תומר סויקר, אלון רוזנבלום ובניה שגיב מבקרים את Secret Wars #1-2, דדפול באייטיז, A-Force, מאסטר אוף קונג-פו ועוד.
Secret Wars #1
כתיבה: ג'ונתן היקמן \ ציור: אסאד ריביק \ הוצאת מארוול
האירוע הגדול והכה מדובר, לא רק של הקיץ אלא אולי גם של העשור האחרון, סוף סוף הגיע. היקום של מארוול בא אל סופו, הדמויות נמצאות על סף הכחדה והכול עומד על הפרק. אמנם בקומיקס גיבורי על סוף היקום אינו משהו נדיר, אבל הפעם מדובר במשהו גדול אפילו בסטנדרטים האלה. ללא ספק הרבה נח על כתפיו של ג'ונתן היקמן בסיפור הפרידה שלו ממארוול. האם הוא מצליח לעמוד בציפיות? בקצרה: כן!
בגיליון הראשון אנחנו מקבלים את ההמשך הישיר של Avengers #44 ובו יקום האולטימייט התנגש ביקום 616 ב-incursion האחרון. בתור מישהו שקרא בנלהבות את הריצה של היקמן על Avengers ו-New Avengera, אני יכול לומר שהחוברת הזו בהחלט מספקת. שמעתי תגובות הטוענות שמדובר בקרב חסר התקדמות עלילתית ושכל החוברת מורכבת אך ורק מפאנלים רנדומליים של אקשן, אבל כלל לא הרגשתי כך. אכן, היה אקשן, והוא היה מצוין, אבל היקמן גם הצליח לשלב אותו עם סיפור. אני מאמין שקל יותר להבחין בזה במידה וקראתם את הריצה של היקמן וספציפית את Avengers #44; אז ניתן להבין שיש קבוצות שונות של דמויות, לדוגמא הקבוצה של ריד ריצ'ארדס שמנסה להציל את כל חבריו; הנוקמים שמנסים להדוף את ההתקפה; וסקוט סאמרס שמגיע לקרב עם מניעים לא ברורים; וכל קבוצה עם מטרה מסוימת שחבריה מנסים להשיג במהלך הגיליון. ההתקדמות של כל קבוצה מספקת לנו יותר מסתם אקשן חסר מחשבה. אבל לא לדאוג, יש גם קצת אקשן חסר מחשבה, שנראה מדהים תחת ידי האמן של ריביק, שלמעט האקשן מאייר את הרגעים הגדולים והמרשימים באופן שמאוד מתאים לאירוע בקנה מידה כזה. אני מאוד נהניתי מהחוברת ומאוד מתרגש לקראת המשך האירוע. (בניה "שומר הסודות" שגיב)
ציון: 4.5
Secret Wars #2
כתיבה: ג'ונתן היקמן \ ציור: אסאד ריביק \ הוצאת מארוול
בגיליון השני של הסדרה המרכזית ניתן לראות את העולם החדש שעלה מהאפר של העולמות הישנים. אין כאן יותר מדי הסברים והסיפור קופץ מיד אל תוך העולם ומתאר אודותיו במהלך החוברת, בנוסף לעלילה המתפרשת. זו הייתה החולשה העיקרית של החוברת – המחסור באקספוזיציה. קשה להיכנס לתוך עולם כה שונה ומוזר בלי שום הקשר, אבל זה עובד לפחות במקצת משום שלאט לאט מתגלים פרטים ככל שהסיפור ממשיך. יחד עם זאת, עדיין קשה שלא לרצות הסברים ברורים יותר לשאלות הגדולות.
