ממש יום לפני ששנת 2024 הנוראית מסתיימה, יום שני, 30 בדצמבר, 2024. אני יושב עם כמה חברים שלפתע, בדף הקהילתי שלו באינסטגרם, ג'ייסון מאמואה מעלה פוסט ישן על הרצון שלו לגלם דמות קומיקס בשם "לובו", אי שם בתחילת דרכו בDC. הוא חותם את הפוסט ב"אחכה שיתקשרו, ואתייצב", עם תגובה עדכנית לפוסט: "הם התקשרו". קשה לתאר את התחושה שחשתי באותו רגע, אבל בואו נגיד שנאלצתי לבדוק שאני עדין נושם והדופק עובד. הסיבה, אחת הדמויות האהובות עלי ביקום DC, אחרי עשרות דחיות ואכזבות, מגיעה, כנראה (כי עד שלא רואים זה לא קרה) לקולנוע. אז בואו נחזור אחורה לתחילת הרומן שלי עם הדמות שנקראית, "לובו".
ארכיון הקטגוריה: קומיקס
ביקורת, "ונום- הריקוד האחרון" – טוב שפטרנו מזה
כמה מילים אישיות לפני שנתחיל לדבר על "וונום- הריקוד האחרון". בתור גיק יליד שנות ה-80 שגדל בשנות ה-90, לספיידרמן היה חלק עצום בחיים שלי ודרכו גם ליקום הרחב יותר של מארוול. לא רק בין דפי הקומיקס, אלא בעיקר בסדרות האנימציה, משחקי מחשב וסרטי הקולנוע. רוב הדמויות שאני מעריץ מהעולם הזה הם דמויות כמו דוקטור דום, איירון-מן, בטא ריי ביל (למי שמכיר, מהיקום של ת'ור), קרייבן הצייד, הלטאה, אולטרון וכמובן- וונום. חלק מהדמויות הללו מרכזיות יותר וחלקן ממש בשוליים, אבל במשך כל הילדות שלי, מה שאפיין את הדמויות הללו (וכנראה גם אותי) היא העובדה שאף אחת מהן לא הייתה במיינסטרים.
היית אומר לכולם "איזה כיף! הולך לצאת סרט של איירון מן!" והיו מצביעים עליך וצוחקים. מתרגש לקראת "ספיידרמן 3" כי "הספיידרמן השחור עם השיניים" יהיה שם, ואף אחד לא יודע על מה אתה מדבר. מלהק לך את ראסל קרו כליהוק חלומות לקרייבן הצייד שירוץ אחרי ספיידרמן בספיידרמן 4, וכולם צועקים עלייך "לא!". הרבה מאוד זמן הרגשתי לבד, בתוך עולם משלי ורק רציתי לחלוק אותו עם אחרים. מן הסתם כש"הנוקמים" התפוצצו על המסך, המשאלה שלי חצי התגשמה. למה חצי? את זה אספר לכם אחרי שנדבר על הסרט.
ביקורת, "דדפול & וולברין" – חומוס פול עם הרבה ביצה
אין שום ספק שיש אדם אחד שאחראי לכך ש"דדפול" הפך למותג קולנועי לגיטימי והקפיץ דמות איזוטרית יחסית מהקומיקס למעמד של אייקון בתרבות הפופולרית – לאדם הזה קוראים רייאן ריינולדס.
האהבה שלו לדמות והשתדלנות העיקשת שלו להביא את דדפול לקדמת הבמה, הפכה גם אותו מכוכב זניח למדי בקומדיות רומנטיות וסרטי אינדי לשחקן מבוקש ומצליח שמשתתף בסרטים עתירי תקציב.
פחות מעשור אחרי ששני סרטי "דדפול" הצליחו הרבה מעבר למשוער לסרטים בעלי דירוג R, ריינולדס ובן דמותו שכיר החרב ניצבו בפני דילמה רצינית – אולפני "פוקס" שהחזיקו בזכויות על כל דמויות המוטאנטים נרכשו ע"י תאגיד דיסני, ועתה גם הוא אמור להתנהג לפי הכללים של "סרט לכל המשפחה".
