אגדת ילדים בתחפושת מצמררת ומאתגרת – ביקורת על "שעת הנעלמים"

"ברברי" של הבמאי\תסריטאי\שחקן ז'ק קרגר, היה סרט אימה מרענן, ששינה כיוון מספר פעמים במהלך התסריט והשאיר אותי במתח עד הסיום. "ברברי" היה רחוק מאוד מהשטיקים הרגילים של סרטי האימה האמריקאים השבלוניים להחריד ולכן הותיר אותי מסוקרן לדברים שקרגר יספק בהמשך.
חלפו 3 שנים לערך והנה ב-2025 קרגר חתום כמפיק על "חברה מושלמת" (שגם הוא הצליח להיות מותחן קטן אך מספק) וגם על "שעת הנעלמים" (במקור Weapons) שמגיע למסכים ממש עתה, מלווה בהרבה מאוד ביקורות חיוביות מוקדמות.
האם קרגר עומד בציפיות ובלחץ של סרט הבכורה שלו?

סקיצה של ילדים עם צקרים לראשיהם, חלקם עם פנים מעוטרות באיקס, על דף מחברת עם כותרת 'Weapons' ותאריך שחרור הסרט 'August 8'.

ובכן, הדרך להתייחס ל"שעת הנעלמים" הוא כמעין אגדת ילדים מודרנית, גרסה עכשווית לאגדות האחים גרים, אשר במקום להתרחש ביער השחור בימי הביניים מתרחשת ב- American suburbia.
קרגר לא מסתיר זאת משום שהמאפיין המסגיר ביותר לכך שזו "אגדה" נמצא כבר בפתיחת הסרט, כאשר קול של ילד מקריין לנו בעצם את האקפסוזיציה:
בלילה אחד נעלמים בעיירה מנומנמת כל הילדים של כיתה שלמה, כולם מלבד אחד. לאן הם נעלמו? אף אחד לא יודע.

המשך הסרט הוא בעצם שילוב אלמנטים מ"עמי ותמי", "החלילן מהמלין" עם נרטיב "ראשומון" של קורוסאווה – העלילה מסופרת מתוך מספר נקודות מבט, וחוזרת קדימה ואחורה בזמן כדי לחשוף לנו הצופים את המסתורין שאופף את ההעלמות.
בראיון, קרגר הודה כי ההשראה שלו לתסריט היא "מגנוליה" של פול תומאס אנדרסון, תסריט שנכתב לאחר שטרוור מור, חברו ושותפו הקורב ליצירה של קרגור, נפל אל מותו בשנת 2021.

בהתאם לכך, הסרט עוסק בנושא של ההתמודדות עם כאב, אובדן ולדעתי עוד יותר מכך: הוא מדבר על אי היכולת של בני האדם להתמודד עם ארועים אשר נבצרים מבינתם בצורה רציונלית.

שחקנית עם שיער מתולתל ונראה במתח, אוחזת בהגה ברכב, עם דמעות בעיניה.

