ארכיון הקטגוריה: ביקורות קולנוע

לקח את הנשימה מאיתנו – ביקורת על "אהבה בשחקים: מאווריק"

אני חייב לרשום על ההתחלה כדי שלא יהיו אי הבנות – אני לא נמנה על מעריצי "אהבה בשחקים" המקורי, למרות שלכאורה אני אמור להיות כזה, כי אני ילד של האייטיז. אז הוא לא תפס אותי וגם לא צפיתי בו לאורך השנים, חוסר עניין מוחלט. לאור העובדה שהסרט החדש מתקרב, החלטתי לקחת את העניינים בידיים ולעשות צפיה חוזרת.
מה אומר ומה אגיד, עם כל הכבוד לבמאי טוני סקוט (אחיו של רידלי ובמאי מצליח בזכות עצמו שנפטר לפני עשור), 36 השנים שעברו לא עושות חסד ל"אהבה בשחקים" ומחילה ממעריצי קרוז הפנאטיים: העלילה פשטנית, תצוגות המשחק מביכות, הניאוונסים ההומו-אירוטיים מביכים אפילו יותר והדבר היחיד שאולי מציל אותו הוא קרבות האוויר, אם כי מטוסי ה"מיג" (מטוסי F5 עתיקים) לא נראים כאיום ממשי מול מטוסי ה F14 "טומקאט", שהיה באותה תקופה אולי מטוס הקרב הטוב ביותר בעולם.

אבל לא התכנסנו כדי לדבר על הסרט ההוא אלא על הסרט החדש "אהבה בשחקיםמאווריק" שמגיע באיחור של כמעט 3 שנים (!), אחרי שהיה אמור לעלות למסכים ביולי 2019, נדחה בשנה עקב צורך להשלים פעלולים מסובכים, ואז התרחשה עלינו שנת 2020 והשאר היסטוריה.
תשמעו משהו, למרות מה שכתבתי בפסקת הפתיחה לגבי חוסר הסנטימנטליות שלי למקור – בדיוק ככה עושים סרט המשך!
בכל דקה ודקה של אהבה בשחקיםמאווריק ניכר שהאנשים מאחוריו באו עם  הרבה כבוד ואהבה למקור, לא רצו לשנות כלום, אבל כן לקחת את המותג לרמה הבאה ובצורה הכי נכונה – טוני סקוט המנוח יכול להיות בהחלט גאה בעובדה שהסרט מוקדש לזכרו.
המפיק ג'רי ברוקהיימר (שחתום על כל סרט אקשן ענקי בחצי המאה האחרונה)  קידם  את הרעיון של סרט המשך במשך עשור, כאשר טוני סקוט המנוח היחה אמור לביים, אבל  לאחר מותו הובא הבמאי ג'וזף קוזינסקי, שהחל להציע רעיונות שונים ואלמנטים נוספים לסיפור הסרט.
במאמר מוסגר אני חייב לציין שקוזינסקי לא הרשים אותי עד עתה כמספר סיפורים טוב, אלא רק כבמאי בעל עין ויזואלית לא רעה כלל – "טרון: המורשת" היה קשקוש CGI נוצץ מאוד אבל חסר לב וכיוון אמיתי ואילו "אבדון" (Oblivion) היה פשוט קשקוש יפה שניסה להתחזות לסרט מד"ב עמוק.
אך כנראה שהקרדיט האמיתי למוצר המוגמר צריך ללכת לקרוז שהתעקש על פעלולי טיסה "אמיתיים" , ולא פעלולים ממוחשבים, כתנאי הכרחי להשתתפותו בסרט – התוצאה הסופית בהחלט מצדיקה את המאמץ.

אזהרת ספוילרים מכאן:

על עלילת הסרט חתומים 2 כותבים פלוס 3 תסריטאים, המוכר ביניהם הוא כריסטופר מקווארי שהפך לשותף הכמעט קבוע לתסריטים של קרוז: "וולקירי", "קצה המחר", "המומיה" וכמובן מקווארי גם ביים אותו ב"ג'ק ריצ'ר" ובשני סרטי "משימה בלתי אפשרית" האחרונים (וגם השניים  שיבואו).
למרות כל זאת העלילה היא לא הצד החזק של הסרט, וזה בוודאי לא יפתיע רבים.
מצד אחד, יש את קו הסיפור הרגשי, המוצלח יותר, בו דמותו של פיט "מווריק" מיטשל (קרוז) לא הצליחה להיחלץ מהשבר הרגשי של מותו של "גוס" (אנתוני אדוארדס) בסרט המקורי – הוא נשאר חסר מנוחה ופורק עול לאורך כל השנים, למרות יכולותיו כטייס, דבר שפגע בקידום שלו והביא אותו לתפקידים "שחורים" שמתאימים לאופי המורד שלו. עתה הוא טייס ניסוי של מטוסים מסווגים, אבל מרחוק הוא משגיח על התקדמותו של ברדלי "רוסטר" ברדשו (מיילס טלר), בנו של "גוס" שהפך גם הוא לטייס ומטפח טינה עזה ולא מוסתרת ל"מווריק".
רוצה הגורל (והתסריט) וגיבורנו העשוי ללא חת "מווריק" נקרא שוב לדגל ע"י לא אחר מאשר "אייסמן" (ואל קילמר) היריב שהפך לחבר בסרט הראשון, ועתה הוא כבר אדמירל בצי ארה"ב.
* בהערה ממוסגרת, ההופעה של קילמר בסרט מרגשת מאוד עבור השחקן שחולה בסרטן גרון מתקדם ולא יכול לדבר. קרוז התעקש להכניס את דמותו לסרט וקטע הפגישה ביניהם יכול לחנוק אפילו את הגרון הציני ביותר.

