בזמן כתיבת שורות אלו, אני עדיין מתקשה לעכל את "אין דרך הביתה". עשיתי כל שביכולתי כדי להימנע מספויילרים למקסום החוויה, ועדיין אני חצוי כל כך:

ספיידרמן עבור "מארוול" הוא כמו מיקי מאוס לדיסני, או פיקאצ'ו לפוקימון. מדובר בפנים, בקמע, בסמל של המותג. במשך יותר מ- 50 שנים אם הייתם אומרים "מארוול", האסוציאציה הראשונה הייתה ספיידרמן. בשנות השישים הוא כיכב לראשונה בקומיקס, כמה שנים לאחר מכן בסדרות מצויירות, בשנות התשעים פרץ לתודעה הישראלית בסדרת האנימציה המדובבת עם טל מוסרי, ומשם לסרט הלייב אקשן הראשון בכיכובו של טובי מגווייאר ב-2002 שפתח יחד עם סרטי האקס-מן את עידן הרנסנס של גיבורי העל בקולנוע הכלל וגיבורי העל של מרוול בפרט (כן, אני יודע שסופרמן ובטמן היו קודם…אבל בחייכם).

אחרי שלושה סרטים מגוואייר הוחלף באנדרו גארפילד עם "ספיידרמן המופלא" ב-2012, וכאשר העניינים התחממו ומארוול עלו על הסוס, איש העכביש חזר הביתה בדמותו הנוכחית של טום הולנד כשחקן חיזוק לנוקמים ב"קפטן אמריקה- מלחמת האזרחים" ב2016.
"ספיידרמן- אין דרך הביתה" לא רק חותם את שלושת סרטי הסולו של הולנד כספיידרמן, אלא גם מסכם את הדרך שעברה הדמות בשלושת העשורים האחרונים (בהם גם "מימד העכביש" הנפלא).

המשך הקריאה כולל מעט ספויילרים לסרט (למי שלא ראה טריילרים) בחיינו שהשתדלנו לא לחשוף יותר מדי:

להמשיך לקרוא ביקורת, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" – סרט ספיידרמן מושלם ←