איך אפשר להתעלות על זה?
לפי היוצרים של המותג התשובה היא שאסור לשנות נוסחה מנצחת – אם בכל פרק נפח קטעי האקשן רק גדל מסרט לסרט יחד עם אורך הצפייה הכולל, הרי החלק הרביעי הוא מקום מצוין להכריז על מלחמת עולם כוללת.
וויק המנודה שיוצא למסע נקמה אישי בחברי “השולחן”, אותה הנהלה ראשית של עולם הפשע, מגייס לטובתו קולגות מהעבר כאשר הצד השני עושה את אותו הדבר כדי לחסל אותו.
אין ממש טעם לדבר על העלילה, כי באף דקה של הסרט לא תתפסו לעצמכם את הראש ותמלמלו “לא ידעתי שזה הולך לקרות”, ועלילה חדשנית מעולם לא הייתה הסיבה שאנשים באו לראות אף סרט של “ג’ון וויק”.

אז מה טוב ב “ג’ון וויק: חלק 4” ?
קודם כל הסינמטוגרפיה המדהימה של דן לאוטסן, שעבד גם על 2 החלקים הקודמים בסדרה ובנוסף אחראי על הצילום בכל הסרטים האחרונים של גיירמו דל טורו.
אז כן, האיש יודע להעמיד מצלמה.
מה יש להסביר – על הדקות הראשונות של הסרט לאוטסן מתחיל בפריים מדהים שלקוח היישר מהמערבונים הגדולים, וכמו שאומר קרמבו – משם הוא רק מגביר.
הוא משתמש בתאורה ופילטרים כמו צייר שצובע על קנבס, ומוסיף עומק וייחודיות לכל סט – אם מדובר במלון יפני, כנסיה עתיקה. דיסקוטק רחב ידיים או מבנה נטוש.
האיש שמשתמש בתבונה בכשרון של לאוטסן הוא כמובן הבמאי צ’אד סטלסקי, שאחראי לכל הסרטים הקודמים בסדרה.
עברו של סטלסקי כמתאם פעלולים כמובן עוזר לו לקחת את התסריט הקלוש (של התסריטאים שי האטן ומייקל פינץ’) לגבהים שכל סרט אקשן היה רוצה להגיע אליהם – ממש כמו השותף שלו בעבר דייויד לייץ’ (“רכבת הקליע”) , סטלסקי כבמאי מצליח לקחת את הבנאליות של קטעי היריות והמכות שראינו כבר כל כך הרבה פעמים, לשכלל, לשדרג ולהפתיע עם כוריאגרפיה וצילום מבריקים שהופכת את “גון וויק 4” לשיר הלל לאלימות חסרת מעצורים.
אז כן, למה להסתפק בשעתיים וקצת של הסרט הקודם כאשר אפשר לעשות סרט מכות באורך של 169 דקות? אה כן, סטלסקי חשף כי יש גרסה של הסרט באורך של 225 דקות שקוצצה. אני חושב שצופים עם שלפוחית רגיזה יכולים להודות לעורך נתן אורלוף על כך.

כמו בסרטים הקודמים, גם בחלק הזה מנסים להרחיב את יקום “ג’ון וויק” שבו קיים עולם שלם עם היררכית פשע, קודים ברורים של התנהגות, מונחים מיוחדים ואפילו תחנת רדיו שמודיעה למאזיניה על חיסולים רווחיים בסביבתם, ואפס נוכחות משטרתית בכל מקום בו עשרות אנשים יורים בחדווה אחד על השני – גם אם זה באמצע מרכז פריז או טוקיו או ברלין (גם אפשר לפוצץ בניין שלם באמצע ניו יורק ואף אחד לא מניד עפעף).
כמו בסרטים הקודמים בסדרה, “ג’ון וויק 4” לא זונח את הקריצה שלו לעולם משחקי המחשב – וויק ילחם לאורך דקות ארוכות מאוד בנחילים בלתי פוסקים של אויבים שרוצים להרוג אותו, רובם בהצלחה מועטה ביותר, רק כדי להגיע מתישהו אל “שלב הבוס”, אותו אויב מיומן שג’ון יצטרך להזיע קצת בשבילו.

