הביקורת השבועית של “החץ” מוגשת בחסות המקעקע של ג’רמי טל.
זהירות, מוצר זה עלול להכיל ספוילרים למיקום המפקדה הסודית של החץ הירוק!
להלן שיעור קצרצר בתסריטאות: כשבאירועי הפרקים הקודמים מדגישים מוות של דמות מסוימת – נגיד אח של דיגל – בידי ארגון מסוים, נניח HIVE, ובתחילת הפרק הגיבור רודף אחרי אותו ארגון ומוצב בעמדת נחיתות מול אחד מחייליו, שמביט בו ולא הורג את הגיבור – זה די מרגיש כאילו אותו חייל הוא הדמות המתה לכאורה. במילים אחרות, אני לא זוכר שהראו את הגופה או הקבר של אחיו של ג’ון וגם אם כן, לדארק כנראה יש את הכוח להחזיר אותו לחיים.
הקטע הזה ייתכן וייסד עלילה עתידית צפויה מראש. נוסיף לזה את היכולת של פליסיטי להשתלט על שופלים ומנופים מהנוחות של המשרד… וקיבלנו פתיחה דביקה, צפויה ומגוחכת לפרק. אפילו “האימון” של ניסה ומרלין היה מלא במשפטים צפויים כמו “זה לא אימון, אני באמת מנסה להרוג אותך” ו”בלה, בלה, בלה, ידעתי”.
בגדול העלילה סבבה את שיקום היחסים של אוליבר ודיגל בעודם עולים על קצה חוט חדש לחשיפת המסתורין של HIVE. כדי לטשטש את קצה החוט דמיאן דארק שוכר את שרותיו של מטא-יומן (שאם לא היה חיבור ל”הפלאש”, לצופי “החץ” לא היה מושג מהיכן הוא הגיע ולמה הוא “מוזר”; לצופי יס כנראה תהיה בעיה) בשם ג’רמי טל – או דאבל דאון, הכינוי שהעניק לו סיסקו – שמטיל קלפים קטלניים המקולפים מהקעקועים על גופו (מעין שילוב של הדמויות בולזאיי, גמביט וטאטו ממארוול, אם תרצו).
דארק מצליח לסגור את קצה החוט הרופס שלו אבל דאבל דאון כושל בחיסול החץ הירוק, אפילו אחרי שהוא עוקב אחרי פליסיטי למסתור שלהם, שאמור להיות בקומה סודית ללא גישה של אף אחד ללא כרטיס, ולבסוף מנסה להימלט מהעיר. בעימות הסופי אוליבר חוטף כדור (או קלף) שהיה מיועד לדיגל ומבצע סגירת מעגל (“הייתי מוכן לחטוף כדור בשבילך” – ג’ון דיגל, בכל פרק אפשרי מאז הבגידה של אוליבר בעונה השלישית). ואיזה יופי, היחסים שוקמו (בהתאם לשם הפרק)!
שיקום נוסף (יותר נכון, חזרה מהמתים) שמתבצע בפרק הוא של שרה. מלקולם מסביר לת’יאה שהתאווה שלה לדם היא תוצאה של עירוב נשמות מתות ממעיין הלזארוס, וכדי להרגיע אותו היא תהיה חייבת להרוג מדי פעם (כמו ערפד; אני שונא ערפדים.) כדי לנסות להרגיע עוד יותר את בתו הסוררת, מרלין (כן, מרלין! אני לא קונה את כל עניין ראס אל גול החדש) מחליט לבסוף להחיות את שרה למרות אזהרותיה של ניסה וניסיון העבר. התוצאה – ברוכה השבה, קייטי לוץ. היי, תורידי את הסכין… זהו, קייטי… תירגעי…
כן, הרבה דברים הרגיזו אותי השבוע. “האכלה בכפית” הפכה לעניין מחייב לאורך כל העלילה; אפילו בספקטרום הקטנטן של מיסטר טריפיק לעתיד (כאילו, אתה מעצב כדור נפיץ ובוחר לחרוט עליו את האות T, למרות שהשם שלך הוא קרטיס הול… מה האות T מסמלת?!) והבעיות המסתוריות בטלפון של פליסיטי (ייתכן שמישהו זעיר מסתתר שם בפנים…? *שיעול*) אבל השתדלתי לא לתת לכל זה להרוס לי את חווית הצפייה. אני מתחיל לחשוב שאני עדין מדי.
ציון: 3.5
– ג’רמי טל\דאבל דאון היה נוכל ומהמר כפייתי שחפיסת קלפים מכושפת הפכה לחלק ממנו. מאז הוא מסוגל לקלף קלפים מתחת לעורו ולהשליכם, ואף לשלוט בהם.
– במעבדה של קרטיס נראה אב-טיפוס של ה-T-Spheres, הגאדג’ט העיקרי של מיסטר טריפיק, בן-דמותו של הולט בקומיקס.