"מווריק" נדרש לאמן חבורת טייסים צעירים ב"טופ גאן" למשימה חסרת כל סיכוי בערוך האויב, השמדה של כור גרעיני במדינת אויב (איזו מדינה? אמורה להיות איראן אבל יש בה יערות עם שלג…).
משימת ההפצצה, למרבה התמיהה והגיחוך, לקוחה היישר מדפי התסריט המקוריים של "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" – זמן קצוב להגיע למטרה, יעף בתוך קניון צר שמאיימים עליו צריחים חמושים, התחמקות מטייסי אויב והדובדבן שבקצפת – השחלה של טיל ישר לתוך צינור הפליטה של הכור…
סליחה, 2 טילים לתוך הצינור. אני לא צוחק כאן. זה אחד לאחד ההשמדה של "כוכב המוות".
ואם כבר, מי שממש מתעקש ללכת על "היגיון" ישאל גם את השאלות הבאות:
מדוע דווקא טייסים צעירים מ"טופ גאן"  ולא טייסים מנוסים?
מדוע במטוסי FA18 "סופר הורנט" המיושנים למדי (הדגם "החדש" הזה קיים כבר 20 שנים) ולא במטוסי F35C  החמקניים והמתוחכמים שנמצאים בשירות סדיר בצי ארה"ב ומתאימים הרבה יותר לתקיפה (אפילו מומצאת) כזו?

עזבו את כל זה, האמת שסרט שממש מתאמץ לתת כבוד לפיתוח הדמויות מהסרט המקורי, חוטא חטא גדול יותר עם דמותה של צ'ארלי בלאקווד (קלי מקגיליס) שנמחקה לחלוטין מסרט ההמשך ואין אפילו רמז לקיומה אי פעם.
קצת חבל (אולי אפילו מעליב עבור מקגיליס), אבל במקומה קיבלנו קו עלילה רומנטי מול פני בנג'מין (ג'ניפר קונלי) שפשוט מושלך לתוך הסרט כעובדה מוגמרת והוא מיותר לחלוטין ולא ממש שייך לשאר העלילה. אך אפשר לשער שמישהו חשב שחייבים שטום קרוז יהיה מאוהב במישהי במהלך הסרט (או כדי שיהיה תירוץ לשים "אהבה" בשם הסרט בעברית).

אז בוא נודה על האמת – ריספקט שסוף סוף מביאים לקרוז מושא אהבה שהוא פחות או יותר בעשור שלו (הכל הסרטים האחרונים שלו השחקניות צעירות ממנו בערך בשני עשורים) ומעבר להכל:
ג'ניפר קונלי. אני מוכן לראות כל מה שהיא תשחק בו, גם אם זה יהיה המחזה של תפריט במק'דונלס. היא שחקנית פשוט מצוינת ועושה אפילו את התפקיד הקטן וחסר הערך של פני בחן חסר מאמץ.

החלק שממש הרגיז אותי הוא שהיה לכותבים סיכוי להפוך את הדמות של "מאווריק" לפחות מעצבנת ממה שהייתה בסרט המקורי – שם הוא היה טייס פורק עול, חסר מעצורים שעשה מה שהוא רוצה "כי הוא טייס מלידה", אבל הדמות שלו לא התפתחה כי הוא לא למד שום "מוסר השכל"– הוא המשיך להיות פוץ שחצן גם אחרי שהוא גרם למותו של חברו הטוב ביותר (כן. הוא אשם).
אז גם בסרט הנוכחי, "מאווריק" עושה בבסיסי צי ארה"ב פחות או יותר מה שהוא רוצה מתחילת הסרט ועד סופו, בלי שאף אחד עוצר אותו אפילו לרגע (אולי הוא באמת בן דמותו של קרוז האמיתי):

  • – להטיס מטוס ניסוי יקר ערך במהירות דמיונית למרות פקודה מפורשת לא להטיס אותו כלל? אין שום בעיה…
  • – לבצע תמרונים מסוכנים, יותר מפעם אחת, שיכולים להרוג את כל הטייסים המתלמדים שלך? נראה לי שאני אעשה את זה יותר מפעם אחת…
  • – לקחת מטוס קרב חמוש עד השיניים אחרי שהעיפו אותך מהדלת כדי לבצע תרגיל מסוכן? הצחקתם אותי, כבר עשיתי את זה…

לא יפתיע אף אחד לגלות שבין הטייסים הצעירים נמצא כמובן "רוסטר", והקונפליקט בינו לבין "מאווריק" אכול רגשות האשם הוא זה שמניע את הסרט. האם זה מצליח? לפרקים.

אני חייב לציין שקרוז עושה עבודה לא רעה וגם טלר לא הרגיז אותי כמו בדרך כלל.
שאר הדמויות כמעט ונעלמות מול הכריזמה העצומה של קרוז וההתמקדות בקשת הסיפור שלו. ואם לא היו מזכירים לי, הייתי שוכח שגם אד האריס המדהים נמצא בסרט לאיזה דקה וחצי.
למרבה הצער גם ג'ון האם כאן בתפקיד רע ונורא, שאני מניח שהיה מעדיף לשכוח.
שוב תנו לי לחזור לעניין טום קרוז…איך האיש הזה נראה ככה? הח'ברה הטובים בסיינטולוגיה כנראה סוחטים לו דם ילדים טרי על הבוקר או משהו, אחרת אין הסבר איך הוא נראה ככה בעשור השישי לחייו.
שלא תבינו לא נכון – אני לא מאשים. אדם צריך לעשות מה שהוא צריך לעשות. הלוואי עלי להראות כמוהו בגיל 59.
בקטע אחד ניכר שלמרות המאמצים, הגוף לא מה שהיה פעם, וזה קורה בסצנה (שוב, מיותרת לגמרי) בו קרוז  מתעקש לשחק פוטבול חופים ללא חולצה, כמחווה לאותה סצנה מפורסמת של כדורעף חופים מול ואל קילמר בסרט המקורי.

אבל עזבו את כל מה שכתבתי עד עכשיו – החלק שבו "אהבה בשחקיםמאווריק" מתעלה מעל כל המגבלות שמניתי הוא בקטעי האקשן שעשויים לעילא ולעילא.
אין דרך אחרת להגיד את זה – קטעי ה"לייב אקשן" שצילם קלאודיו מירנדה הצ'יליאני (שעבד על כל הסרטים הקודמים של קוזינסקי , כמו גם על "חיי פיי", "זודיאק" ו"בנג'מין באטן") נראים מדהים יותר מכל פעלול ממוחשב ומצליחות לסחוף את הצופה ישר אל תוך קרבות האוויר, ואפשר ממש להרגיש את התחושה של להיות בתא הטייס באמצע תמרונים מטורפים.
לשם כך התקינו מירנדה והצוות במערך בעל מספר רב של מצלמות "סוני" IMAX ברזולוציה של 6K בתוך תא הטייס במטוסים השונים.

