ביקורת קומיקס: Empyre, כותבים: אל יואינג, דן סלוט, אומנות: ואלריו שיטי, פפה לאראז, ר.ב. סילבה, שון איזאקס, מארט גרסיה, מרצ’יו מניז.
לא מיהרתי לקרוא את האירוע הלפני אחרון שיצא מבית מארוול (אחריו יצא גם Black King). הסיפור לא הלהיב אותי, הדמויות לא עניינו אותי (חלקן הופיעו באינספור סיפורים שהסתובבו סביב התרחיש של האירוע הנוכחי, שוב מלחמת קרי/סקרול?! ותוסיפו את זה לעובדה שכל כמה חדשים מרוול (וגם DC) יוצאות עם אירוע ש”ישנה את הסטטוס קוו של היקום הקומיקסאי לעד” או “הגיבורים שלא ראיתם ככה קודם לכן”, כבר יצאו מכל החורים, שלא לדבר על העובדה שאין – ברוב המקרים – שינוי סטטוס קוו אמיתי, או כזה שנשאר לאורך זמן. ובאופן הכי פרקטי (כי אנשים עובדים אנחנו) למי יש זמן לקרוא את כל הריצות הנלוות, הטיי-אינס והחוברות החד פעמיות שמתלוות לכל ארוע שכזה.
מה גם שלא עקבתי אחרי הריצה של האוונג’רס תחת שרביט הניצוח של ג’ייסון אארון לאחר אכזבה מהחוברות הראשונות שיצאו, וגם לא ממש עקבתי אחרי הריצה של הפנטסטיק פור של דן סלוט שהושקה עם חזרתה של משפחת ריצ’רדס ממעמקי החלל אחרי היעדרות ארוכה שנמשכה עוד מאז אירועי Secret Wars. ואם לא עקבתי עד לכאן, אז מהיכרותי עם מארוול, שאלתי את עצמי “איך לעזאזל אני אבין מה קורה כאן?!”
המשך הקריאה כולל ספויילרים מינוריים לארוע ולאוגדן:
בתוך כל זה גם לא התלהבתי במיוחד מכך שדן סלוט שותף לכתיבה כאן לאחר שהוא די הרס בעיני את הריצה הקודמת על ספיידרמן ובכלל, לא מבין מה ההתלהבות הגדולה ממנו. מה שכן, חוש העכביש עיקצץ לו מאחר והאחראי על כל האירוע הוא אל יואינג, הכותב של Immortal Hulk המופתית ואם הייתה לי סיבה לקרוא את אמפייר זו בהחלט סיבה טובה!
אבל… כמו שאומרים, לך יש תוכניות ואלוהי הקומיקס צוחקים ואותם אלים החליטו שמרוול תוציא אוגדן של האירוע הכולל שתי חוברות הקדמה – אחת מהכיוון של האוונג’רס ואחת של הפנטסטיק 4, את 6 החוברות הראשיות של האירוע ושתי חוברות מסכמות מכל אחת מהריצות. אמרתי לעצמי, “יאללה, בוא ננסה, מקסימום נעביר את הזמן”. להפתעתי ושמחתי המאוד גדולה האוגדן הזה היה שווה כל רגע… וכדי שלא תפספסו אותו גם אתם, אני מגיש לכם את הביקורת הזו:
נתחיל עם קריאת הרגעה לכל אלו מיכם שחוששים להתחיל כי הם חושבים שהם לא יבינו. אין חובה על היכרות מוקדמת עם כלום כמעט למעט ידע כללי על הדמויות כמו איירון מן, קפטן אמריקה ושות’ (אני בספק שאכן קיים מישהו כרגע שלא מכיר לפחות את זה). לגבי דמויות פחות מוכרות כמו Quoi או Swordsman שאלו דמויות מוכרות ליודעי ח”ן של ההיסטוריה העניפה של מארוול (והיקמן, גם להיקמן) ובכן, הסיפור ממלא את החלקים החסרים באלגנטיות ראויה לשבח תוך כדי זרימת הקריאה ולא שולח אותך לקרוא 40 חוברות לאורך העשורים האחרונים כדי להבין מה הולך פה. דמויות כמו גזע הקוטאטי, דמויות שונות מהגזעים של הקרי והסקרול ואפילו את הדמות של האלקלינג שלא הכרתי קודם (בחייאת, הוא ברמה של נישתי) הוצגו בצורה מאוד ברורה
בקצרה על הסיפור (ספויילרים מינוריים):
טוני סטארק סובל מסיוטים חוזרים ונישנים בהם הוא חווה כל הזמן את הטבח של הקרי בגזע הקוטאטי דמויי הצמחים. לפני אלפי שנים, גזע הסקרול, משני הצורה, עברו בין עולמות שונים ובחרו את אלו שראויים לקבל מהם קפיצה טכנולוגית בתמורה להצטרפות לאימפריה. כשהסקרול הגיעו להאלה – כוכב הבית של הקרי – הם פגשו שם שני גזעים פרימיטיביים ודומיננטיים: את הקרי ואת הקוטאטי. מה עושים? אפשר לתת לגזע אחד בלבד לשלוט. אז מה עשו הסקרול הנבונים? העבירו קבוצה של קרי וקבוצה של קוטאטי לירח (כן, כן, לירח שלנו!) והשאירו אותם באזור עם אטמוספירה (מה שלימים נקרא “האזור הכחול” של הירח), נתנו להם קצת טכנולוגיה ואמרו להם “תסתדרו”. לאחר זמן מה הם חזרו כדי לראות מה יצרה כל אחת מהקבוצות ומי תהיה הזוכה.