הגיבורה המרכזית של הסרט היא ג'סטין (ג'וליה גארנר, אשר ממש עכשיו ראינו אותה כגולשת הכסופה ב"ארבעת המופלאים") המורה שבכיתה שלה נעלמו כל התלמידים, שנאלצת להתמודד עם המאורע הטראומטי וגם עם הסביבה שמאשימה אותה במה שקרה. בהמשך הסרט נחשף גם לארצ'ר (ג'וש ברולין, "חולית"), אב אשר בנו נעלם והוא לא מוכן לוותר על הניסיון למצוא אותו גם כאשר נראה שרשויות החוק מיצו כל קצה חוט אפשרי.
קווי העלילה שלהם יפגשו לבסוף, אבל לא לפני שיוצגו בפנינו גם השוטר פול (אלדן ארנרייך, "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים") שמנהל רומן מחוץ לנישואין עם ג'סטין, אנדרו (בנדיקט וונג ,"דוקטור סטריינג'") מנהל בית הספר שמנסה להתמודד גם הוא עם צרכי הקהילה הפגועה, וגם את ג'יימס (אוסטין אברהמס, "אופוריה"), נרקומן הומלס שמחפש את המכה הבאה שלו. כפי שרשמתי, נקודות הבמט השונות שלהם על המתרחש יחשפו לאט לאט את התמונה המלאה של האימה שהגיעה והשתכנה לה בעיר מייברוק שבפנסילבניה. כל פרט נוסף מכאן יהיה כבר ספוילר מטורף, לכן לא נעשה זאת.
שוב, חשוב לציין כי "שעת הנעלמים" הסרט הוא לגמרי slow burner , מותחן שלוקח באיטיות רבה את הזמן שלו, כאשר קרגור בונה לאט את המתח תוך כדי שהוא מעמיק את סיפורי הרקע של הדמויות השונות. הסרט לחלוטין לא יתאים לחובבי הז'אנר שמחפשים סרט אימה "סטנדרטי" עם ריגושים זולים ומיידיים.

תמונה מתוך סרט האימה 'שעת הנעלמים', מציגה ילד בכיתה עם מבע מפחיד ומשפטים על קירות בדמות ציורים צבעוניים של ילדים בחליפות חלל.

נקודת החוזקה העיקרית של הסרט הי השחקנים ובראשם גארנר וברולין שמציגים משחק מדהים ועוצמתי במיוחד, שהופך את "שעת הנעלמים" לעוד יותר יוצא דופן בז'אנר בו הוא לכאורה לוקח חלק. הדמות של גארנר חושפת את הלב שלה שכל ניוואנס ותנועת פנים קלה בפנים שלה: ברגע אחד היא שבורה ומדוכאת, בסצינה אחרת היא מאוהבת ומסוחררת מעל לראשה.
ברולין נהדר בתפקיד האב שנשאר קשוח מבחוץ אך מרוסק מבפנים ושאר השחקנים מצטיינים כל אחד בדרכו, גם אלו עם התפקידים הקטנים יותר.
ראויה לאזכור השחקנית הוותיקה איימי מדיגן ("שדה החלומות") שעושה פה תפקיד קטן אך קריפי במיוחד, אבל באופן מפתיע הבימוי של קרגר מצליח לגרום לנו לאמפתיה כלפי הדמות המעוותת והמרושעת שלה.

יש לציין כי עיכוב בלוחות הזמנים בהפקה גרם להחלפת של כמעט כל הקאסט המקורי של הסרט שכלל במקור את פדרו פסקל ורנטה רינסבה בתפקידים הראשיים.
אני חושב שביש המזל הזה היה לטובת הסרט- חוששני שהשנה אף אחד לא יכול לראות יותר את פסקל בתפקיד כלשהו.

סצנה מתוך הסרט "שעת הנעלמים" שבה ג'סטין ואביה של דמות נעלמת נמצאים ברכב, מביעים מתח ועצב.

הופתעתי לגלות שבין שאר תפקידיו, קרגר גם על הפסקול המעולה שמלווה את הסרט לצד צמד האחים ריאן והייז הלאלדיי. המוזיקה המינימליסטית לא משתלטת על הנעשה במסך, ורק מוסיפה לאווירת המסתורין שאופפת את ההתרחשות.

חלק מהעמיתים שלי לצפיה סברו שהיה אפשר לקצץ באורכו של הסרט (שעתיים וקצת) אך אני דווקא נשאבתי אל תוך הסיוט בפרפברים שקרגר בנה בצורה מחושבת ולא הרגשתי את הזמן מתקתק.

"שעת הנעלמים" הוא מותחן אימה מאוד שונה בנוף ההוליוודי המלא בסלאשרים גנריים ומשעממים ומאתגר את הצופה עם תסריט הבנוי בצורה יחודית ונושאים מאתגרים לא פחות.