אסאד ריביק אמנם אינו מצוין מדי עם פרצופים, אבל נולד עבור ציורים של נוף ומחזות בקנה מידה גדול; ללא ספק הוא מתמחה בכך. בנוגע לסיפור, הוא לא הרגיש חשוב במיוחד. כלומר הוא היה מעניין ועזר להכיר את העולם החדש, אבל הרגיש מעט כמו תירוץ, או התפשרות של היקמן, משום שהוא לא ידע כיצד להתחיל את היקום החדש של מארוול. אני חושב שהוא היה יכול להעניק לנו סיפור טוב יותר לשם ההכרה הראשונית של היקום. החוברת נופלת קצת מקודמתה, הן מפני שלא כל המתרחש ברור, והן משום שהחוברת הראשונה התחילה את הסיפור בבאנג. אף על פי כן, למרות פגמים ספציפיים ולמרות שהגיליון לוקה במעט בתחום הסיפורי, הוא בהחלט מעניין ומשאיר טעם של עוד. (בניה "חושף סודות תמורת הסכום המתאים" שגיב)
ציון: 4
Master of Kung Fu #1
כתיבה: היידן בלאקמן \ ציור: דאליבור טאלג'יק \ הוצאת מארוול
החלק הראשון (מתוך ארבעה) במיני-סדרה בכיכובו של שאנג צ'י, הלא הוא ה-Master of Kung Fu, הוא מסע נוסטלגי מרתק שמקשר לא רק לקומיקס שכבר לא רואים היום (אך היה פופולארי בעיקר בשנות השבעים), אלא גם לז'אנר קולנועי שפחות רואים בימינו (בטח בארץ, וגם הוא היה פופולארי בסבנטיז). שמו של הסיפור, Master Drunk הוא מחווה ישירה לסרט Drunken Master שיצא ב-1978 והפך את ג'קי צ'אן, אז שחקן מתחיל יחסית בן 23, לכוכב גדול. כל מי שגדל על סרטי ברוס לי או ג'קי צ'אן המוקדמים, וגם כל מי שקרא את הסדרה המקורית של שאנג צ'י, ישאב הנאה מרובה שתעלה על פניו חיוך נוסטלגי. מי שלא מכיר ולא ראה או קרא, בכל מקרה ישאב הנאה מהחוברת, שמצליחה לתבל הומור באקשן ולהציג סיפור פנטזיה אפי הנפרש על פני מאות בשנים.
לאחר פתיחה ממצה, שממקמת גם את הקורא שלא עוקב אחר כל סאגת מארוול בשנים האחרונות, נכנסים לפרולוג שמסביר את הרקע לעולם הפנטזיה אליו אנחנו נכנסים, ק'ון-לון, מי הם השליטים שנלחמו על מקומם בכיסא הקיסר, מי שרד ומי נותר היום. כל זאת בצורה סיפורית ויזואלית שמאזכרת אומנות יפנית/סינית קלאסית. כאשר העלילה עוברת ל"זמננו", הטון הרציני של הפתיחה מתחלף בטון הומוריסטי והפאנל הראשון כבר מעלה חיוך. מכאן העלילה הולכת ומתפתחת, אבל לא בצורה לה אנו רגילים, לא באופן ליניארי, אלא בצורה רחבה; דהיינו, בלאקמן מציב את הגיבורים שיקחו את מרכז הבמה בסיפור, מכניס דמויות מעולם האקס מן, בלי להסביר מה הן עושות שם (איך בדיוק קליסטו וקליבן קשורים לעולם סיני מיסטי…?) נוכחותו של לוקהיד, הדרקון של קיטי פרייד, דווקא משתלבת יפה באווירה האוריינטלית.
הסיפור הנרחב מצייר תמונה מקיפה של העולם, הן של ק'ון-לון והן של הדמויות הראשיות; אין כאן מוטיבציות רגילות של גיבורים, אין (נכון לעכשיו) עלילות ענקיות של לחימה למען שלום עולמי או הצלת האנושות, אלא מלחמות קטנות של כבוד והישרדות, כשמתחת לפני השטח הקורא מרגיש ויודע שמבעבעים חלקים נוספים של הסיפור שיוצגו בחוברות הבאות. לראייה, הפאנל האחרון של החוברת, שהוא לא קליף-האנגר אבל בהחלט גורם לקורא להרים גבה ולהגיד: "לא נכון, עכשיו הם יריבים?!" בלאקמן יודע לבנות דמויות וסיפור שמתנהל בקצב שלו; הוא עושה זאת בצורה מדוייקת בלי להשתמש בטריקים זולים או בסצינות אקשן בומבסטיות. אותי הוא קנה, ואני בתמורה אשוב לגיליון השני. (אלון "אגרוף פלדת האל-חלד" רוזנבלום)
ציון: 4
Planet Hulk #1
כתיבה: סאם האמפריז \ ציור: מארק למינג \ הוצאת מארוול
ביקום החלופי הנ"ל, שמתקשר עם האירוע המרכזי, קפטן אמריקה הוא גלדיאטור עם טי-רקס מחמד – דוויל דינוזאור – שנשלח למשימה על ידי המלך דום לארץ שורצת האלקים כדי למצוא את המלך האדום. אתם בטח חושבים לעצמכם שזה רק התקציר, אבל אני מבטיח שאין עוד הרבה מעבר לכך… ייתכן בהחלט שסאם האמפריז ניגש למיני-סדרה הזו עם רעיון מצוין ומלא פוטנציאל, אבל משהו בחוברת נותן את הרושם שהיה לו דדליין קצר וקרוב מדי.