סצינה אחת במיוחד במערכה השלישית הופכת למשחק מחשב של פעם, כאשר המצלמה מלווה את וויק מלמעלה כאשר הוא עובר חדר אחר חדר כדי לטהר אותו מאויבים, משל היה בקורס לוחמה בשטח בנוי בצאלים, אבל התוצאה הסופית מדהימה ומלהיבה כאחד.
כוריאוגרפיה מסוגננת אחרת מורכבת כולה מגרם המדרגות המפורסם בפריס שמוביל לכנסיית ה”סאקרה קר”. אם חשבתם שמדרגות זה מעייף, חכו לסיקוונס המופרע לחלוטין הזה.

אם הזכרנו את ה”בוסים” במשחק מחשב, כל אחד כזה צריך להיות מיוחד – אם מדובר ביד ימינו הספרדי של הארכינבל (מרקו זארור), קריקטורה מוחלטת של פושע גרמני עצום מימדים (סקוט אדקינס מגוחך לחלוטין בחליפת שומן, שיני זהב ומבטא מפוברק) או מתנקש אסייתי עיוור . כן, הסרט מחזיר את הקלישאה הזו בדמותו של קיין, מעין זטואיצ’י מעלי אקספרס בגילומו של מאסטר אמניות הלחימה דוני יין ׁ(“Ip Man”). וכן, כולנו זוכרים שיין גילם בדיוק את אותה דמות, מומחה לחימה עיוור, בסרט “מלחמת הכוכבים: רוג 1”. ניחא, דווקא יין המקצועי לוקח את הדמות שלו בהכי הרבה רצינות ומצליח להעלות אותה ברגישות ונחישות קצת מעל רמת הקריקטורות של שאר הדמויות.

בניגוד מוחלט אליו אפשר לציין את השחקן ביל סקרסגורד (פניווייז מ“זה” ונצר לשושלת השחקנים) שמקבל אצלי הערת אזהרה בשל משחק איום ונורא בתור הדמות המגוחכת להחריד של המרקיז וינסנט דה גרמונט, ארכינבל שצץ לו יש מאין רק כדי להוות איזה איום בלתי ניתן לעצירה עבור וויק, כאשר הדמות עושה כל דבר גנרי שנבל אמור לעשות בדיוק מתי שתצפו שהוא יעשה, וכל זה בליווי של מבטא צרפתי של פפה לה פיו.
באמת פויה.

עוד בדמויות חדשות אפשר להזכיר את היריוקי סנאדה כקוג’י, מנהל מלון הקונטיננטל -סניף יפן, הזמרת רינה סוואייאמה כבתו אקירה ואם תמצמצו תגלו שפספסתם את קלנסי בראון הוותיק כנציג “השולחן”. באופן אישי, היה רגע אחד במיוחד לקראת סיום הסרט שציפיתי שיכריז “There can be only one”. זה לא קרה וחבל.

לאנס רדיק המנוח שנפטר ממש לפני צאת הסרט חזר כאן באמת בפעם האחרונה לתפקידו כשארון, שוער מלון “הקונטננטל” ועוזרו של ווינסנט (יאן מקשיין) שמקבל זמן מסך גדול למדי כמנהל התחמן, אבל זה מסתכם בעיקר בהפרחת משפטי “חוכמת זקנים” לאוויר וכל מיני התחכמויות אחרות. באופן אישי חשבתי שמקשיין נראה כמו גופה מהלכת שנגררה לסרט למרות רצונה וקצת היה חבל לי על השחקן הוותיק.
אה כן, גם לורנס פישברן כאן שוב כמלך הבאורי, אבל הוא כל כך זניח שתשכחו ממנו.