שלט דרכים עם דימוי של נעליים בחלקו התחתון, עם קווים המייצגים סמלים ודירוגים.

"הטורף: שטח פראי"- מיתולוגיה מהעתיד

"הטורף: שטח פראי" ("Predator: Badlands") הוא הסרט החדש במותג אשר מחזיר את דמותו של "הטורף" למסך הגדול אחרי 7 שנים, עם טוויסט עלילתי שמעריצי הדמות מחכים לה כבר 30 שנה.

לא זוכר בדיוק באיזה גיל, אבל בהחלט מדובר בגיל חד ספרתי, ישבתי בסלון של סבתא שלי והדלקתי ערוץ 4 (אז ערוץ הסרטים) ונתקלתי בסרט עם ארנולד שוורצנגר מתרוצץ בג'ונגל. כילד מעריץ "פאוור ריינג'רס", היה נראה לי שמי שרודף אחרי ארני וחבריו הוא כמו פאוור ריינג'ר עם מסכה מגניבה ונשקים מגניבים.
"אני חושב שאני אוהב את זה" מלמלתי לעצמי, והשמחה התעצמה כשאותו חייזר רצחני הסיר את המסכה ונחשפתי לראשונה לדמותו של "הטורף".
האובססיה הייתה כמעט מיידית. ברגע שהאינטרנט התחיל להתרחב חיפשתי כל מה שיכולתי על הדמות של הטורף, ונתקלתי בהמון "תוכן מעריצים". מסיפורים קצרים בידיוניים, איורי קומיקס, משחקי מחשב ועוד – הבנתי שלא רק אני חוויתי אימפקט מהדמות המוזרה הזו, אלא שקהילה שלמה הפכה אותו לדמות כמעט מיתולוגית.

עברו כמעט 4 עשורים מאז אותו הסרט מ-1987, שהצמיח שני המשכים ישירים, שני קרוס אוברים עם מותג "הנוסע השמיני" ומעין המשך רוחני ב2018. אף אחד מאלו לא הצליח לשבות את לב הקהל או המבקרים.
ופתאום ב-2022 הגיע הבמאי דן טרכטנברג ("דרך קלוברפילד 10") והפך את כל המותג על הראש עם "טרף", סוג של סיפור מקור עבור הטורף (בשבירה מוחלטת של הקאנון של "הנוסע השמיני נגד הטורף"). "טרף" הציג את מפלצת הסלאשר בתור איום של ממש בניגוד לחצי בדיחה שהוא היה בסרטי המקור, לצד משחק מצויין ודיוק האווירה של הסרט ,"טרף" הפך בקלות לאחד הסרטים הכי נצפים בדיסני פלוס באותה תקופה. אבל טרכטנברג הבטיח עוד, וביוני האחרון הביא לנו את "הרוצח של הרוצחים". סרט אנימציה חצי אנתולוגי הסובב סביב מפגשים שונים עם היאוצ'ה (השם של גזע הטורפים) במהלך ההיסטוריה האנושית. מדובר בפעם הראשונה שבה יוצר כלשהוא בכלל מכנה אותם בשמם ולא פשוט "הטורף" או "הטורפים".בנוסף, הסרט מרחיב על התרבות, המנהגים, השפה של היאוצ'ה- בקיצור, כל מה שעד עכשיו פותח רק במימד המעריצים של הדמות.

