יש לי מזל. מגיל צעיר חייתי עם האמונה שנשים יכולות לעשות כל מה שגברים עושים. גדלתי בדור של “באפי קוטלת הערפדים”, למדתי בבית ספר על גולדה מאיר, קראתי קומיקסים וצפיתי בהיאבקות ובצבא שירתתי ביחידה מעורבת והייתי בין הנשים היחידות שהורשו להיכנס לצוללת.

גם כשעבדתי בהייטק הייתי תומכת טכנית כמו כל שאר הגברים במשרד. לא הייתי צריכה לשרוף חזיות, הצבעתי למועמד/ת שאני רוצה בבחירות, חברות שלי היו לוחמות ביחידות קרביות ולא הייתי צריכה לחפש בנרות מודל לחיקוי כי הייתי מוקפת בכאלה מהיום שנולדתי. כוח נשי היה תמיד שגרת חיים.

עד לאחרונה לא הבנתי כמה היה לי מזל. כמה הדברים אותם אני לוקחת מובן מאליו, דורות של נשים נלחמו עבורם וכשצפיתי לראשונה בחיי בסרט גיבורי-על מוצלח שבו הדמות הראשית היא אישה הבנתי סוף סוף כמה זה היה חסר לי (ויסלחו לי סופרגירל’ קאטוומן ואלקטרה שהגיעו לקולנוע לפני, אבל הסרטים שלהם היו, במקרה הטוב, סבירים).

הניצחון של גל גדות הרגיש כמו הניצחון שלי. אותה אישה מדהימה מראש העין הצליחה להגשים את החלום. היא לא עוד שחקנית ישראלית שהצליחה בהוליווד, היא !@#$%&* וונדר וומן. הדמות הנשית הכי אייקונית בהיסטוריה של הקומיקס. דמות שהובילה מהפכה פמיניסטית ונלחמה לזכויות ושוויון במשך 75 שנים. גל גדות היא האישה הראשונה שמככבת בסרט שכולו סביב כוח ועוצמה נשית. היא לא סייד-קיק, היא לא חלק מאנסמבל גדול שרובו גברי, היא לא מושא האהבה של הגיבור. היא זאת שמחזיקה את הפרנצ’ייז הענקי הזה על הכתפיים הדקיקות (אך חסונות) שלה.

המשך הקריאה כולל מעט ספוילרים לסרט:

לא יכולתי שלא לחייך ולא רק בגלל אינספור הבדיחות לאורך הסרט, אלא כי כל דמות נשית על המסך (והיו המון כאלו) הייתה חזקה בדרכה שלה. אם זה באי האמזונות – הלוחמות הדגולות והגנרלית שבראשן, או האמא המלכה ששלטה ביד רמה, או המזכירה השנונה של סטיב או אפילו הנבלית – דוקטור פויזון הכימאית המבריקה, הן כולן היו יוצאות מן הכלל ומעוררות השראה.

היוצרות התהפכו. הפעם הגברים היו בתפקידי משנה. הפעם זה היה גבר שהיה בצל של האישה החזקה. היא זאת שהצילה את סטיב מטביעה, היא זאת שהבריחה אותו מהאי, היא זאת שכיסחה את הצורה לגרמנים, היא זאת שהובילה את הצבא בקרב במלחמת העולם הראשונה והצילה את הצוות שלה והיא זאת שנלחמה עד הסוף בנבלים.

סטיב (כריס פיין) הוא על תקן הבחור היפה, מושא האהבה, The eye candy, שאומנם בעל יכולות מרשימות משל עצמו, אבל תמיד צריך שהיא תציל אותו, תוביל אותו ותילחם למען מה שצודק גם כשהמטרה היא אבודה מראש. הפעם הוא זה שלא רוצה לשבור מוסכמות, הוא זה שמקבל את ההוראות שניתנות לו (על ידי גברים) בהסכמה (לפחות למראה עין) והוא גם זה שמפקפק בדיאנה, לפחות בהתחלה, עד שהוא לומד להכיר אותה והוא גם זה שנשלח לפתות את דוקטור מארו, תפקיד השמור (לרוב) לדמויות הנשיות בסרטים. אפשר לומר שהמפגש עם דיאנה הראה לו שהעולם הוא לא שחור ולבן כמו שהוא גדל להאמין.