שחקן נוסף שמקבל הזדמנות לזרוח ומנצל אותה הוא שמיר אנדרסון כ”אף אחד”, צייד ראשים מסתורי שמצליח לעקוב בכל רגע נתון אחרי וויק, וגם הוא מלווה בכלב נאמן.
לדמות של “אף אחד” מוענקת אמביוולנטיות שאין לדמויות השטחיות האחרות וקיבלתי את התחושה שאולי היא אמורה לתפוס את מקומו של וויק. או שאולי זה בגלל הכלב.

ומה לגבי קיאנו אתם בטח שואלים . ובכן, בסרט שאורכו מתפרש על 169 דקות, כל השורות של קיאנו נכתבו על פתק ממו שהוצמד כנראה למראה בטריילר שלו.
על כישורי המשחק של קיאנו כבר נכתב מספיק, ולא בשביל זה הוא פה.
הוא פה בשביל להשקיע את כל כולו בפיזיות של הדמות. מרוב דיבורים על הפעלולים של טום קרוז, נראה לי שכולם שוכחים כמה ריבס מושקע בביצוע קטעי הקרבות בתור וויק:

לא ממש ברור לאן הסדרה ממשיכה מכאן והאם זו באמת הפעם האחרונה שנראה את קיאנו בתפקיד כפי שהתבטא סטלסקי בעניין. התוכניות לגבי חלק חמישי הוקפאו למיטב הבנתי, אם כי ריבס וחלק מהשחקנים אמורים להופיע בספין-אוף “בלרינה” בכיכוב אנה דה ארמס.

אז למרות שבהקרנה שבה צפיתי המקרין ניסה להתנקש כנראה להתנקש בחיי הנוכחים באולם באמצעות שבירת כפתור הבאסים במגבר הקול (הטחול החליף אצלי מקום כמה פעמים), אני לא יכול להתכחש לעובדה ש “ג’ון וויק: חלק 4”, למרות אורכו המוגזם הוא כיף גדול. האם אצפה בו שוב? אפשרי בהחלט, כל עוד אמנע משתיה כלשהי לפניו . שלפוחית רגיזה וכל זה…

נ.ב.
יש לסרט קטע של סוף כתוביות. כן, אתם יכולים לנחש בדיוק מה תראו בו ממש בתחילת הסרט. ראו הוזהרתם.

“אנטמן והצרעה- קוונטומניה”, ביקורת – כגודל הציפיות…

הסרט החדש של הנוקם המתכווץ הוא יריית הפתיחה של השלב החמישי בסרטי “היקום הקולנוע של מארוול”, יריית פתיחה שמביאה עמה הבטחות לחזרה לגדולה, לפאר ולפאן של MCU. מה שמתקבל בפועל, נתון לפרשנות…

קשה, אפילו קשה מאוד להיות מעריץ נלהב של “מארוול” בימים שאחרי “סוף המשחק” – סופה של “סאגת האינסוף” היה כל כך בומבסטי, שיש מי שיאמרו שאין שום דרך לשחזר את ההצלחה או להמשיך אותה.
מצאתי את עצמי יוצא כמעט מכל סרט של שלב 4 במיעוט – נהנתי בצפייה ראשונה מכל מה שראיתי (תיקון: פרט ל”הנצחיים” שהיה עינוי) בזמן שהסובבים אותי נעו בין “היה בסדר” ל-“זה היה נוראי”.

מרבית ההצלחות של שלב 4 הפושר היו בעיקר זריקות חיזוק של נוסטלגיה בצורת “ספיידרמן אין דרך הביתה” או האילומנטי של “מימדי הטירוף”. אפילו המחווה המרגשת לצ’אדוויק בוסמן המנוח ב“ווקנדה לנצח” לא הצליחה להעלות את הרף למה שהיה עד לא מזמן אי שם ב-2018. אנשים פשוט לא הצליחו להתלהב מספיק. אז קווין פייגי הגדול אמר “נסגור את שלב 4, ונפגיז בשלב 5 והלאה. כמו פעם”. סאגת “המולטיוורס” (פטנט רשום) החלה להיבנות סביב רעיון היקומים המקבילים, ושחקן מרכזי אחד- ג’ונתן מייג’ורס בתפקיד כפול, משולש ומתומש בתור קאנג כובש הזמן (ושלל גרסותיו). מה שלי היה מוזר, זה שהפעם הראשונה שאני אראה את קאנג במלוא הדרו, יהיה שהוא נלחם בנמלים.