"הטורף-שטח פראי" הוא ההמשך של אותו חזון טרכטנברגי שהתחיל עם "טרף". הפעם הטוויסט מדליק במיוחד, מאחר וגיבור הסרט הוא הטורף בעצמו – המפלצת הפכה לגיבור. השחקן (ואני מקווה שאני לא שוחט את השם) דמיטריוס שוסטר קולומטנגי מגלם את דק, יאוצ'ה צעיר ולא "מפותח" שטרם יצא למסע הצייד הראשון שלו. אחיו של דק מתעקש ללמד אותו את דרכי הצייד בשעה שאביו לא מוכן לסבול חולשה בשבט, וגוזר עליו מוות. דק מצליח להמלט מהמוות, אל כוכב מסוכן ביותר כשלפניו המטרה לצוד את הטרף המסוכן ביותר וכך יוכל להוכיח עצמו ראוי להיות "בן יאוצ'ה". על אותו כוכב הוא פוגש את ת'יאה (אל פאנינג), אדם סינטטי תוצרת "ווילנד-יוטאני" (חברת הסינתטים ממותג "הנוסע השמיני") והשניים מפתחים יחסי חברות מוזרים אך יעילים בדרך למטרה המשותפת שלהם. וכמו שקולמנטגי משחק גם גיבור וגם נבל, גם פנינג משחקת את ת'יאה הגיבורה, ואת "אחותה" טסה, הסינטטית הלוחמנית והאלימה.

עכשיו אם יש משהו אחד שעלול לעצבן את הקהל זה העובדה שהטורף לא רק מדבר, אלא שנתנו לו גם אישיות. יש מי שיגידו "איכס, רגשות? למפלצת רצחנית?" ואני אענה להם, כן כן ואלף פעמים כן.
מהרגע הראשון שהבנתי שהטורף הוא לא מפלצת אחת ודי אלא גזע חייזרי שלם, תבוני, עם מנהגים ותרבות (של צייד והרג אבל עדיין) כל מה שרציתי זה לראות את העולם שלהם, את היחסים בינהם, ההיררכיה המשפחתית, שוני באופי בין פרט לפרט. דק, אחיו הגדול קוואי ואפילו האבא כל איחד מהם הוא יאוצ'ה עם אופי, רגש ובשר. נוסיף לזה שבניגוד לסרטים קודמים הסרט מתרחש בעתיד הרחוק, כלומר יש כאן שאלות שצריך לענות עליהן: מה קרה בנתיים עם יחסי יאוצ'ה \בני האדם? איך האנושות מתייחסת בעתיד לגזע שכל קיץ מגיע לכדור הארץ כדי למוד בני אנוש?
כל אלו הם רק חלקיק קטן ממה שההתנהגות של דק על המסך מספקת למכור עלילות שכמוני. נכון, פנינג מרגישה קצת לא קשורה לעלילה ואולי אפשר היה לוותר עליה, אבל היא מספק לצופה חיבור אנושי שיאפשר לו לא להירדם כל פעם שהדמות הראשית מדבר בשפה החייזרית שלה (שאני הולך בבית ומדקלם חופשי מהיום)/

בנוסף הסרט מכיל קטעי אקשן מהנים בצורה בלתי רגילה – הכוכב בו דק נימצא מלא ביצורים רצחניים ואפילו הדשא מנסה להרוג אותך.
הרגשתי שאני צופה ב"צייד הקרוקודילים" רק בחלל.
פס הקול שמאוד מזכיר את המוזיקה של ההרכב המונגולי "ההאו" שואב אותך לתוך העולם של היאוצ'ה מהרגע הראשון עד לרגע שהקרדיטים נגמרים, והויזואליות של הסרט משאירה אותך דרוך בכל פיפס.
הטורף הוא כבר לא סתם פרצוף עכבישי רובוטי, יש לו הבאות פנים, הוא מעביר כעס, כאב, עצב, צחוק. ובתקופה שבה שחקנים בשר ודם עולים לי על העצבים, זה נחמד שדמות בדיונית יכולה להעביר כל כך הרבה רגש.

טרכטנברג כמו טרכטנברג, כנראה עוד לא סיים עם המותג הזה והוא רק מגביר הילוך. סוף הסרט לא רק משאיר טעם של עוד הוא גם אומר לך "אתה רוצה את זה מטוגן? אפוי? גלידה מלמעלה?" ואני כבר עומד עם פה פתוח.