זה לא הרגיש מאולץ. זאת לא הייתה דחיפה לגרון של אג’נדה פמיניסטית אלא פשוט הצגה של צד אחר של המטבע. לוונדר וומן יש כריזמה, יופי, חכמה וצדק שיסחפו אחריה צבאות שלמים. היא המנהיגה שאנחנו צריכים אפילו אם לא כל כך מגיע לנו אותה.

לציניקנים אומר שזה הסרט הכי טוב של DC מהדור החדש של הסרטים והרבה בזכות הבמאית, פטי ג’נקינס (“מונסטר”). למרות שהסרט נקרא “וונדר וומן” הוא סיפור המקור של דיאנה, הנסיכה מתמיסקרה. הילדה היחידה באי של אמזונות לוחמות שנוצרה מחימר שפיסלה אמה, מלכת האמזונות (קוני נילסן) וקיבלה חיים תודות לזאוס מלך האלים.

אחד הדברים שעובד ממש טוב בסרט זה הניגוד בין העולמות. מצד אחד דיאנה היא לוחמת חזקה ונחושה אבל היא כמו ילדה קטנה שמשוחררת לראשונה לעולם. היא תמימה בצורה עיוורת. היא כנה בעולם של שקרנים. בגלל שהיא גדלה באי גן-עדן מנותק מהעולם ומוקפת בנשים שלא ממש מזדקנות, היא מעולם לא ראתה גברים עד אשר היא נתקלה בסטיב טרבור.

כל הכניסה שלה לעולם המודרני מועבר בצורה נפלאה ומבדרת. הקהל זוכה לחוות את לונדון של 1918 דרך העיניים המשתאות שלה. היא לא מכירה את חוקי ההתנהגות וההליכות של אותה תקופה והיא גם לא כל כך מוכנה לעקוב אחריהם, שכן היא גדלה בעולם של נשים ולפתע היא נזרקת למקום בו לא מרשים לה להיכנס לחדרים בהם המנהיגים מקבלים החלטות לגבי גורל העולם. לקול שלה אין שום משמעות, אין לה שום זכויות והמעטים שכן מוכנים להקשיב לה חושבים שהיא משוגעת בגלל שגידלו אותה עם הסיפורים על האלים היווניים כמציאות ולא כפנטזיה.

על הבסיס הזה בדיוק נבנתה הדמות של וונדר וומן. האישה שנלחמת למען שוויון. האישה שלא מוכנה לשתוק כמנסים להתעלם מקולה, זאת שנלחמת עם המילים ולא רק עם החרב והיא עושה זאת בצורה מעוררת השראה (ומשעשעת לעיתים) לאורך כל הסרט.

ולמקרה שתהיתם, גל גדות עושה זאת בצורה נפלאה. היא מפיחה חיים בדמות בצורה שלא העזתי לקוות לה. היא מצחיקה וחכמה, מלאת חן ויופי. כל סצנות הקרב והלחימה התלבשו עליה כמו כפפה. כל תלבושת שהיא החליפה במהלך הסרט הראתה צד נוסף של הדמות בצורה רגישה ועוצמתית בו זמנית. באמת שאין לי ולו תלונה אחת לגבי הצורה בה היא גילמה את הדמות הגדולה מהחיים הזאת, אפילו לא על המבטא.

לאורך הסרט שמעתי לחשושים בקהל על המבטא המורגש של גל אבל לי אישית זה לא ממש הפריע שכן וונדר וומן היא לא אמריקאית, למרות הלבוש הפטריוטי המסורתי, אם כבר, היא יווניה או לפחות מזרח-תיכונית ועל כן המבטא שלה היה אפילו דיי במקום. לא רק זה, גם שאר האמזונות דיברו במבטא דומה לשלה, בצורה מכוונת כמובן, וזה היה דיי משעשע ואפילו נחמד לשמוע את רובין רייט במבטא כמעט ישראלי מעבירה פקודות לצבא שלה.

נקודה חיובית נוספת היא ההשקעה בדמויות המשנה, במיוחד בנבלים וכן, יש יותר מאחד. בזמן שרוב הסרטים מציגים לנו לרוב נבל מרכזי שאותו צריך להביס או להשמיד, הסרט מציע לנו מגוון של נבלים, בין אם זה הגנרל לודנדורף (דני יוסטון), דוקטור מארו (הידועה בתור דוקטור פויזון), ארס אל המלחמה או אפילו החיילים הגרמנים עצמם, כי כמו בחיים האמיתיים, אין רק “רע” אחד שבלעדיו העולם יהיה טוב פתאום. גם הגברים שלוחמים לצידה של דיאנה הם דמויות מלאות חן ועניין ומאוד קל להתחבר אליהם.