לגבי השאלה האם שוב טום קרוז באמת מטיס מטוסי קרב בסרט הזה – ובכן, הוא אמנם טייס עם תעודות, אבל להטיס מוסטנג P51 פרטי עם פרופלור זה לא כמו להטיס מטוס FA18 שעולה למשלם המיסים האמריקני 70 מיליון דולר, לא כולל חלונות חשמליים.
צי ארה"ב סירב לבקשת הכוכב בנימוס מתוך מחשבה על הכסף כמו גם על חיי אנשים שעלולים למות אם חס וחלילה קרוז ייקח פנייה לא נכונה בשמיים.
אי אפשר להגיד שהשיקולים שלהם לא נכונים וגם בהתחשב בעובדה שהתקציב הכולל של הסרט עמד על 150 מיליון דולר לערך, אני חושב שמדובר בכדאיות כלכלית רצינית.
עדיין, התוצאה מרשימה מאוד והופכת את "אהבה בשחקיםמאווריק" לאחד מסרטי האקשן המוצדקים של השנים האחרונות.

הארולד פולטמהייר הגרמני, שידוע בשל הפסקול לסרט המקורי (אבל בעיקר בשל נעימת Axel F שחיבר עבור "השוטר מבברלי הילס") חזר לסרט הזה בשיתוף פעולה עם גרמני מוכר לא  פחות – האנס זימר. הפסקול שהם חיברו מצליח ללוות את האקשן בצורה מוצלחת אבל לא להאפיל עליו, וזה ממש לטובה.

לעומתם, שיר הנושא החדש של ליידי גאגא הוא לא מתחרה אמיתי לשיר הנושא הוותיק של "ברלין" (נו באמת, מי מסוגל להתחרות בהפקה מוזיקלית של ג'ורג'יו מורודר?!), והוא יותר מעצבן מאשר מלהיב, אבל למרבה המזל "Danger Zone" של קני לוגינס נמצא ישר בדקות הפתיחה של הסרט – כמתבקש וכראוי.

תראו, בסופו של דבר מעריצי קרוז יעופו (סליחה על משחק מילים) על הסרט הזה וגם מי שאינם נמנים עם מועדון החברים הזה יכולים להנות מסרט אסקפיסטי עשוי היטב ומהנה למדי.
הפתעתי את עצמי בכך שאני מעניק ל"אהבה בשחקיםמאווריק" ציון של 4 כוכבים, כי באמת שהצלחתי להשאיר את הציניות בבית וממש להנות.

ביקורת מפוצלת על "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" – כמו איזה שני משוגעים בחוף ביקום מקביל

הערת העורך:  לאור ההצלחה, אנחנו חוזרים שוב לפורמט הביקורת המשותפת, ועתה טל מיכלס יתאר את תחושותיו לאחר הביקור בממדי הטירוף וגל פלודה יוסיף את דעתו בעניין.

להמשיך לקרוא ביקורת מפוצלת על "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" – כמו איזה שני משוגעים בחוף ביקום מקביל

שניים סינים עם פאוץ' קטן – ביקורת על "הכול בכל מקום בבת אחת"

אני לא יכול להגיד שלא צפיתי שהסרט החדש של דניאל קוואן ודניאל שיינרט, צמד הבמאים שמעדיפים להקרא פשוט "הדניאלס" יהיה חתיכת מסע מטורלל – אחרי הכול, הרי ראיתי את הטריילר (מצ"ב להנאתכם) וגם צפיתי בסרט הקודם שלהם שהיה גם הוא לא שפוי במיוחד, הלא הוא "איש האולר" שגם השאיר עלי רשמים.


אבל שום דבר לא הכין אותי למסע הטריפי על גבול השיגעון שנקרא "הכול בכל מקום בבת אחת". במידה והחלטתם לא לצפות בטריילר, אז דמיינו לכם סרט ארטהאוס מסוגנן נוסח עדות ווס אנדרסון פוגש את "מהומה בברונקס" של ג'קי צ'אן ולוקח את "המטריקס" לסיבוב אצל קונספט המולטיוורס מיקום מארוול.
לא סתם הזכרתי את מארוול כי מתברר שהאחים ג'ו ואנתוני רוסו, אלה שאחראים במידה הרבה ביותר לאיך שיקום זה נראה היום, הם המפיקים של הסרט הזה, בעוד שהמלהקת היא לא אחרת משרה היילי פין – המלהקת של כל סרטי וסדרות יקום מארוול אי פעם (למיטב זכרוני. תקנו אותי אם אני טועה).

הבמאים דניאל קוואן ודניאל שיינר, הלא הם הדניאלס

התוצאה היא הסרט היפה, המיוחד, ההזוי והפרובוקטיבי ביותר שתצפו כנראה בשנים הקרובות. רוצים משהו דומה? משהו באזורי "להיות ג'ון מלקוביץ", "שמש נצחית בראש צלול" ואולי גם "קונג פיורי".

זה באמת לא צריך להפתיע שמדובר בסרט שיצא תחת הבאנר של אולפני A24, באמת אולפן מיוחד ויחודי שאני לא מפסיק להתפעל מהתוצרת המשובחת שהם כל הזמן מוציאים. כפי שאמרתי פעם למישהו: גם הסרט המחורבן ביותר של A24 יהיה סרט מדהים ומקורי בהשוואה לרוב הזבל שמוציא הקולנוע האמריקני.
רק כדי לסבר את האוזן, אולפני A24 העצמאיים שקיימים בערך עשור הספיקו להוציא בשנים האחרונות לא הרבה סרטים (בטח יחסית לאולפנים גדולים ומסחריים) אבל אלו סרטים אלה היו! אפשר להזכיר ביניהם את "מתחת לעור" של ג'ונתן גלייזר,את "אקס מכינה" של אלכס גארלנד, "חדר" של לני אברמסון (הסרט שבו פרצה ברי לארסון), "המכשפה" של רוברט אגרס (הסרט שבו פרצה אניה טיילור-כפרה-עליה-ג'וי לחיינו), "הלובסטר" של יורגוס לנטימוס, "אור ירח" של בארי ג'נקינס, "סיפור רפאים" של דיוויד לאורי, "פרויקט פלורידה" של שון בייקר, "ליידי בירד" של גרטה גרוויג, "תורשתי" של ארי אסטר, "כיתה ח'" של בו ברנהם המוכשר, "סקין" של גיא נתיב, ו"יהלום לא מלוטש" של האחים סאפדי ויש עוד הרבה שלא הזכרתי. אבל לא רק זה הופך את A24 למיוחדים, רבים מהיוצרים הנ"ל רואים באולפנים בית ולראיה שמות חוזרים כמו לנטימוס עם "להרוג אייל קדוש", אסטר עם "מידסומאר" ולאורי עם "האביר הירוק" המהפנט משנה שעברה וגם גארלנד תיכף חוזר עם "Men" שנראה פסיכוטי לחלוטין.

