גילוי נאות- העונה הראשונה של “ג’סיקה ג’ונס”, הייתה בעיניי לא יותר מ”בסדר”. לא הכרתי את הדמות יותר מדי קודם, כך שהנוסטלגיה לא הייתה שם, קריסטן ריטר שיחקה בצורה מאוד סבירה, דייוויד טננט כנבל התורן קילגרייב (אותו הכרתי בפרק זניח של סדרת האנימציה של “האקסן מן” משנות התשעים וסליחה שאני לא צופה אדוק של “דוקטור הו”) היה נבל מצוין וכנראה נקודת אור מרכזית ביותר בסדרה כולה, וזהו. פשוט זהו.
אם לדרג את ארבעת הדיפנדרז בסולם האיכויות- ג’ונס הייתה נכנסת במקום שלישי אחרי דרדוויל ולוק קייג’ (אין מה לעשות, “איירון פיסט” הייתה סדרה גרועה מאוד). אבל היי, הסדרה בנויה על גב חתך אוכלוסין מאוד רציני ותוקפת נושאים של אותו חתך אוכלוסין, אז אני מניח שהפידבק החיובי מוצדק.
המשך הקריאה כולל ספוילרים לעונה השנייה:
ריטר חוזרת לגלם את ג’ונס, אחרי שחברה יחד עם שאר גיבורי המסך הקטן של נטפליקס והצילה את ניו יורק מנחת זרועה של “היד” (נפלתי לשונית כאן?). הפעם ניצבת גיבורת העל, חסרת הרסן של מארוול, מול איום אינטימי וחודרני הרבה יותר מבעבר. ובהתחשב בכך שהאויב הקודם שלה היה טייק חכם על אנס פסיכופט וסדיסטי, כנראה שמדובר באירוע פסיכולוגי רציני.
אישה מסתורית (ג’נט מקטיר) בעלת כוחות זהים לאלו של ג’סיקה, זורעת הרס והרג ברחבי מנהטן בניסיון לטשטש את חקירתן של ג’ונס וחברתה הטובה טריש ווקר (רייצ’ל טיילר) הנוגעת לעברה הנסתר של ג’ונס וכיצד קיבלה את כוחותיה. מי שחוזרים יחד עם ריטר וטיילר אל תפקידם הקבועים בסדרה הם מלקום (אייקה דרוויל) מי שהיה הסייען של השתיים והפך לנרקומן משוקם ושותף בסוכנות החקירות של ג’ונס, וג’רי הוגארט (קרי אן מוס) עורכת הדין החזקה ביותר בניו יורק.
נדבר תחילה על הטון הכללי של העונה. העונה הראשונה סבבה בעיקר סביב ג’ונס והטראומה שעברה ע”י קילגרייב. המטפורה הייתה די ברורה- קילגרייב השתמש בכוחות השליטה המוחית שלו לאנוס את ג’ונס לפעול עבורו. ג’ונס נלחמת בפוסט טראומה שלה ומביסה את הנבל, תוך כדי שהיא יוצרת לעצמה מוניטין של פורעת חוק אלימה ומסוכנת. העונה השנייה של הסדרה חודרת עוד יותר עמוק אל הנושא הפמניסטי ואפילו לעיתים לפמיניסטי הרדיקאלי. כמעט כל דמות גברית בעונה הזו או נזרקת לכלבים (דוגמאת מלקום) או עוברת דמוניזציה קיצונית בידי אחת הדמויות למרות יחסיה עם שאר הדמויות.
בלי הרבה ספויילרים, מה שדמותה של מקטיר עוברת במהלך העונה, משתקף באופן שונה לחלוטין עבור ג’ונס. וזה בסדר! כגבר המסר הזה לחלוטין הuבהר לי על שני צדדיו והצליח לייצר את אותו אפקט. לעומת זאת, היו לא מעט חלקים “פמיניסטיים” מוזרים ומבלבלים אפילו עבור סדרת גיבורי על. הוגרט ברוב העונה חווה משבר קיומי. אחת הדרכים שלה להתמודד עם המשבר הוא קיום מסיבת סקס מטורפת עם זונות וסמים. עכשיו, אני מאמין בחופש ביטוי ובשונות של המין האנושי, אבל יש משהו בסצנות “קורעות הלב” של קרי אן מוס, שפשוט הרגיש לי מוזר. מצאתי את עצמי בוהה במסך ושואל “למה זה כאן? מה זה משרת?”.
כנראה שהיה לכותבים המון זמן מסך מת לנצל כי את העלילה אפשר להעביר ב-8 פרקים וממש לא צריך 13 פרקים. לעומת זאת ריטר מעבירה דמות מצוינת שלא לדבר על מקטיר, שהדמות חצי נבל חצי גיבורה שלה פשוט מבריקה. ניתן גם להזדהות איתה וגם לשנוא אותה בעת ובעונה אחת. וזו גם חוזקה מסוימת לעונה הזו: אין כאן נבל מוגדר. הרע והטוב מתערבבים זה עם זה ונוצר כאן סיפור שמקדם את עצמו מדמות לדמות. עד לרמה שאחת מהגיבורות בסדרה הופכת להיות האיש הרע בלי שנשים לב. כן, כתיבה חכמה יש כאן. אומנם לא לאורך כל הדרך, אבל בהחלט יש.