לא אתיימר לומר שזהו סרט מושלם, למרות שהוא היה מהנה מאוד, היו מספר דברים שקצת הציקו לי לאורך הסרט:

האפקטים היו דיי נוראיים. לבמאים של DC יש מחלה של שימוש יתר במסך ירוק ויותר מדי פעמים אנשי האפקטים המיוחדים התרשלו בעבודתם “והדביקו” את הרקע בצורה שקצת מזכירה פוטושופ. אולי רוב התקציב הלך לטובת אפקט המטריקס (עצירה באוויר בהילוך איטי) שנחרש באופן שיטתי לאורך הסרט ופשוט לא עבד בהקרנה רגילה (אחרי צפייה בIMAX האפקטים זרמו טוב יותר).

דבר נוסף שהפריע לי לעיתים היה ההגזמה בכוחותיה של וונדר וומן. נכון, היא אחת הדמויות הכי חזקות ביקום של DC ויש לה יכולות על-אנושיות באינספור תחומים אבל היא לא בלתי מנוצחת והיא לא אלה, לפחות לא במאה אחוז.

שלא כמו סופרמן שחסין לכדורים, וונדר וומן יכולה להיפצע מיריות, אומנם לא באופן פטאלי ויש לה יכולות החלמה מהירה אבל בסרט היא רצה מול מבול של יריות ויש גבול לכמה המגן או הצמידים שלה יכולים להגן עליה. היא הייתה אמורה להיפצע, לפחות קצת, אבל היא שרדה פיצוצים,יריות, מכות חשמל וקריסות מבנים כאילו היא חסינה לכל סוג של פגיעה. והיא לא. זה במובן מסוים פגם קצת באמינות של הדמות. כן, היא חזקה אבל לא עד כדי כך.

לסיום (וזה השלב שבו אני מזהירה אזהרת ספויילרים חמורה!)

היו מספר סצנות בסרט שהרגישו לי כמו חיקוי (או אם תרצו, מחווה מדוייקת או הומאז’)  של סרטים אחרים:

כשדיאנה קפצה מהסלע הישר לתוך האוקיינוס כדי להציל מטביעה את סטיב ואח”כ לקחה אותו לחוף שם הוא מתעורר, עדיין חצי מעורפל ומסתכל על פניה היפהפיות של המצילה שלו. הסצינה הזו נראית אחד לאחד כמו לייב-אקשן של בת הים הקטנה.

דוקטור מארו נראתה והתנהגה כמו נבלית מסרט ג’יימס בונד וגנרל לודנדורף היה פחות או יותר הגרסא של DC לRed Skull של מארוול מהסרט הראשון של “קפטן אמריקה”. וזה לא היה הדמיון היחידי בין 2 הסרטים שנלחמו בגרמנים בתקופות שונות בזמן, כי גם הסצנה “המרגשת” בה סטיב טרבור (בדומה לסטיב רוג’רס, היי אפילו השם אותו שם) מחליט להקריב את חייו ולהתרסק עם מטוס המצויד בנשק הרסני בזמן שהוא חושב על אהובתו שנשארה מאחור נראית כמו אותה סצנה מקפטן אמריקה, רק פחות מרגשת. כי בזמן שכולנו בכינו על סטיב ופגי והדייט שלעולם לא יקרה, לא הרגשתי יותר מדי צער להיפרד מסטיב טרבור, שאומנם כבש את ליבה של דיאנה אבל לא ממש כבש את ליבי. בכנות הייתי יותר עצובה אם צ’ארלי, צ’יף או סמיר היו מתים.

ואם כבר מזכירים את גנרל לודנדורף, השחקן שמגלם אותו – דני יוסטון, שיחק דמות אחרת, מאוד דומה בעולם גיבורי העל, קולונל וויליאם סטרייקר הידוע לשמצה באקסמן: וולברין.

ההופעה הבאה של וונדר וומן תהיה כחלק מ”ליגת הצדק” אבל אני מאוד מקווה שדיאנה תזכה לסרטי המשך משלה כיוון שהייתי רוצה לראות עוד הרבה ממנה על המסך הגדול.

ציון סופי: 4.5