אז מה קורה בעצם ב"הכול בכל מקום בבת אחת"? שאלה מצוינת ולא בטוח שיש לי עליה עדיין את התשובה, כשאני בסך הכל רק כמה שעות אחרי חווית הצפייה בסרט, אבל בגדול העלילה עוסקת בחייה של אוולין וואנג (מישל יאו הנהדרת, שעושה פה את תפקיד חייה לדעתי), אישה ממוצא סיני שהיגרה לאמריקה בעקבות אהבת חייה וויימונד וואנג (כן, השם הוא סוג של בדיחה מכוונת) ושניהם יחד מטפחים ערימת קלישאות על המהגרים הסיניים, בעיקר בעלות על עסק לניקוי בגדים ויחס של תיעוב לכל מי שאינו ממוצא סיני, שמתחרה ברצון כן להתערות בסביבה. אם שכחתי לציין משהו, הרי זו העובדה שאת ווימונד מגלם לא אחר מג'ונתן קי קוואן, שאין ילד מדור האייטיז שלא יזהה את פרצופו, למרות העובדה שעברו כמה עשורים טובים מאז נראה על המסך. כן, מדובר בלא אחר מדאטה הממציאן מחבורת "הגוניס", וגם בשורט ראונד שמציק לאינדי במשך כל הרפתקאות "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור". גם קוואן עושה פה עבודה מצוינת ומצליח להפתיע, להצחיק וגם לרגש כמעט בכל סצינה בה הוא מופיע.

לזוג קוואן יש בת אחת בשם אלינור (סטפני צ'ו, ראיתם אותה בתור החברה של אקאפינה ב"שאנג צ'י" ויש לה גם תפקיד קטן אך משובח בסדרה המעולה "גברת מייזל המופלאה"), שכמובן הערכים המודרניים שלה מתנגשים עם המסורת המקובעת של הוריה, במיוחד כאשר לאלינור יש חברה בשם בקי (טאלי מדל), במקום חבר כפי שאמא מצפה.

אז כמובן שחייהם של הזוג תקועים ולא מתקדמים לשום מקום, אבל בעוד רגע הם הולכים לצלול ישר לתוך מערבולת כאשר בבת אחת וויימונד מחליט שהוא רוצה להתגרש מאלינור, אלינור רוצה לקיים ערב קריוקי לקהילה המקומית במכבסה, אביה המבוגר של אלינור מגיע לבקר אותם מסין ובנוסף הגברת המרושעת של מס ההכנסה רוצה לערוך להם ביקורת על החשבוניות של העסק ולא מוכנה לחכות רגע אחד נוסף.
ולפני שאנחנו ממשיכים הלאה: האבא הקשיש גונג-גונג מגולם ע"י לא אחר מג'יימס הונג. מדובר בג'יימס הונג, אנשים! ג'יימס פאקינג הונג! האיש והאגדה, המכשף לו-פאן בכבודו ובעצמו, שזוכה לעדנה בגיל 93 (!!!) מאחר שגם דובב בסרט של פיקסאר "אדומה אש" שיצא לא מזמן. ומה לגבי דיידרה, האישה הרעה ממס ההכנסה? זוהי ג'יימי לי קרטיס האחת והיחידה, בתפקיד לא פחות ממדהים שנראה כאילו היא נהנתה מכל רגע בו.
אז, כמו שהזכרנו, כל עולמה המסודר לכאורה של אוולין מתמוטט סביבה בבת אחת, אבל זו רק ההתחלה כי כאשר היא מגיעה לבניין מס ההכנסה האפרורי והמשעמם, מתברר לה שהיא המפתח להצלת אינספור יקומים מקבילים וכל זה קורה בתוך מעלית ובאמצעות מטריה צבעונית! מבולבלים? זו רק ההתחלה של סרט משוגע לחלוטין, כזה שגרם לעמיתי לאתר למלמל בשלב כלשהו: "מה הם עישנו לכל הרוחות? אני רוצה גם". באנגליה יש לדבר כזה שם – Absolutely Bonkers.

בדומה לסרט האימה "X" של טיי ווסט שיצא כמעט במקביל וגם הוא תחת A24, גם "הכל בבת אחת בכל מקום" עוסק בסאבטקסט שלו בתהליך של הזדקנות, ומאבק בין הדורות – מבוגרים מול צעירים. בעוד שב- "X" בחר ווסט להעביר את הרעיון דרך סלאשר אימה\פורנו , כאשר הוא עטוף באסתטיקה וערכי צילום הזהים לסרטי האינדי דלי התקציב של שנות השבעים אליהם הוא מרפרר, "הכל בבת אחת" הולך למקום אחר ומאתגר הרבה יותר מ"X".
נכון, למרות שצפיתי בו שבוע לפני, לוחות זמנים מנעו ממני מלרשום את דעתי על "X" בצורה מפורטת, אבל זה אולי המקום להגיד שאני חושב שהוא סרט מצוין, אך עם זאת לדעתי הוא דרך על הבלמים בשלב מסוים ולא הלך עד הסוף כפי שציפיתי שיקרה.
זה לחלוטין לא המצב ב"הכול בכל מקום בבת אחת", סרט שלא שמע בכלל על המונח בלמים – הדניאלס בחרו להעביר את המסר דרך קומדיית מד"ב עם אסתטיקה שהינה מוקפדת ומסוגננת כמו שהיא אבסורדית לחלוטין. את הומור האבסורד והחיבה היתרה לקיצוניות של הגוף האנושי הכרנו כבר ב"איש האולר", אבל הסרט הנוכחי לוקח את הכל כמה שלבים קדימה והלאה.