4/5

טוב האחד מן השניים -ביקורת על "צמודים"

לאחר שקיבל ביקורות חיוביות בפסטיבל "סאנדאנס" בחילת השנה, סרט האימה החדש "צמודים" יוצא עכשיו להפצה עולמית בתקווה לייצר את אותו הבאז החיובי שקבל בפסטיבל. לצערי, יש ל"צמודים" בעיה מרכזית אחת, והיא עצם קיומו של סרט אימה בשם "יופי מסוכן" שהפך לשיחת השנה הקודמת.

פוסטר הסרט 'צמודים' עם אור בעיניים של זוג המראה את המורכבות של מערכת היחסים ביניהם.

מדוע זו בעיה? שני הסרטים שייכים לתת-סוגת "אימת הגוף" (באדי-הורור) ויותר מכך, שניהם מתרכזים במוטיב שבו שתי זהויות נפרדות מבקשות לאכלס גוף בודד. אמנם כל אחדמהסרטים מגיע לכך מתוך עיסוק בנושאים שונים, אך קשה להתעלם מהדמיון על פני השטח.
אני מניח שההצלחה (היחסית) של "יופי מסוכן" יכולה לקדם או להאפיל על סרט כמו "צמודים", אבל הרשו לי לנסות לשפוט את התוצאה הסופית בפני עצמה.

"צמודים" (במקור Together) עוסק בזוג צעיר בשם מילי (אליסון ברי, "קומיוניטי") וטים (דייב פרנקו, "האשליה") אשר מחליטים לעבור מהעיר הגדולה אל חיי הכפר לאחר שמילי מקבלת הצעת עבודה בבית הספר המקומי.
היחסים הזוגיים שהיו מתוחים עוד לפני המעבר, נקלעים למשבר נוסף כאשר טים מרגיש שהוא "ויתר" על הקריירה (הכושלת) שלו כמוזיקאי כאשר עברו לבית הכפרי.

מילי וטים רבים ללא הרף, אך גם מנסים דרכים שונות לאחות את הקרע, כאשר באחד הניסינות האלו הם יוצאים לטיול משותף ביער שמסביב לביתם.
כעכברי עיר, הם כמובן מאבדים את הדרך ומוצאים את עצמם מבלים את הלילה בתוך מערה עמוקה אליה נפלו, אשר יש בתוכה שרידי כנסיה ישנה ומעיין עמוק של מים,ממנו הם מרווים את צמאונם.https://www.youtube.com/watch?v=LEJP0N_JaUQ

שני דמויות צעירות עומדות בתוך מערה חשוכה עם אור מדליק ביד, מוקפות בסלעים ורוויה בטיפות מים.

מאחר ואנו במותחן אימה, ברור שדברים הולכים להשתנות אחרי לילה שכזה:
מילי וטים מגלים שהמשיכה הפיזית ביניהם, שגם היא היתה במשבר עמוק, התחדשה, אך בהחלט לא בדרך בה הם רצו – נראה כאילו הגופים שלהם נמשכים פיזית אחת לשני ומבקשים להתחבר בשלל דרכים ולא תמיד בדרך ביולוגית מקובלת.

מילי וטים יגלו שהקשר ביניהם הופך ליותר ויותר מאתגר, כאשר המשיכה הפיזית לא מיישרת קו עם המשיכה הרוחנית.
ובכן, אם זה נשמע לכם כמו תרגיל קולנועי אינטלקטואלי של חוג לקולנוע, זה אכן מרגיש כאילו לבמאי והתסריטאי מייקל שאנקס היה רצון עז להגיד אמירה ברורה ונחרצת על אהבה, זוגיות וכל מה שבין לבין, בסרטו הראשון באורך מלא.
אך למרות ש"צמודים" יחסית קצר (102 דקות) יש בו לא מעט רגעים בהם נדמה כי הוא הוא מיצה את הפוטנמציאל שלו והוא מושך את האלגוריה שלא לצורך.

