פרקי “אבני דרך” הם כמו יום הולדת. אתה שולח הזמנות כמה שבועות מראש כדי שחברים ידעו להתכונן, על גבי ההזמנה אתה רושם “יהיה ליצן, יהיו משחקים ועוגה ענקית” וכשהיום הגדול מגיע מתחילים להעלות סיפורים מרגשים מהעבר שמפארים אותך, גורמים לך להרגיש שאתה מרכז העולם. ביום שלמחרת אתה מתעורר וכל הקסם כאילו נעלם, החיים ממשיכים ואתה חוזר ישירות להיכן שהיית יומיים קודם לכן.
פרק ה-100 של “סוכני ש.י.ל.ד.” הוא בדיוק יום הולדת שכזה. אירוע מיוחד, עטוף נוסטלגיה, המנותק לחלוטין מקו העלילה הכללי (עד לרמה שאין אפילו טיזר לשבוע הבא).
המשך הקריאה כולל ספויילרים לפרק:
אחרי הפיצוץ בכספת שגבה את חיו של נוח, אנחנו מגלים מה קורה כאשר שלוש מונוליטים קורסים זה מול זה. לפי דבריו של פיץ מדובר בקרע בין מימדי אל עולם של פחד. הפחד מתחיל לדלוף אל המימד שלנו ולייצר מניפסטים של הפחדים הגדולים ביותר של חברינו סוכני ש.י.ל.ד. בין המוזמנים לחגיגה: הקרי, לאש, כוורת ו…יער פסטורלי וחביב (שלושה ניחושים לאיזו דמות שייך הפחד המטומטם הזה… אחסוך לכם- דיק). הצוות מחפש דרך לסגור את הקרע, טרם יעלו הפחדים אל פני השטח.
אך כל תכנית טובה דורשת הקרבה גדולה, מה שמביא את חברי הצוות לגלות את הסודות של קולסון. מסתבר שכשהגוסט-ריידר שכן בגופו הוא ביטל את השפעת הטיפול שעבר קולסון כדי להישאר בחיים. מה שהופך את הדמות, שסביבה נבנתה הסדרה, לשעון חול מהלך הצועד לכיוון אחד. הדבר נראה מאוד הולם מאחר ולאחרונה הוכרז כי העונה ה5 של הסדרה כנראה תהיה האחרונה שלה (ומאחר ו”מלחמת האינסוף” קרבה ובאה, נראה שמדובר בסגירת מעגל מעולה). מאחר והוא גוסס, קולסון מתנדב לסגור את הקרע בעצמו, לא לפני שאנחנו נשטפים בלפחות 20 דקות של דמעות מצד דייזי, מיי וסימנס כאשר דמות האב-האהוב-מפקד שלהן מתקרבת אל מותה.
בזמן שדיק עולה לפני השטח לגייס תגבורת, קולסון עושה את דרכו אל הקרע. הוא נתקל במניפסט של מייק “דאת’לוק” פיטרסון, שמצדיק את הופעת האורח שלו בצורה מצוינת. פיטרסון מציב בפני קולסון קו חשיבה, שעלי להודות, באמת גרם לי לחשוב שמדובר באמת לאמיתה. הדבר היחיד שמנע ממני להאמין לכל העניין הוא שטוויסט כל כך עצום מבחינה סיפורית, עשוי להיות משהו לפרק סיום הסדרה.
כל הסיקוונס גרם לי לחשוב “יכול להיות שהם מסיימים את העונה בצורה מפתיעה כזו? הייתכן שהכל באמת היה חלום? קולסון חי? או שמא מת??” עצם העובדה שסצנה אחת, גרמה לי לפקפק בעצמי כצופה, מוכיחה שקיים איזשהו מרכיב, כנראה לא ידוע, בסיפור או במשחק או אפילו בבימוי שהוא פשוט גאונות לא מוסברת.
בסופו של דבר פיטרסון האמיתי מופיע יחד עם שלל סוכנים רדומים של ש.י.ל.ד. ומחלץ את קולסון ממש לפני שזה מצליח לסגור את הקרע הבין מימדי. המניפסטים מתחילים להיעלם פרט לאחד המשמש סט לסיום הפרק המרגש. קולסון, שנאם רוב הפרק על סימבוליות ומשמעות הממסד בחיים, מחייב את פיץ לסגור את הפינה שהחל בחלק הראשון של העונה, ולהתחתן עם סימנס. כן, מדובר בשירות מעריצים מטורף לגמרי, שלא לדבר על החשיפה המקשרת את האירוע הזה לדיק עצמו (המוח שלי צעק “דא” מהרגע שג’מה פתחה את הפה בעניין) אבל כאן הביצוע היה מנותק לחלוטין מהסיפור. הזוי, מרגש אך מנותק.
בסופו של דבר, זה הוא אכן פרק סימן דרך טוב. אפילו מצוין. פרק שזורק אותנו למחוזות הנוסטלגיה של הסדרה (כולל רמיזה עבה מאוד ליקום הסרטים) עד ממש לנקודת ההתחלה של הסיפור של הדמות המרכזית ביותר בה- קולסון. הסדרה קמה בגדול סביב מותו וחזרתו לחיים. העמדת העניין הזה מול הרעיון שמדובר בחלום, היא אולי ההברקה הכי גדולה שהסדרה הזו עשתה העונה או בכלל, לא משנה עם מדובר בכלי גימיקי זול. איכשהו זה גרם לי כצופה לחשוב! וזו המהות של סדרה טובה- הגירוי המחשבתי.
אז כן, כנראה שלא נקבל בעוד מאה פרקים ציון דרך, כנראה אפילו לא עוד 50. דבר אחד כבר אפשר להגיד, וזה לא יאמר בצורה משוחדת, או מושפעת או מתייפייפת בשום צורה. “סוכני ש.י.ל.ד.” היא כבר 100 פרקים של סדרה טובה. אפילו מצוינת.
ציון: 4.5