הצילום מלא הברקות של עריכה וקומפוזיציות מופלאות, כולל הומאז' אחד מדהים ל"אודיסיאה בחלל", שגרם לי לפרץ של צחוק בלתי נשלט.
בכלל, מרגע שהסיפור תופס תאוצה ועובר להילוך שמיני, זה כל מה שהיה אפשר לשמוע באולם צחוק פרוע ומשוחרר, שלווה בלא מעט רגעים של "לא…הם לא מתכוונים לעשות את…אוי לא!".

על הצילום אחראי לארקין סייפל, שברזומה שלו יש גם את "איש האולר" וגם סרט עם צילום מצוין לא פחות – "קופ קאר", המותחן הקטן של ג'ון וואטס (שעשה אחריו את טרילוגיית "הבית" של ספיידרמן).
ואם יש דבר אחד שאני רוצה באמת לראות – זה את לוחות הסטוריבורד עבור הסרט הזה. כמות החיתוכים בחלק מהסצינות גרמו ללסת שלי להישמט ולמוח שלי לעוף לספרה אחרת. זה די מדהים להבין שהסרט נעשה בתקציב זעום יחסית (25 מיליון דולר, אולי אפילו לא תקציב הקייטרינג של "מלחמת האינסוף") אבל כמות העושר החזותי והיצירתיות התסריטאית שקיימים בכל פריים בו יכולים למלא בקלות 10 סרטים פחות תזזיתיים.

את הסרט מלווה מוזיקה של ההרכב האלקטרוני הניסיוני סון לוקס, שהוא הרכב אלקטרוני אמריקאי שעושה עבודה סבירה סך הכל, אבל בדיוק כמו שהעיר שותף לצפייה, הסרט היה יכול רק להרוויח עם פסקול אגרסיבי יותר של "הכמיקל בראדרז". מדהים שאצלי בראש ישר קפץ "Electrobank" (מתוך Dig Your Own Hole המופתי שבדיוק חוגג 25ׂ) כאופציה מושלמת לקטעי האקשן.

דבר מעניין, אבל במקור הדניאלס כתבו את התפקיד הראשי עבור גבר כאשר הם חושבים על לא אחר מג'קי צ'אן לתפקיד הראשי. עם הזמן והשכתובים התפקיד הפך לדמות נשית במקום גברית ואפשר רק לשמוח על כך. אני מאמין שאין מצב שצ'אן היה עושה את התפקיד טוב כמו יאו. בנוסף, לא היינו זוכים להתרשם מהיכולות הפנומנליות של קוואן כאומן קרב מגע – סיקוונס האקשן שלו עם הפאוץ' צריך להיכנס לפנתאון קטעי אמנויות הלחימה.

כן, נכון, בהחלט היה אפשר לקצר משהו כמו 20 דקות מהמערכה האחרונה והתוצאה כנראה היתה סרט הרבה יותר מהודק וטוב. הדקות האחרונות מרגישות קצת כמו האכלה של מידע בכפית (בסרט שנמנע מלעשות זאת במשך שעתיים), אבל עדיין זה לא ממש פגע מההנאה שלי מהסרט.

צוות השחקנים יחד עם הדניאלים

אז לראות? בטח לראות! אתם לא תסלחו לעצמכם אם תפספסו את הסרט הזה על מסך קולנוע, ורצוי אחד משובח ככל האפשר. צפיה ביתית רק תעשה עוול לעושר הסינמטי הייחודי הזה.
מעבר לזה, זה הסרט הכי "מולטיוורס" שאי פעם כתבתנו עליו באתר מולטיוורס…🤣

"מורביוס", או הסרט שיצליח למצוץ מכם את הרצון לראות סרטים. ביקורת נושכת.

אולפני סוני מנסים לתפוס פיקוד מחדש על ספיידרמן והחלומות הישנים של איימי פסקל, שמנהלת שם את העניינים. "מורביוס" הוא עוד מסמר בארון שהתחיל "וונום", אולי בחסד רב, אבל את הסרט הנוכחי היה עדיף לא לעשות…עד כדי כך שהצפייה בו גרמה לי לכאב פיזי.

להמשיך לקרוא "מורביוס", או הסרט שיצליח למצוץ מכם את הרצון לראות סרטים. ביקורת נושכת.

"באטמן", גרסת 2022 – ביקורת ארוכה, אבל קצת פחות ארוכה מהסרט…

הערת העורך: הפעם החלטנו על פורמט ביקורת קצת אחר, מאחר וגם עידן בז'רנו וגם גל פלודה נשלחו יחד לראות את הסרט בהקרנת העיתונאים, אך לשניהם היה מה להגיד על הסרט, הוחלט שעידן יכתוב את הביקורת וגל יוסיף או יחלוק על דעתו איפה שהוא רואה לנכון.
אבל כדי להכניס אתכם לאווירה, הנה הטריילר:

עידן: באטמן היה מאז ומתמיד אחת מדמויות הקומיקס האהובות עלי. הכרתי את הדמות בתחילת שנות ה-90 כשהיה בשיא האפלוליות והאכזריות שלו בקומיקס, טים ברטון הוציא את שני סרטי באטמן שלו עם מייקל קיטון, רגע לפני ששומאכר לקח את מושכות המותג והנפיק 2 סרטים אולטרה קאמפיים. יחד עם זאת, אני מאלו שחושבים שגם בקומיקס וגם בקולנוע צריך להוציא את הדמות לחל"ת של כמה שנים כדי לאפשר ליצור רעיונות חדשים שיאפשרו להמציא אותה בדרך מעט שונה אך בעיקר כדי לתת לנו, הקהל, להתגעגע.
גל: בגדול, אני בהחלט מסכים עם זה, אבל באטמן הוא "תרנגולת הזהב" של DC, הגיבור שכולם אוהבים, ואין סיכוי שיוותרו על הכנסות ממנו בקרוב.

