הסרט החדש של הנוקם המתכווץ הוא יריית הפתיחה של השלב החמישי בסרטי “היקום הקולנוע של מארוול”, יריית פתיחה שמביאה עמה הבטחות לחזרה לגדולה, לפאר ולפאן של MCU. מה שמתקבל בפועל, נתון לפרשנות…
קשה, אפילו קשה מאוד להיות מעריץ נלהב של “מארוול” בימים שאחרי “סוף המשחק” – סופה של “סאגת האינסוף” היה כל כך בומבסטי, שיש מי שיאמרו שאין שום דרך לשחזר את ההצלחה או להמשיך אותה.
מצאתי את עצמי יוצא כמעט מכל סרט של שלב 4 במיעוט – נהנתי בצפייה ראשונה מכל מה שראיתי (תיקון: פרט ל”הנצחיים” שהיה עינוי) בזמן שהסובבים אותי נעו בין “היה בסדר” ל-“זה היה נוראי”.
מרבית ההצלחות של שלב 4 הפושר היו בעיקר זריקות חיזוק של נוסטלגיה בצורת “ספיידרמן אין דרך הביתה” או האילומנטי של “מימדי הטירוף”. אפילו המחווה המרגשת לצ’אדוויק בוסמן המנוח ב“ווקנדה לנצח” לא הצליחה להעלות את הרף למה שהיה עד לא מזמן אי שם ב-2018. אנשים פשוט לא הצליחו להתלהב מספיק. אז קווין פייגי הגדול אמר “נסגור את שלב 4, ונפגיז בשלב 5 והלאה. כמו פעם”. סאגת “המולטיוורס” (פטנט רשום) החלה להיבנות סביב רעיון היקומים המקבילים, ושחקן מרכזי אחד- ג’ונתן מייג’ורס בתפקיד כפול, משולש ומתומש בתור קאנג כובש הזמן (ושלל גרסותיו). מה שלי היה מוזר, זה שהפעם הראשונה שאני אראה את קאנג במלוא הדרו, יהיה שהוא נלחם בנמלים.
אז “אנטמן והצרעה- קוונטומניה” (או קוונטומניה בקיצור), הוא השלישי בסדרת סרטי “אנטמן” והשלישי בבימויו של פייתון ריד המוכשר (למי שפספס – הנה הביקורת שלנו על הסרט הראשון וגם על הסרט השני). אנטמן, סקוט לאנג (פול ראד) אכן דמות משעשעת, מורכבת מספיק כדי ללחוץ על הצחוק והדמעות יחד ואחת שפשוט עובדת במקום והזמן עם השחקן המושלם לתפקיד, גם אם מדובר בסה”כ בבחור מתכווץ שמדבר עם נמלים. לצד ראד חוזרים הקאסט הוותיק של הופ ואן דיין, הלו היא הצרעה החדשה (אוונג’לין לילי), אביה, האנק פים, האנטמן המקורי (מייקל דאגלאס) וג’אנט וואן דיין, הצרעה המקורית (מישל פייפר) שלמדו להקים תא משפחתי משעשע יחד עם ביתו המתבגרת של סקוט, קאסי (הפעם בכיכובה של קאת’רין ניוטון).
הסרט לא מבזבז שנייה וישר מעיף אותנו אל מרכז העלילה, בה “משפחת הנמלים” משוגרת אל “ממלכת הקוונטים” במפתיע. אותו מימד מיקרוסקופי תת אטומי שהכרנו בחטף בסרטי “אנטמן” הקודמים. כעת על החבורה למצוא דרך חזרה הביתה, תוך כדי שהם פותרים מספר משברים משפחתיים קלאסיים כמו “התפוח לא נופל רחוק מהעץ” במקרה של סקוט וקאסי, ו”יש לי שלדים בארון” במקרה של משפחת פים\וואן דיין. במקביל לכל הכיף המשפחתי הזה, גיבורינו גם נתקלים באחד הנבלים החזקים ביותר של גיבורי מארוול (בדגש על הנוקמים ארבעת המופלאים והאקס-מן) ובאחת הדמויות המסוכנות ביותר ביקום כולו (ושלל יקומים אחרים)- קאנג הכובש (בכיכובו של ג’ונתן מייג’ורס כמובטח).
אתחיל בכל מה שגרם לי לתחושת “ואוו”: ג’ון מייג’ורס קיבל תפקיד לא פשוט.
אחרי שראינו גרסא אחת לדמות שלו בסדרה “לוקי” כ”מי ששרד”, היה עליו לגלם וריינט לדמות הנ”ל כלומר, אותה הדמות אך אחרת.
בקומיקס, לקאנג הכובש יש יותר מפרסונה אחת, והעובדה ששחקן אחד יצטרך לגלם כמה נבלים מכאן והלאה נראתה תחילה זולה ועצלה. מייג’ורס לא מאכזב לשנייה. כל סצנה שלו על המסך, כל דיאלוג וכל העברה של טקסט (גם הטקסט הטפשי) מעבירה צמרמורת. קאנג כל כך דומה וכל כך שונה מ”מי שרד” שאתה אומר לעצמך “תנו לאיש להיות הרע מכאן והלאה. שכנעתם אותי”.