אז “אנטמן והצרעה- קוונטומניה” (או קוונטומניה בקיצור), הוא השלישי בסדרת סרטי “אנטמן” והשלישי בבימויו של פייתון ריד המוכשר (למי שפספס – הנה הביקורת שלנו על הסרט הראשון וגם על הסרט השני). אנטמן, סקוט לאנג (פול ראד) אכן דמות משעשעת, מורכבת מספיק כדי ללחוץ על הצחוק והדמעות יחד ואחת שפשוט עובדת במקום והזמן עם השחקן המושלם לתפקיד, גם אם מדובר בסה”כ בבחור מתכווץ שמדבר עם נמלים. לצד ראד חוזרים הקאסט הוותיק של הופ ואן דיין, הלו היא הצרעה החדשה (אוונג’לין לילי), אביה, האנק פים, האנטמן המקורי (מייקל דאגלאס) וג’אנט וואן דיין, הצרעה המקורית (מישל פייפר) שלמדו להקים תא משפחתי משעשע יחד עם ביתו המתבגרת של סקוט, קאסי (הפעם בכיכובה של קאת’רין ניוטון).

הסרט לא מבזבז שנייה וישר מעיף אותנו אל מרכז העלילה, בה “משפחת הנמלים” משוגרת אל “ממלכת הקוונטים” במפתיע. אותו מימד מיקרוסקופי תת אטומי שהכרנו בחטף בסרטי “אנטמן” הקודמים. כעת על החבורה למצוא דרך חזרה הביתה, תוך כדי שהם פותרים מספר משברים משפחתיים קלאסיים כמו “התפוח לא נופל רחוק מהעץ” במקרה של סקוט וקאסי, ו”יש לי שלדים בארון” במקרה של משפחת פים\וואן דיין. במקביל לכל הכיף המשפחתי הזה, גיבורינו גם נתקלים באחד הנבלים החזקים ביותר של גיבורי מארוול (בדגש על הנוקמים ארבעת המופלאים והאקס-מן) ובאחת הדמויות המסוכנות ביותר ביקום כולו (ושלל יקומים אחרים)- קאנג הכובש (בכיכובו של ג’ונתן מייג’ורס כמובטח).

אתחיל בכל מה שגרם לי לתחושת “ואוו”: ג’ון מייג’ורס קיבל תפקיד לא פשוט.
אחרי שראינו גרסא אחת לדמות שלו בסדרה “לוקי” כ”מי ששרד”, היה עליו לגלם וריינט לדמות הנ”ל כלומר, אותה הדמות אך אחרת.
בקומיקס, לקאנג הכובש יש יותר מפרסונה אחת, והעובדה ששחקן אחד יצטרך לגלם כמה נבלים מכאן והלאה נראתה תחילה זולה ועצלה. מייג’ורס לא מאכזב לשנייה. כל סצנה שלו על המסך, כל דיאלוג וכל העברה של טקסט (גם הטקסט הטפשי) מעבירה צמרמורת. קאנג כל כך דומה וכל כך שונה מ”מי שרד” שאתה אומר לעצמך “תנו לאיש להיות הרע מכאן והלאה. שכנעתם אותי”.
לא רק שנהנתי מכל דקה שלו על המסך, הכימיה שלו עם שאר הדמויות, במיוחד עם זו של מישל פייפר, שגם נתנה הופעה לא רעה בכלל, גורמת לי לרצות לראות עוד ממה שנמצא בין השורות, מהטריטמנט שנכתב לפני התסריט עצמו.
מה שעוד גרם לי לתחושת התפעלות היה כל האלמנט הויזואלי – “ממלכת הקוונטום” מרהיבה, חיה, פלאית, נראת מצויין ואפילו נותנת קצת ווייב של “מלחמת הכוכבים” של פעם. דמויות צבעוניות וביזארות לצד הבטי דמיון משעשעים כמו מבנים חיים ויצורים אמורפים מצחיקים – במיוחד הגוש הוורוד וב, אני רוצה סרט רק שלו בבקשה (אנקדוטה – את היצור מדבב דייוויד דאסטמלצ’יין, אשר הופיע בשני הסרטים הקודמים בתור קורט, עמיתו של סקוט)

לצערי הרב מאוד מאוד, האלו הדברים היחידים ב”קוונטומניה” שאפשר להגיד עליהם “וואו”, כל השאר, החל מהמשחק של ראד, לילי, ניוטון (במיוחד) ואפילו דאגלאס, שהיו פשוט רגילים ולא מרשימים, ועד לעלילה צפוייה גם בלי שנראה את כולה בטריילרים (והפעם הם הגזימו) כולל הופעה אחת, ספק מפתיעה ספק…ספויילר? של נבל מגוחך לחלוטין מהקומיקס, כל אלו פשוט לא מספקים את הבומבסטיות שהובטחה לנו כנקודת מפנה בסאגה הנוכחית.

פול ראד הוא פול ראד. הוא קומיקאי. הוא מצליח להעביר את ההומור שנכתב לו בצורה הטובה ביותר. הבעיה ש80 אחוז מהתסריט נכתב כנראה לילדים בני 12 וכולל משפטים והתבטאויות בסגנון “הא לך אוייב אכזר ומורשע” או “תסתכלו עלי יש לי תחת גדול”. פה ושם זה מצליח להוציא גלגול צחוק לכמה רגעים והשאר גורמים לגיחוך קל ולא מעבר. שאר הדמויות פשוט לא מורגשות, ברמה שאפשר להגיד שהסרט יכול להיקרא “אנטמן, הצרעה, אמא ואבא שלה והבת שלו- קוונוטמניה”. כל אחד מהם תופס בדיוק את אותו הספייס ומביא את אותו המשקל. ואם לא די בכך, הסרט מבזבז את ביל מארי! מאריי מקבל דקות משחק כל כך מועטות בסרט, שמסתכמות בכך שהדמות שלו עושה דברים צפויים עד כאב.
מאריי עושה בדיוק מה שאתה חושבים שהוא עושה שם, וככל הנראה מתוך שינה.
וזה מחזיר אותי לעוד דמות מאכזבת אך צפוייה (ספויילר ספויילר,אבל לא באמת) – קבלו את מודוק! קורי סטול, שגילם את ילוג’אקט באנטמן הראשון, חוזר בתפקיד מודוק הראש המעופף, אבל לאחר שהטריילרים הרסו את ההפתעה, והסרט מתייחס אליו כאילו בכלל לא הייתה אמורה להיות הפתעה. מודוק מופיעה, הפרצוף המזעזע והמתוח של סטול נחשף, אנחנו רואים פלאשבק ותחת מצומק חשוף, והכל תוך 15 שניות. וכן, גם הוא עושה בדיוק מה שעשה כל הקריירה של ו- משחק ממש רע!

ועם כל זאת, ולמרות המגרעות הברורות, “קוונטומניה” הוא לא סרט רע, ממש לא. הוא פשוט לא טוב מספיק לעמוד בציפיות. מה שכן קיבלנו, זה בסיס טוב לנבל המרכזי של כל הסאגה (כפי ששתי סצנות הקרדיטים מציגות). וזה מביא אותי לקו החשיבה הבא: מה עם סאגת המולטיוורס בכלל לא מתמקדת בגיבורים הבודדים? מה אם, ממש כמו שעשו עם ת’אנוס ב”מלחמת האינסוף” בונים לנו איום אדיר מימדים שלב אחרי שלב, והציפייה היא לא לסיפור הבודד, אלא למה שהולך להגיע? מה אם כל סרטי סאגת המולטיוורס מנסים למקד אותנו על קאנג? נת’נאל ריצרדס, אימורטוס, הפרעה רמה-תת, הסקארלט סנטוריון? כל אלו הם נבל אחד, אבל כל כך מעבר לכך. רוצים לדעת למה אני מתכוון? לכו לצפות ב”קוונטומניה” ותשארו על הדקה האחרונה. זה מה שבאמת גרם לי לתחושת “ואוו”. וגם קצת לחשוש.