אחד הדברים שהפריעו לי יתר על המידה היה השימוש ביותר מדי Jump Scares- קצת מעבר למה שאני מצפה מסרט שהוא "באדי הורור" ולא "סלאשר" פשוט.
בתת-הסוגה של "אימת הגוף" המתח נבנה לאורך זמן ובשקט, כאשר הקהל אמור להתפתל בחוסר נוחות בכיסא כאשר הוא מבין לאן הסרט לוקח אותו.
אין צורך לגשת אל הטריק הזול של ההפחדות כדי להקפיץ מהכיסא בסרט כזה, לטעמי.

דמות גברית עם הבעה של פחד ומתיחה, אוחזת ביד של דמות נוספת מתוך מים חוש暗ים ודחוסים.

החלקים הטובים של הסרט נשענים בעיקר על האינטראקציה בין הצמד שהוא גם זוג בחיים האמיתיים, ברי ופרנקו .השניים גם חתומים כמפיקי הסרט ונראה שזה באמת פרויקט תשוקה שלהם (כנראה משחק המילים הזה ממש במקום).
מודבר בשחקנים טובים מספיק כדי להחזיק כמעט לבד את הסרט המאוד קאמרי ואינטימי הזה על כתפיהם, כאשר ברוב דקות הסרט אין כמעט שחקנים אחרים בסביבה.
הקשיים המוכרים לכולנו של חיים במשותף מקבלים ביטוי גם בעקיצות המילוליות וגם במימיקות הקטנות בפרצופי השחקנים.
למרות שלא חפצתי בכך, אני נאלץ לחזור ולהשוות את הסרט הזה ל"יופי מסוכן" – בעוד שבסרט ההוא קורלי פרג'ה לא עצרה בשום תמרור והמשיכה עד הסוף עם קיצוניות ה"בודי הורור", שאנקס הרבה יותר מאופק, וחבל שכך.
היו לא מעט סצחינות שבהם חשבתי "מה היה קורה אילו הסרט היה ביידיים של פרג'ה או אחד ממשפחת קרוננברג"? לאלו סיוטים הייתי מכניס את עצמי?"
נראה כאילו שאנקס עצר את עצמו בנקודות בהם היה אפשר לצלול לגרוטסקות האמיתיות של הז'אנר, להתעמק ביסורי הגוף האנושי והנוזלים שבתוכו.
זה לא שאין ב"צמודים" קטעים מצמררים אך הם מועטים יחסית, לפחות עבור מי שציפה לסיוט ויזואלי מתמשך כמו "יופי מסוכן".

תקריב של זוג בתנוחה אינטימית, עם הבעות דאגה או פחד בפניו, המציגים מתח ואי נוחות בסיטואציה.

ולמרות כל זאת, "צמודים" הוא סרט שלא הייתי לוקח אליו בת זוג או מישהו מתחת לגיל 18, לפחות בגלל סצינה אחת שהיתה עבור הגברים בקהל מייסרת יותר מסצנה מסוימת מתוך "משתגעים על מרי".
ברי ידועה בתור אחת שלא מתביישת בגוף שלה ולמרות שניכר שזוג השחקנים באמת אוהב אחד את השני, המחשבה שבאמת קיננה לי בראש בסיום הסרט היתה "בעוד כך וכך שנים, מה יקרה שהילדים של ברי ופרנקו יחשפו בטעות לסרט הזה?"
אבל אולי אני פשוט מקובע מדי בדרך המחשבה שלי.

בעמודה של הדברים החיוביים, לצד המשחק, אפשר לציין את ההומור הקליל (גם אם הוא שחור ועוקצני) שהסרט משופע בו, צילום סולידי ובטוח של ג'רמיין מקמיקינג ולמרות שיש בו מגרעות- עבור סרט בכורה , שאנקס עושה כאן עבודה לא רעה בכלל, שהוא מצליח ליצור איזון נכון בין האימה לדרמה האנושית, גם אם העלילה צפויה במידה רבה מתחילת הסרט ועד סופו.