לא רק שנהנתי מכל דקה שלו על המסך, הכימיה שלו עם שאר הדמויות, במיוחד עם זו של מישל פייפר, שגם נתנה הופעה לא רעה בכלל, גורמת לי לרצות לראות עוד ממה שנמצא בין השורות, מהטריטמנט שנכתב לפני התסריט עצמו.
מה שעוד גרם לי לתחושת התפעלות היה כל האלמנט הויזואלי – “ממלכת הקוונטום” מרהיבה, חיה, פלאית, נראת מצויין ואפילו נותנת קצת ווייב של “מלחמת הכוכבים” של פעם. דמויות צבעוניות וביזארות לצד הבטי דמיון משעשעים כמו מבנים חיים ויצורים אמורפים מצחיקים – במיוחד הגוש הוורוד וב, אני רוצה סרט רק שלו בבקשה (אנקדוטה – את היצור מדבב דייוויד דאסטמלצ’יין, אשר הופיע בשני הסרטים הקודמים בתור קורט, עמיתו של סקוט)
לצערי הרב מאוד מאוד, האלו הדברים היחידים ב”קוונטומניה” שאפשר להגיד עליהם “וואו”, כל השאר, החל מהמשחק של ראד, לילי, ניוטון (במיוחד) ואפילו דאגלאס, שהיו פשוט רגילים ולא מרשימים, ועד לעלילה צפוייה גם בלי שנראה את כולה בטריילרים (והפעם הם הגזימו) כולל הופעה אחת, ספק מפתיעה ספק…ספויילר? של נבל מגוחך לחלוטין מהקומיקס, כל אלו פשוט לא מספקים את הבומבסטיות שהובטחה לנו כנקודת מפנה בסאגה הנוכחית.
פול ראד הוא פול ראד. הוא קומיקאי. הוא מצליח להעביר את ההומור שנכתב לו בצורה הטובה ביותר. הבעיה ש80 אחוז מהתסריט נכתב כנראה לילדים בני 12 וכולל משפטים והתבטאויות בסגנון “הא לך אוייב אכזר ומורשע” או “תסתכלו עלי יש לי תחת גדול”. פה ושם זה מצליח להוציא גלגול צחוק לכמה רגעים והשאר גורמים לגיחוך קל ולא מעבר. שאר הדמויות פשוט לא מורגשות, ברמה שאפשר להגיד שהסרט יכול להיקרא “אנטמן, הצרעה, אמא ואבא שלה והבת שלו- קוונוטמניה”. כל אחד מהם תופס בדיוק את אותו הספייס ומביא את אותו המשקל. ואם לא די בכך, הסרט מבזבז את ביל מארי! מאריי מקבל דקות משחק כל כך מועטות בסרט, שמסתכמות בכך שהדמות שלו עושה דברים צפויים עד כאב.
מאריי עושה בדיוק מה שאתה חושבים שהוא עושה שם, וככל הנראה מתוך שינה.
וזה מחזיר אותי לעוד דמות מאכזבת אך צפוייה (ספויילר ספויילר,אבל לא באמת) – קבלו את מודוק! קורי סטול, שגילם את ילוג’אקט באנטמן הראשון, חוזר בתפקיד מודוק הראש המעופף, אבל לאחר שהטריילרים הרסו את ההפתעה, והסרט מתייחס אליו כאילו בכלל לא הייתה אמורה להיות הפתעה. מודוק מופיעה, הפרצוף המזעזע והמתוח של סטול נחשף, אנחנו רואים פלאשבק ותחת מצומק חשוף, והכל תוך 15 שניות. וכן, גם הוא עושה בדיוק מה שעשה כל הקריירה של ו- משחק ממש רע!
ועם כל זאת, ולמרות המגרעות הברורות, “קוונטומניה” הוא לא סרט רע, ממש לא. הוא פשוט לא טוב מספיק לעמוד בציפיות. מה שכן קיבלנו, זה בסיס טוב לנבל המרכזי של כל הסאגה (כפי ששתי סצנות הקרדיטים מציגות). וזה מביא אותי לקו החשיבה הבא: מה עם סאגת המולטיוורס בכלל לא מתמקדת בגיבורים הבודדים? מה אם, ממש כמו שעשו עם ת’אנוס ב”מלחמת האינסוף” בונים לנו איום אדיר מימדים שלב אחרי שלב, והציפייה היא לא לסיפור הבודד, אלא למה שהולך להגיע? מה אם כל סרטי סאגת המולטיוורס מנסים למקד אותנו על קאנג? נת’נאל ריצרדס, אימורטוס, הפרעה רמה-תת, הסקארלט סנטוריון? כל אלו הם נבל אחד, אבל כל כך מעבר לכך. רוצים לדעת למה אני מתכוון? לכו לצפות ב”קוונטומניה” ותשארו על הדקה האחרונה. זה מה שבאמת גרם לי לתחושת “ואוו”. וגם קצת לחשוש.
ציון סופי לסרט: 3.5 מכוניות דלוריאן