ציון סופי לסרט: 3.5 מכוניות דלוריאן

לקחת נשימה עמוקה – ביקורת על “אווטאר: דרכם של המים”

בואו נתחיל מהברור מאליו – בדיוק כמו “אוואטר” המקורי, ההוא שיצא ב-2009, “אווטאר: דרכם של המים” לא נראה כמו שום סרט אחר שראיתם עד עכשיו.
תשכחו מהאפקטים הממוחשבים של יקום מארוול, קרבות החלל של סרטי “מלחמת הכוכבים”, מעולם הדינוזאורים של שפילברג או כל משהו אחר שקיים כרגע – ג’יימס קמרון וחברת Wētā FX הניו זילנדית (לשעבר “ווטה דיגיטל” שהוקמה ע”י פיטר ג’קסון) יצרו עולם ממוחשב שנמצא 90000 רמות מעבר לכל השאר.
במהלך הסרט מה שרץ על המסך מרגיש כאילו אתה צופה בסרט תעודה היפר ריאליסטי בערוץ נשיונל גאוגרפיק HD, תוך כדי שלקחת סמים. קשים.
במחשבה שניה, יש מצב שקמרון הטיס את הצוות לכוכב אחר וצילם שם…

להמשיך לקרוא לקחת נשימה עמוקה – ביקורת על “אווטאר: דרכם של המים”

מעשה שהיה כך היה – ביקורת על “הפייבלמנים”

אחרי כ-50 סרטים שפרושים בערך על אותו מספר של שנים, ספילברג מגיע כנראה לאיזה סוג של השלמה אישית ומרשה לעצמו (מעט) התבוננות עצמית ו(קצת) חשבון נפש עם (אולי?) הסרט הכי אינטימי שעשה אי פעם.

אז נכון, עדיין מדובר בספילברג, ולכן אל תצפו לסרט עוקצני או נשכני מדי, אבל בהחלט סרט שנותן לנו הצצה אל חייו של גאון קולנועי אמיתי – כזה שחי קולנוע מגיל צעיר, יצר לא מעט סצינות בלתי נשכחות, ובסרט הזה מספק לנו עוד כמה סצינות כאלה, תוך כדי שהוא נותן את התובנות לשורשי אותם רגעים אייקוניים זכורים מסרטיו הקודמים.

להמשיך לקרוא מעשה שהיה כך היה – ביקורת על “הפייבלמנים”

“הפנתר השחור ווקנדה לנצח”- הפנתר חי ובועט

סרט ההמשך לשובר הקופות של “מארוול” הוא לא רק מחווה מרגשת ונוגעת ללב לשחקן שכוכבו זרח לתקופה קצרה מאוד, אלא גם אקורד סיום הולם לשלב הנוכחי בסדרת “היקום הקולנועי” שלהם.

העולם היה בהלם מוחלט לאחר לכתו בטרם עת של צ’אדוויק בוסמן, שחקן צעיר שהצליח להפיח חיים בדמות כל כך חשובה מבחינה תרבותית כמו “הפנתר השחור”, בחן ופשטות ובאותו זמן גם בעוצמה שהגיעה עד לאולמות טקס האוסקר. כולנו תהינו לאן יפנו “מארוול” עם הדמות לאחר פטירתו של השחקן מסרטן. היה ברור שליהוק מחדש לא בא בחשבון ושמבחינת סיפור יהיה קשה מאוד “להרוג את הדמות” שזה עתה החלה רק לצעוד על המסך הגדול. למרבה המזל לחומר המקור היה מספיק אפשרויות לספק לבמאי\תסריטאי ראיין קוגלר את סרט ההמשך שרצה עבור המותג שהציב אותו בספרי ההיסטוריה של הוליווד.

להמשיך לקרוא “הפנתר השחור ווקנדה לנצח”- הפנתר חי ובועט