קטגוריה: ביקורות קולנוע

ביקורת, "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו"- הכי שבעולם?

כשטירוף הפוקימונים הגיע לישראל הייתי בסך הכל ילד בן 9. הקונספט פשוט למדי: עולם סטנדרטי, בו במקום בעלי חיים, ישנם פוקימונים (קיצור של "מפלצות כיס" – Pocket Monsters). יצורים חיים בעלי יכולות אלמנטיות וכוחות מיוחדים שמשמשים רוב הזמן בתחרויות בין בני נוער וילדים. ניצול בע"ח אתם אומרים? אולי, אבל הסיפור גם שידר לצד זה טקסטים של חברות, עבודת צוות והשקעה בחלומות, אז סלחנו.

בחלוף השנים לצד משחקי הגיימבוי, הקלפים, סדרת האנימציה וסרטי האנימציה, הלך וגדל עולמם של הפוקימונים וכיום ישנם יותר מ-800 יצורים שונים. הגלגול האחרון של המותג, היה המשחק pokemon go למובייל, שהכניס את השחקן לנעליו של מאמן פוקימונים אמיתי ונתן לו את הזכות לצאת לטייל ולראות פוקמונים "בעולם האמיתי" בעזרת מציאות רבודה. הדבר גם הכניס את דור הילדים הנוכחי אל העניינים, וביטן בעצם את המותג לפחות לעוד עשור. ואיך ממשיכים לחלוב את הפרה הזו? בסרט קולנועי כמובן.

המשך הקריאה כוללת ספויילרים לסרט:

להמשיך לקרוא ביקורת, "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו"- הכי שבעולם?

ביקורת, "הנוקמים: סוף המשחק" – סיום רגשי וסיפורי מרשים לעשור של יקום קולנועי

אחת המשימות הגדולות, כאשר ניגשים לכתוב על סרט כמו "הנוקמים: סוף המשחק", היא לייצר ביקורת אובייקטיבית שאינה מסתמכת על רגשות או על עובדת היות כותב הביקורת גיק שגדל ואהב קומיקס וחלק מהדמויות שמופיעות בסרט ליוו אותו בעשורים האחרונים בקומיקס, טלוויזיה וקולנוע.

קשה לכתוב על "הנוקמים: סוף המשחק" באופן אובייקטיבי כי עדיין לא היה משהו דומה בעולם הקולנוע בכלל ובעולם גיבורי העל בפרט. לא מדובר כאן על סאגה של שלושה סרטים (סטייל "שר הטבעות") או על סדרת סרטים שמהווים סיפור אחד כולל (כמו סדרת סרטי "הארי פוטר") אלא מדובר ביקום קולנועי עצום ממדים, ולא רק בגלל שמדובר ב-22 סרטים.

"הנוקמים: סוף המשחק" הוא לא סרט שאפשר לנתק אותו משאר היקום, משאר הסרטים, הוא לא סרט שאפשר להבין או להזדהות עם הדמויות אם לא ראית את הסרטים הקודמים (לפחות את חלקם), "סוף המשחק" הוא חלק מ… הוא הסוף של… והעובדה שהוא מספר 22 (כמו מספר פרקים בעונה ממוצעת בארצות הברית) מסמלת שהוא אכן סוגר את כל המהלכים התסריטאים שנעשו בעשור האחרון.

המשך הקריאה כוללת ספויילרים קטנטנים לסרט:

להמשיך לקרוא ביקורת, "הנוקמים: סוף המשחק" – סיום רגשי וסיפורי מרשים לעשור של יקום קולנועי

ביקורת, "שהאזאם!" – ילדותי מדי

אין דבר יותר משעשע וקומי מילד שמקבל כוחות על והופך לגיבור. "שהאזאם" של DC, (או בשמו הקודם "קפטן מארוול") הוא בדיוק הנוסחה לקומדיית גיבורי על קלאסית, קלילה וכייפית. אז למה לכל השדים והרוחות כעסתי יותר משכעסתי בהקרנה של "ארבעה מופלאים"?! למה אחרי שסוף סוף הבינו שם בוורנר, שאפשר גם להיות קליל וכייפי  לצד אקשן ודרמה (כמו שעשו ב"אקוומן"), קיבלנו קלישאות על גבי קלישאות וכתיבה עצלנית שמסווה את הבדיחות המשעשעות של הסרט?! למה וורנר? למה!?

המשך הרטינה כוללת ספויילרים לסרט:

להמשיך לקרוא ביקורת, "שהאזאם!" – ילדותי מדי

ביקורת, "דמבו" – ליפול בסגנון

זה לא סוד שדיסני הפכו בעשור וחצי האחרון לתאגיד ענק וחמדן. הרכישות הבלתי פוסקות של אולפנים מתחרים, רכישת מותגי ענק והדובדבן שבקצפת- מיצוי האלמנט הנוסטלגי מהכותרים הפרטיים של החברה לדורותיה. סרטי הלייב אקשן של "סינדרלה" "היפה והחיה" "ספר הג'ונגל" ועוד, היו רק ההתחלה במה שנראה כמו מתיחת פנים אגרסיבית לסטודיו שפעם שיחק עם רגשות הקהל כאילו היו בובה על חוט. "דמבו" הסיפור על הפיל המעופף, הוא האחרון בשורת הניסיונות הללו לחלוב מהעבר כל טיפת ממון (בהמשך השנה נזכה גם לעיבודי לייב אקשן של "אלאדין" ו"מלך האריות").

המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:

להמשיך לקרוא ביקורת, "דמבו" – ליפול בסגנון

ביקורת, "אנחנו" – זה לא אתם, זה אני

מי שעוקב אחרי הבלוג (מקווה שכ-ו-ל-ם) בטח זוכר  שמסרט הבכורה של ג'ורדן פיל "תברח", פשוט נפלתי.  הסרט ההוא היה עבורי ההפתעה הנעימה של 2017, ובפעמיים הנוספות שצפיתי בו מאז, התענוג לא פחת. עדיין מדובר בפרפרזה מדויקת על ז'אנר האימה, שעל הדרך מעבירה מסר חברתי נוקב.

מאז אותה הצלחה, קופתית וביקורתית, הפך ג'ורדן פיל, קומיקאי עם תעודות, לבמאי ומפיק מבוקש מאוד בפרויקטים בעלי פרופיל גבוה בגבולות הז'אנר, כאשר בחודש הקרוב תעלה סדרת האתחול שלו ל"אזור הדמדומים" הוותיקה ועתה מפציע למסכים הסרט השני שלו כבמאי – "אנחנו". כמו לא מעט אנשים שעפו על הסרט הראשון, גם אני ציפיתי בקוצר רוח לראות האם פיל מצליח לספק את הסחורה המבוקשת.

המשך הקריאה כולל מספר ספוילרים לסרט:

להמשיך לקרוא ביקורת, "אנחנו" – זה לא אתם, זה אני