ועכשיו למגרעות הרציניות. בעיקר זוויות צילום מוזרות שבהן דמות תצולם מעבר לכתף כך שנראה רק עין או אוזן של הדמות העומדת מולה (זה קיים המון, פשוט המון), כאילו במאי הצילום לא באמת חשבו עד הסוף ופשוט קראו טקסט. מגרעה נוספת וענקית- רייצ’ל טיילר. כן! דמותה של טריש הייתה פשוט בלתי נסבלת. המניעים שלה היו אנוכיים להחריד, חדירות המטרה שלה הייתה כמו של קטר רכבת עיוור ללא הצדקה אמיתית, והמחזור של אישיות הנרקומנית שלה היה כל כך מציק שלפעמים רציתי להעביר את כל החלקים שלה. החלק העצוב בכל העניין הוא שכנראה מדובר היה בכלל בסדרת מקור עבור הדמות שלה, העתידה להפוך לגיבורת העל hellcat. שמתם לב כמה מעט דיברתי על ג’סיקה עצמה נכון? זו אחת הסיבות.
בסופו של דבר ג’ונס, כמו שאר גיבורות העל ששוטפות את המסך בשנים האחרונות, משרתת אג’נדה מאוד ברורה- העצמה נשית. שלא תטעו, קיימת כאן העצמה נשית עמוקה, טובה ומוצדקת. הבעיה שזה כל מה שהסדרה עושה, מדברת פמיניזם. מדברת אל קהל אחד ובמיוחד אל חלק מאוד מסוים בקהל הזה. היא מהנה מאוד עבור הצופה הפשוט עם שלל קטעי אקשן דרמה וסקס (כרגיל) ואפילו עשויה להדליק אצל חובבי הקומיקס כמה נורות הנאה. אבל בסופו של דבר מדובר בmore of the same, וכשזה מגיע למארוול, זה לא דבר טוב. לא גרועה, אך לא טובה מן העונה הראשונה.
ציון: 3.5
העונה השנייה הייתה מבריקה ומרתקת בהרבה מובנים, והצליחה להיות שונה מהעונה הראשונה ולפתח את הדמויות, מבלי לאבד את הליבה שלהן. העונה הזו לא פחות ממדהימה, כי היא מקרה בוחן ליחסי (ספוילר) אימהות-בנות.
עכשיו, הביקורת שלך תמוהה מאוד בעיני ומתמקדת בחלקים הפחות חשובים בסדרה, ואפילו מבטאת חוסר הבנה מכוון של העשייה שמאחורי הסדרה. סצינת אורגיה מוזרה נתפסת לך כמשהו לא פמיניסטי? טריש עצבנה אותך כי היא אנוכית ונרקומנית? דמות גברית עוברת דמוניזציה על ידי אחת הדמויות ומלקולם נזרק לכלבים? אחי, איזו סדרה אתה ראית ואיזו תפיסה מעוותת יש לך? אני חושדת שאם היו מראים את אותם הדברים על המסך עם היפוך מגדרי, לא היית מפקפק בהם לרגע.
ג’רי היא היפוך מתמשך של קלישאות גבריות על המסך. יכולה להיות לך עם זה בעיה, אבל קשה לומר שזה לא פמיניסטי בבסיסו. טריש עוברת תהליך נדיר, שמעט מאוד נשים זכו לשחק אותו על המסך, והוא להפוך מגיבורה לנבלית פוטנציאלית, וזה דווקא מאוד פמיניסטי להראות שנשים הן בני אדם, וחלקן עושות בחירות גרועות מאוד. הדמויות הגבריות בעונה הזו היו למעשה הרבה יותר חיוביות. קארל הצליח לעורר אמפתיה למרות הדברים המפלצתיים שהוא עשה, אוסקר הצליח להיות נקודת אור חיובית בחיים האפלים של ג’סיקה, ומלקולם לא נפל חזרה לסמים ואפילו הופך פוטנציאלית לאחלה בלש פרטי.
מה שקשה לך להבין לדעתי זה שפמיניזם הוא פשוט להראות את הטוב והרע בגברים ונשים, לקבל אותם כבני אדם קודם כל ולשפוט אותםן על פי זה, לפני ששופטים אותםן על היותםן גברים או נשים. ג’סיקה ג’ונס היא לא רק סדרה ייחודית במה שהיא עושה במובן הזה, אלא גם דמות מעולה, שגם בעונה השנייה ממשיכה להתפתח לעבר קבלה עצמית ולאט לאט לסלוח לעצמה ולאחרים.