אז בדיוק כאן הוכיח ריינולדס שיש לו מספיק כוח כדי לכופף גם את החליפות של "תאגיד העכבר", יחד עם הבוס החדש קווין פייגי, ראש אולפני "מארוול".
להמשיך לקרוא ביקורת, "דדפול & וולברין" – חומוס פול עם הרבה ביצה
ביקורת, "אקס-מן 97'" – פרק 5 – זכרו את זה!
אחרי שהתרשמתי, ואף התרשמתי עד שיא, משני הפרקים הראשונים של "אקסמן 97", פרק 3 ו4 הצליחו לצנן אותי מספיק כדי לפסוח על ביקורת עבורם ועבור שאר הסדרה. מה גם שמבחינת הרמה שלהן, הסיפור על "מלכת הגובלינים" וחצי סיפור ה"לייף-דף" של סטורם, הרגישו מאוד קלילים ואפילו מעט מזורזים מבחינת תהליך היצירה שלהם. תוסיפו לזה שחצי מהפרק על סופה הוקדש למוג'ו, שלמרות שהעיצוב החדש שלו והדיבוב היו מצויינים, תמיד היה נבל פח אשפה שהייתי מדלג על הפרקים שלו בסדרה המקורית והשמיים לא נפלו. אגב נבלים חלשים, אני מכניס גם את סיניסטר לרשימה הזו (לצד מגנטו ואפוקליפס, סיניסטר הוא בדיחה). ואז… הגיע פרק 5 "זכרו את זה".
ספויילרים מטורפים למי שטרם הספיק. ראו הוזהרתם. עופו מפה. הלכתם? יופי.
ביקורת טלוויזיה – אקס-מן 97' – ברוכים השבים!
מארוול ממשיכים לרכב על סוסי הנוסטלגיה ומפיחים חיים בעולם שנזנח לו לפני כמעט 30 שנה. "אקס-מן 97" היא לא רק סדרת המשך לחלק בלתי נשכח מהילדות שלנו, היא גם החוליה המחברת את דור העתיד. בשני הפרקים הראשונים לפחות (מתוך 10), היא עושה זאת בצורה פנומנלית!
לגיבורי על יש אבולוציה די מוכרת במדיה הויזואלית של טלוויזיה וקולנוע. בתחילת שנות ה60 היו סדרות "מושן קומיקס" בהן הייתה תנועה מאוד מינימלית ובעצם הציגו דפי קומיקס עם קריינות מעליהם. בהמשך, נכנסה אנימציה קלאסית והדמויות החלו לזוז (דוגמת הסדרה הקלאסית של "ספיידרמן וחבריו המופלאים"). אך מבחינתי, וכנראה מבחינת רוב קהל המעריצים, פסגת ההתפתחות של הז'אנר הייתה בשנות התשעים עם שלוש סדרות יחודיות באנימציה: "באטמן" של וורנר שהייתה מאוד בוגרת ואומנותית יחסית לעיסוק בדמות עד כה, "ספיידרמן" (שנות ה90) של מארוול, שהקפיצה את הפופולריות של הגיבור הכבר מאוד פופולרי, וכמובן "אקס-מן", סדרת המופת של חיים סבן ומארוול ששילבה לא רק את האקשן של הקומיקס אלה גם הציגה נושאים חברתיים אקטואליים בתוך התסריט שלה.
הסדרה, שרצה בין השנים 1993 ל-1997 הייתה כל כך מוצלחת, שגם כאשר חשבו לסיים אותה אחרי 4 עונות מלאות, היא חודשה לחמישית והגיעה ל-76 פרקים. כאשר הז'אנר התפתח בקולנוע בסרטי לייב אקשן, סדרות האנימציה הועברו לשולי המדיה והאיכות שלהן החלה לנוע באיטיות לרמה מאוד בנאלית. למרות שלסדרה היו הרבה ניסיונות החייה כמו "אקסמן-אבולושן" המצוינת, המותג הלך ונעלם אל תוך סרטי לייב אקשן, שבתורם, הלכו והפכו פחות ופחות טובים, בזמן שז'אנר גיבורי העל, שאותו התחילה הסדרה, הלך והתנפח לממדי ענק.