הקרי – בנו מהמשאבים שלרשותם עיר עצומה ומפוארת על הירח (במהלך השנים העיר הזו גם שימשה את אואטו הצופה) ואילו הקוטאטי? הקימו גן עצום ויפייפה על פני הירח. הקרי נבהלו וחששו שמא הקוטאטי ינצחו ולכן פשוט טבחו בעציצים הפציפיסטיים עד שלא נותר מהם זכר (מלבד כמה עציצונים שניצלו ונשתלו ברחבי הגלקסיה) ולאחר שסיימו עם חגיגות ט”ו בשבט המשיכו הקרי וטבחו בסקרול וכך נולדה המלחמה הבלתי נגמרת בין שני הגזעים הללו.
עד כאן החלום של טוני. ולמה זה חשוב? מכיוון שמיד לאחר מכן האוונג’רס מקבלים שדר טלפתי המבקש עזרה מ… האזור הכחול של הירח… Coincidence? I think not!. כשהאוונג’רס מגיעים לשם הם מגלים כי באזור הכחול צמח לו גן עצום ויפייפה ושם הם פוגשים את חבר הקבוצה לשעבר, ה- Swordsman שבגד לפני הרבה שנים באוונג’רס, מת ובגופו התגלגל לו אחד מבני הקוטאטי שקם לו בדמותו, אישיותו וזכרונותיו.
הם פוגשים גם את קוי, בנם של Swordsman ומאנטיס (כן, אותה אחת שהופיעה בשומרי הגלקסיה) שחברי האוונג’רס מאוד מחבבים עקב היכרות עימו מילדות. לקוי גם יש כינוי, קצת מחייב – Celestial Messiah. ז’אק (איש החרבות, אין לי כוח לכתוב את זה כל פעם) וקוי מבקשים את עזרתם של האוונג’רס כנגד איום נורא ובלתי צפוי, הקרי, שחוזרים לסיים את העבודה ולהשמיד אותם ואת הקוטאטי שנותרו. הפעם יש גם טוויסט, הקרי לא באים לבד. איכשהו המלחמה בין הקרי לסקרול הסתיימה וכעת הם משתפים פעולה כנגד הקוטאטי ולא רק זאת אלא שמי שעומד בראש האימפריה המאוחדת הוא לא אחר מאשר… האלקלינג (טדי אלטמן) מהיאנג אוונג’רס!
בואו נעשה רגע פאוזה, ונתמקד בהאלקלינג ואיך הוא הגיע לכאן – טדי הוא פרי אהבתם של נסיכת סקרול ואסיר קרי שנשלח לכדור הארץ לאחר שנולד על מנת שקיסר הסקרול לא יחסל אותו כממזר שהוא. מאחר והוא האיחוד האולטימטיבי של שני הגזעים ונצר למלוכה, הוא נראה כמו הבחירה ההגיונית ביותר להנהיג את שני הזנים יחדיו.
האוונג’רס מיד מתייצבים להגן על העציצונים החמודים מפני הקרי והסקרול צמאי הדם. מכאן בעצם מתחיל הסיפור שלנו להתגלגל ביחד עם המשפחה הראשונה של יקום מארוול שלא ממלאים פה תפקיד דרמטי מידי ואנו מתחילים לקבל תשובות לשאלות, כמו למשל איך הסתיימה המלחמה בין הקרי לסקרול? מלחמה שנמשכה נצח וגבתה מיליארדי חיים. מי בעצם הרעים פה בכל הסיפור? האם האלקלינג הוא רק בובה לשליטים האמיתיים מאחורי הקלעים? למה לעזאזל כותבים EMPYRE כשאמורים לכתוב בכלל EMPIRE? ואיך נראה החדר של טוני בתוך גופה של סלסטיאל מת שתרם את גופו לאוונג’רס?!
כל השאלות האלו נענות באוגדן וכפי שאמרתי, אין ממש צורך בידע מוקדם. הסיפור בגדול סגור ותחום בתוך עצמו עם התחלה, אמצע וסוף. יש גם כמה רגעים מעניינים בתוך הסיפור כמו החתונה היהודית-להט”ב-מחוץ לכדוה”א הראשונה. גם באמת שאין צורך לקרוא את החוברות הנלוות, לא הרגשתי שהחסרתי כלום (חוץ מאולי ת’ור, נראה לי שזה יכול להיות מעניין) ורובן להבנתי מתמקדות בקרבות של הדמויות השונות של מארוול ברחבי העולם.
בקיצור, אוגדן מומלץ ביותר לימי הקיץ המתקרבים אלינו, אם אתם מחפשים סיפור לא מאוד ארוך ומסועף, שמצליח להיות ממוקד (הישג לא פשוט היום ביקומי הקומיקס השונים), כתוב היטב, האומנות אחלה בסך הכל (אם כי לא מפילת לסתות) ויש מצב שהארוע כן יורגש ביקום הקומיקס הגלקטי של מרוול בעתיד.
ציון סופי: 3.5