בשקלול הסופי של הדברים "צמודים" הוא סרט שבהחלט הייתי ממליץ לצפות בו, הכולל שחקנים טובים ותסריט שמנסה לאתגר את הצופים ולצאת מגבולות הנוחות, גם אם הוא לא תמיד קולע במדויק.

תמונה של זוג צעיר, מילי וטים, בשטח פתוח של יער. הם נראים כמתווכחים עם הבעות פנים שונות, backdrop של טבע והעצים מסביבם.

פאן בטורים גבוהים – בראד פיט חוזר למסלול עם "F1"

הבמאי ג'וזף קוזינסקי הפתיע את כולם לפני כשלוש שנים, כאשר החזיר את טום קרוז לתפקיד האייקוני של טייס הצי פיט מיטצ'ל בסרט "טופ גאן: מאבריק". מדוע אני רושם הפתיע? ובכן, בכל זאת מדובר בשחקן מאוד מצליח, אך כזה שחוזר לתפקיד מסרט פעולה מלפני כמעט 4 עשורים, וסרט בתקציב מטורף של כ 170 מיליון דולר, עם עלילה שנשמעת כמו הבדיחה הכי גדולה בתסריטאות. אני מתעקש שוב על המילה "מפתיע" מאחר והרזומה של קוזינסקי כלל כבר 2 סרטים עם תקציב מנופח שהתקשו להחזיר את ההשקעה ("טרון: המורשת" לצד "אובליוויון").

אז הנה קוזינסקי חוזר עם "F1"  – סרט בתקציב כפול מהסרט הקודם (דווח על 300 מיליון דולר, אך כנראה הרבה יותר) אשר התסריט שלו נראה כמו ה copy paste של "מאבריק".

להמשיך לקרוא פאן בטורים גבוהים – בראד פיט חוזר למסלול עם "F1"

ביקורת, "הטורף: רוצח הרוצחים" – מסע ציד מוצלח

דן טרכטנברג ממשיך לשחק עם צעצועים משנות ה80.
תנו לו. הוא בעשייה חיובית.

לא הרבה אנשים זוכרים את זה, אבל "הטורף" התחיל בתור פרודיה: הרעיון היה "רוקי נגד חייזרים", כחלק מהמחשבה נגד מי עוד יכול סילבסטר סטלון להתמודד בקרב, לאחר שכל איום ריאלי כבר בוצע בסדרת סרטי האגרוף. כאשר הבדיחה הפכה לתסריט מלא והתסריט הפך לסרט – מי שהיה מתחת לתחפושת של הטורף היה שחקן מתחיל בשם ז'אן קלוד ואן דאם. לא הוא ולא הדגם הראשוני של התחפושת שרדו לזמן רב. בזכות אולפן האפקטים של סטן ווינסטון ושחקן אחד ממש עצום בשם קווין פיטר הול קיבלנו את "הטורף" -אחת ממפלצות הסלאשרים הגדולות בכל הזמנים, האיום הרצחני על קבוצת השרירנים בהנהגת שוורצנגר בסרט האקשן הקלאסי משנת 1987.


לצער רוב המעריצים, רמת הרצינות בהפקת סרטי "הטורף" הלכה וירדה עם השנים: החלק השני עם דני גלובר היה חביב, השלישי עם אדריאן ברודי היה נחמד, הקרוס-אוברים עם "הנוסע השמיני" היו פשוט פספוס גלקטי, וההופעה האחרונה של המפלצת תחת השם "הטורף" ב2018 הייתה לא יותר ממשגל נוסטלגי.
מותג הסרטים הזה הפך ל"קומדיית מד"ב" בעיניי רבים מהצופים ואז משום מקום בא הבמאי והתסריטאי דן טרטנברג עם הסרט "טרף" (שיצא ישירות לשירות דיסני פלוס) והעיף לכולנו את המוח.

להמשיך לקרוא ביקורת, "הטורף: רוצח הרוצחים" – מסע ציד מוצלח

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות