לכל יוצר טוב יש נישה משלו. מאפיין בודד ביצירות שלו שאומר "היי, זה של הבחור ההוא". במאים טובים מזוהים לרוב לפי הנישה שלהם והשליטה המופתית בה. סקורסזי יודע לייצר דרמה אנושית לצד אקשן אמין (ואם יש שם איזו מאפיה איטלקית, אז מה טוב), שפילברג יודע ללחוץ על הרגש תוך גירוי מתח (ואם יש שם חלליות או אלמנטים פנטסטיים אז מה טוב), נולאן יודע להפוך כל דבר דמיוני למרגש עד דמעות ואנושי, ולוק בסון? לוק בסון יודע לדמיין ולהעביר את חזיונותיו לצופה.
המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:
להמשיך לקרוא ביקורת, "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" – מותג בהמראה