עידן: אבל… אנחנו כאן כדי לדבר על קולנוע היום, אז רגע, קצת סדר בבלגן. רק לפני כעשור (ב-2012), כריסטופר נולאן חתם את טרילוגיית "האביר האפל" שלו עם כריסטיאן בייל בדמותו של ברוס וויין/באטמן. אישית לא אהבתי את הטרילוגיה הזו, מסיבות רבות, אבל אני בהחלט יכול להבין את מי שכן ולמה הרבה חשבו שבייל הוא הבאטמן הכי טוב עד אז, למרות ההתעקשות על הקול הצרוד של בטמן כל הזמן…
גל: אני חולק לחלוטין על עידן – אני חושב שהטרילוגיה היא קו פרשת מים בתולדות סרטי הקומיקס, ו"האביר האפל" ספציפית על גבול יצירת מופת.

עידן: מיד לאחר מכן אולפני וורנר החלו לרקום תוכניות ליקום הקולנועי של מאגר גיבורי העל שברשותם, גיבורי העל של הוצאת הקומיקס DC, וליהקו את בן אפלק לתפקיד, דבר שהרים הרבה גבות והביא לעולם את ההלחם "באטפלק". קשה לומר שבאטפלק היה רע בתפקיד שלו כי הוא סבל בעיקר מכתיבה נוראית אבל מלבד הנטייה שלו להרג הוא היה יחסית נאמן לדמות.

כאשר התוכניות ליקום הקולנועי שלהם התמוטטו , עקב הכשלון בקופות ודעת קהל מאוד חלוקה, וורנר עשו שינוי כיוון מהיר והבינו שעיקר הכוח שלהם הוא דווקא בסרטים שעומדים עצמאית. עיקר ההפתעות שהובילו לשינוי הקו הזה היו למשל "שאזאם" שהפתיע לטובה ובעיקר "הג'וקר" עם חואקין פיניקס שגרם לי אישית לאכול את הכובע אחרי שצחקתי בקול רם על הרעיון המופרך. הצלחה פנומנלית בקופות ובביקורות שגרמה לכמה מנהלים בוורנר להתקף לב קל כשראו כמה הרוויחו על השקעה כל כך נמוכה.
וכשחשבונות הבנק מתמלאים, אז למה לא להמשיך? סרט באטמן שהיה אמור להמשיך את היקום הקולנועי עם בן אפלק, שהודיע בינתיים על פרישה מהתפקיד, הופקד בידיו של מאט ריבס, במאי שהשיג את הקרדיט שלו בעיקר בבימוי שניים מסרטי החידושים של "כוכב הקופים" ו-"קלוברפילד" וגם כמה פרקים של "פליסיטי" אי שם בסוף שנות ה-90. הוחלט, בעקבות ההצלחה של "הג'וקר", ליצור סרט שעומד בפני עצמו וללא קשר ליקום הקולנועי הגדול יותר, החלטה שבסופו של דבר תהיה גם נקודת החוזק וגם נקודת החולשה של הסרט החדש.

החדשות על הליהוקים החדשים הלכו ונערמו עם הזמן (כשבכלל לא היה ברור אם הסרט יצא לפועל). ראשית כל, קיבלנו את ההכרזה על הבאטמן החדש – רוברט פטינסון! הרבה גבות הורמו שוב, בעיקר בגלל הקללה ממנה סבל – זיהוי עם סדרת סרטי "דימדומים" שם גילם את אדוארד הערפד המנצנץ. אבל בסה"כ היה מדובר בליהוק מעניין שכן פטינסון הוכיח שהוא שחקן אופי מגוון מאוד והיה מעניין לראות את הטייק שלו על באטמן. שאר הליהוקים גרמו לזעקות שבר מכיוון קהל המעריצים כי הן נראו די תמוהות בלשון המעטה: זואי קרביץ, שידועה בעיקר בזכות היכולת שלה לשחק בריסטול על הקיר בפינת אקטואליה של כיתה ב', לוהקה לתפקיד סלינה קייל/קטוומן וחלק מהמעריצים התחלחלו בשל פלאשבקים לזוועה הקולנועית שהייתה נחלתה של האלי ברי.

קולין פארל בתור הפינגווין. רגע… קולין פארל בתור הפינגווין?! מה?! והמשכנו עם ג'פרי רייט בתור קפטן גורדון (זעקותיהם של מיליוני שמרנים מילאו את הטוויטר), אנדי סירקיס בתור אלפרד – מוזר אבל אפשרי. וכמובן, גולת הכותרת, פול דאנו בתור הרידלר, איש החידות, הליהוק המסקרן ביותר, שחקן בחסד. זה לא היה הליהוק שקיווינו לו (של ניל פטריק האריס) אבל הליהוק שהיינו צריכים. לא הבנתי את הליהוקים, אבל לאחר הלקח מהג'וקר שתקתי וקיוויתי לטוב. אולי וורנר באמת בכיוון הנכון? התשובה לשאלה הזו די מורכבת.

נתחיל מהעלילה בקצרה ומינימום ספויילרים לפני שנצלול לניתוח מלא:

מדובר בפילם נואר מודרני אפל, אולי האפל ביותר של באטמן עד היום. ולא, הכוונה היא לא רק לפלטת הצבעים שנעה בין שחור לשחור יותר אלא לזה שהסרט ממש על סף של סרט אימה. היו שם סצינות שנראו כאילו נלקחו ישירות מפרנצ'ייז "המסור". אז לא, לילדים הוא בטח לא מתאים. הוא גם לא סרט אקשן אז אל תצפו למלא פיצוצים ומכות. יש מהן ולא מעט, אבל המאפיין העיקרי של הסרט הוא האווירה ולכן גם נבחר נבל כמו הרידלר שמכריח את באטמן להסתמך יותר על המוח ולא על הכוח.
גל: הרעיון הבסיסי של הסרט הוא פשוט מעולה – בואו נחזיר את הבלש המכונף למקורותיו, העלילות של הקומיקס המקורי מלפני 80 שנים, בו באטמן פותר פשעים ותעלומות, ומכיוון שאנו במדיום הקולנועי, נעשה סרט שמתכתב הרבה יותר עם סרטי הפילם נואר\ניאו נואר הקודרים והמחוספסים, מאשר עם סרטי הקומיקס הנוצצים. הדקות הראשונות של הסרט, בו מוצגת לנו מעין אקספוזיציה של העיר שנמצאת בגשם ולכלוך אין סופי, הזכירה לי ממש את ההתחלה של "בלייד ראנר" המופתי. גם פלטת הצבעים הקודרת וגם העלילה הבלשית התכתבה עבורי עם סרט כמו "שבעה חטאים", בו "הטובים" תמיד נמצאים כמה צעדים מאחורי תחבולות "הרע".
אגב, זה נכון שאין הרבה אקשן, וזה בסדר גמור, אבל כשיש אקשן? הוא עשוי לעילא ולעילא. בדיוק במינון הנכון.

עידן: העלילה מתחילה בשנתו השנייה של ברוס וויין כבאטמן. ברוס מנסה לגרום לשינוי בגות'האם שמלאה בפשע ושחיתות ועדיין נאחז בצורך הנקמה על רצח הוריו שמעולם לא פוענח. כמה ימים לפני הבחירות לראשות העיר, עם קרב צמוד בין ראש העיר המכהן דון מיטצ'ל לבין המתמודדת הצעירה שרוצה לנקות את העיר, בלה ריאל, הרידלר מתחיל לתקוף אנשי ממשל ולהוציאם להורג, מסיבה לא ידועה, ובאטמן מתחיל לחקור זאת יחד עם ג'ים גורדון. העלילה מסתעפת אל אנשי המאפייה ששלטו בגות'האם עד לנפילתו של סילביו מארוני וירידתו למחתרת של כרמיין פלקון – ראשי המאפיה בעיר. במהלך החקירה פוגש באטמן את סלינה קייל שעובדת במועדון של הפינגווין וחוקרת בעצמה את העלמותה של חברתה ושניהם יוצרים ברית שברירית במטרה לבחון האם יש קשר בין החקירות של שניהם, מיהו הרידלר ומדוע הוא תוקף בכלל וכיצד למעשה הכל מתקשר לתומאס וויין? כן, יש הרבה פרטי עלילה וזו לא בהכרח נקודת חוזק.

אם הגעתם עד לכאן… אזהרת ספויילרים בהמשך הביקורת:
לשמחתנו, הסרט לא כולל את סיפור האוריג'ן (תודה לאל על טובות קטנות)! הדוד בן לא מת שוב! הא, סליחה… טעות בפרנצ'ייז… אנחנו נכנסים ישר לעלילה כשבאטמן מתפקד כבר שנתיים בתור שומר העיר וזו בחירה מעניינת לסרט שכן היא על סוג של קו תפר. מצופה מאיתנו הקהל להכיר כבר את הדמות אבל גם לא זורקים אותנו לשלהי הקריירה שלו כמו בבטמן נגד סופרמן. הבחירה הזו גם חוסכת לנו זמן על הסברי רקע על הדמות מחד ונותנת לפטינסון את האפשרות לחקור אספקטים של הדמות שלא נראו עדיין על המסך מאידך.
לשמחת הצופים הבחירה בפטינסון מתבררת כראויה. הוא באטמן מוצלח ואולי הכי טוב עד עתה מלבד קיטון (לשמחתי נפטרנו מהדיבור הצרוד המגוחך של בייל ובאטפלק). בהחלט ניתן לראות בפטינסון ברוס וויין שעדיין מנסה להסתגל לתפקיד, עדיין לא בשל ורק בשנה השנייה שלו מאז החזרה לגות'האם והוא עדיין לא בשיא הכושר והיכולות שלו. עם זאת, הוא היה קצת יותר מידי Emo ועל סף האובדני וזה היה החשש כשהתחילו להגיע התמונות מהסט.

ההפתעה האמיתית עבורי הייתה זואי קרביץ ששיחקה ממש טוב והצליחה לתפוס את האופי (והמראה) של סלינה קייל מהקומיקס המודרני (בעיקר מהריצה של טום קינג). פול דאנו בהחלט נתן עבודת משחק מרשימה אבל לעיתים נדמה שניסו לדחוף לנו בכוח את הג'וקר לסרט מבלי להראות אותו באמת. הרידלר שלו היה עם יותר מידי קווי אופי שדומים לכאוס ולפסיכופתיות יחד עם הצורך באישור מבאטמן שתמיד מאפיינים את הג'וקר יותר מאשר את הרידלר ולכן חטאו לדמות. שאר הקאסט די מאכזב, בייחוד ג'פרי רייט שהיה די פרווה ולעיתים נדמה שהיה אפשר להחליף אותו בניצב שנה א' בבי"ס למשחק ולא ניתן היה לשים לב להבדל.
גל: בגדול, אני מסכים עם מה שעידן כתב, אבל אני חייב להוסיף שפטינסון היה לדעתי ברוס ווין מפתיע לטובה, במיוחד כשמבינים שמדובר בדמות שטרם התעצבה ועדיין מחפשת את עצמה – ברוס שלו מלא דילמות, הוא מרוכז רק בנקמה והוא לא מבין עדיין שהוא צריך לקבל עליו גם את האחריות של השם ויין, על כל המשתמע מכך.
זה בתורו משליך על התפקוד שלו כאלטר אגו הבאטמן – לוחם הצדק שלו הוא עדיין לא האביר האפל, השקט והמאוד מחושב, כל התכונות שמזוהות עם הדמות ברוב הסרטים. באטמן של פאטינסון הוא אימפולסיבי, מתרגז בקלות, עושה טעויות לא מעטות וגם מפגין רגע של היסוס לפני שהוא קופץ מגג של בניין בחליפת העטלף ואז גם לא מצליח להתמודד עם התעופה. רגע מכונן וממש מתאים לסרט מבחינתי.

עידן: עכשיו אפשר לדבר גם על ההקשר לקומיקס -אחת הנקודות המעניינות בסרט, שתעניק הנאה גדולה מאוד לחובבי הקומיקס. ניכר שריבס והתסריטאי פיטר קרייג עשו את שיעורי הבית ועברו על לא מעט סיפורים מפורסמים של הדמות, לקחו מהם נקודות מפתח וארגו הכול לעלילה אחת גדולה. כמי שהוא קורא נלהב של באטמן עשרות שנים, הצלחתי לזהות שם, בין היתר, את הסיפורים הבאים:

  • Earth One
  • The Long Halloween – הסיפור הקלאסי של לואב וסייל, שכבר אלמנטים ממנו נוצלו לטובת ה"אביר האפל'.
  • The Court of Owls
  • Year Two
  • No Man’s land – הריצה הארוכה ארוכה מסוף שנות ה-90.
  •  Year Zero  מהריצה של סקוט סניידר וגם אלמנטים מהריצה של טום קינג ועוד.

כל זה היה יכול להיות מעניין אבל נוצר כאן מצב של "תפסת מרובה לא תפסת" ובעוד שחובב קומיקס יוכל לצעוק מידי פעם "!I understood that reference". אנשים שלא מכירים, כמו חבר שהיה איתי בהקרנה, לא יבינו כל כך מה הולך על המסך. נראה שריבס, שמודע היטב למוניטין של אולפני וורנר והאפשרות שלא יתנו לו לעבוד על המשך לסרט שלו, בחר לדחוס כמה שיותר פרטי עלילה, שהיו יכולים להספיק ליקום קולנועי משל עצמו ובקומיקס היו סוגרים יפה איזו קשת ריצה או שתיים, לתוך סרט אחד. זה עובד בתחילת הסרט אבל באיזשהו שלב העלילה כל כך מסתעפת עד שלצופה קשה לעקוב. לעיתים אתה מרגיש שאתה בדרך להשמיד את הטבעת במורדור רק ששם זה לקח טרילוגיה שלמה ואם אמשיך עם עוד רפרנס לשר הטבעות, יש כאן מספר סיומים שלא היו מביישים את שיבת המלך.
כמו שאמרתי קודם, זו נקודת החולשה העיקרית של הסרט, שהופך במערכה השלישית (או השישית כבר, תלוי לפי מה סופרים), לכל כך עמוס ומבלבל עם סצינות שלעיתים לא נראות קשורות אחת לשנייה או שההגיון שהוביל להחלטות מסויימות של הדמויות כל כך לוקה בחסר, שפשוט נמאס לראות אותו אחרי שעה וחצי כשאתה מבין שאתה רק באמצע הסרט. הסרט זקוק לעבודת עריכה רצינית ואיזה שכתוב או שניים כדי להתמקד בפחות קווי עלילה. אפשר לקצץ בכיף חצי ממנו.
גל: מסכים לחלוטין! עבודה נוספת של עורך תסריט שהיה מתעקש לחלק את הסרט הזה על 2 או 3 סרטים, ומוריד חלק מהעומס לטובת סיפור יותר "זורם", ובהחלט היה עושה נפלאות לסרט, שהבסיס שלו סך הכול בכיוון הנכון. השעתיים הראשונות היו נפלאות בעיני, אבל מרגע הזה והילך היה ברור שהסרט גם מנסה לסגור יותר מדי קשתות סיפור (ההתפתחות\גאולה של ברוס ווין, סיפור האהבה בינו לבין סלינה, התחבולות של הרידלר, ההתבססות של הפינגווין ועוד) ובסופו של דבר סוגר אותן בצורה מחופפת ולא מספקת.

עידן: מצד שני כל הכבוד לריבס ולוורנר על כך שבחרו ללכת על סרט מאוד לא שבלוני. סרט שלא הולך אחרי הנוסחה הסטנדרטית של גיבורי על (אני מסתכל עליכם מארוול) ולא סרט שימכור מרצ'נדייז לילדים. הם בחרו לקחת את הדמות של באטמן ולשים אותו בסרט אפל על גבול האימה כאשר אפילו נולאן לא הגיע לרמות מתח כאלו. הלוואי ונראה עוד ניסיונות כאלו – לוורנר בהחלט יש מקום לחקור את המאפיינים הפסיכולוגיים יותר של הדמויות בארסנל שלהם.
אבל… כדרכם של אולפני וורנר, שככל הנראה לא ממש יודעים מה לעשות עם מה שיש להם ביד, עדיין הולכים ומסבכים את העניינים. אנחנו הולכים לקבל בקרוב את הסרט של "הפלאש" שימשיך/יסגור את היקום של הסניידרורס ובו מייקל קיטון יעטה שוב את גלימת הבאטמן שלו ולאחר מכן יעשה זאת שוב בסרט של באטגירל. וכמובן אי אפשר בלי לדבר על המוזיקה של מייקל ג'אקינו שמאז אלפמן בסרט של ברטון לא יצרה קשר כזה עם העלילה.

גל: המוזיקה של ג'אקינו (בקרוב נראה מה הוא יודע לעשות גם ב"עולם היורה 3" ו"ת'ור 4") מתאימה כמו כפפה ליד לסרט הזה. בניגוד מוחלט להפצצה החושית של פס הקול של האנס זימר בסרטי "האביר האפל" והתיאטרליות של המוזיקה של דני אלפמן בסרטי טים ברטון, ג'אקינו מלחין כאן פס קול הרבה יותר נחבא אל הכלים, כאשר ברוב הזמן היא רק מעצימה את האמביינט הכללי של גות'האם ומוסיפה לאווירת הנכאים שאותה מנסה ריבס ליצור. כמעט בשום מצב פס הקול לא משתלט על הסרט וזה מבחינתי פלוס אמיתי.

עידן: למרות שנהניתי ממנו יותר מהטרילוגיה של נולאן ובטח מהגיחה של באטלפק, אני חושב שהסרט הזה לוקה בחוסרים בלתי נסלחים עדיין ולכן אני נותן לו 3.5 מתוך 5.
גל:אני נותן 5 כוכבים לשעתיים הראשונות וכוכב בודד לשעה האחרונה. כנראה שנתתי לסרט 3.66 כוכבים…….

ציון סופי: 3.5

ratings-film-3-half

חשוב לציין: אין סצינת אפטר-קרדיטס אז אין מה להשאר. יש איזה משהו קטן-קטנטן שמפנה לאתר אינטרנט שמופיע במהלך הסרט אז אחרי 3 שעות אפשר לרוץ לשירותים ולא להתאפק עוד.