הגיליון מאוד קצר וכל כך מזורז שקצת קשה ליהנות, וזה חבל כי באמת שהרעיון דווקא מגניב, אבל כל מה שמתקבל הם עמודים רצופים של אקספוזיציה. אני לא בהכרח מטיל את האשמה על האמפריז; יכול להיות שהוא רצה לזרז את החוברת הראשונה כדי להקדיש את שאר הסדרה לכיף והאקשן שהוא תכנן, כי בהחלט נכון לסוף הגיליון יש עוד המון מקום לדברים כאלה. אם זה אכן המצב ושאר הסדרה תהיה הרבה יותר קלילה ומרוכזת, אולי יש לה סיכוי. אבל נכון לעכשיו, החוברת הראשונה די מרושלת. האומנות, לעומת זאת, טובה למדי ובגללה אני מעוניין לראות אילו דברים מגניבים האמפריז ולמינג יכולים לעשות עם העולם שבנו בהמשך הדרך; אבל ההתחלה, כאמור, לא מותירה רושם מספיק טוב. (בניה "ירוק וזועם" שגיב)
ציון: 2.5
A-Force #1
כתיבה: מרגריט בנט, ג'י ווילו ווילסון \ ציור: חורחה מולינה \ הוצאת מארוול
בשונה ממרבית הכותרים שהושקו ויושקו במהלך Secret Wars, זו סדרה רצה מתמשכת שכפי הנראה תימשך אל מעבר לגבולות האירוע בסיומו בסתיו הקרוב. A-Force מצטרפת לטרנד הלוהט – ובצדק – הנוכחי: כותר נשי (ועל אחת פי כמה: שני-שליש מהצוות היצירתי הן נשים, ועוד מהבולטות כיום בתעשייה.) באופן בסיסי, אני חושש שקבוצה כל-נשית חוטאת למטרה (כפי שחשבתי כשהוכרז על X-Men – שם אירוני לסדרת אקס-מן העוסקת בחברות הקבוצה באופן בלעדי – לפני שנים ספורות). אם מתעלמים מהמטענים והחששות, כולל המאמר הידוע לשמצה בניו-יורק טיימס והתעלמות מאירועי Secret Wars המרכזיים (כפי שאני עושה), גיליון הפתיחה מצליח בייעודו ומספק את הסחורה.
ארקדיה היא אחד העולמות ב-Battleworld, מעין אוטופיה הנשלטת ונשמרת ע"י קבוצת גיבורות על (ונבלות על, ביקום 616) בהנהגת שי-האלק, פה בעלת התואר ברונית. ניסיון פלישה מוביל לאירוע חריג שמושך את תשומת ליבם של גורמים חיצוניים, כמו שריף סטריינג' וקבוצה של ת'ור ודומים לו שמיישמים את חוקיו של המלך דום. יכולות ההנהגה של ג'ניפר וולטרס זוכים לקריאת תיגר בעקבות האירוע המדובר, אך היא מתעקשת להוכיח את עצמה, וכך זה אחד הנושאים המרכזיים שנחקרים בסדרה, לצד מערכות יחסים בין הדמויות הבולטות.
לצד העלילה הראשית, ניתן להבין מה מקומן של דמויות מוכרות אחרות בארקדיה, כמו בני משפחת המלוכה של אטלנטיס; או הופעת רקע של לוק קייג' וג'סיקה ג'ונס עם בתם דניאל, ממנה משתמע כי ג'ונס פעילה ב-A-Force כמו שאר עמיתותיה, ואילו קייג' מתחזק את המשפחה כעקר-בית למופת.
בין הכתיבה והסיפור של בנט\ווילסון לבין האמנות החביבה וקלילה של מולינה, מתקבל מתאבן שמספק את הרעב שמותיר אחריו החור הגדול של הקרוסאובר הגדול (שוב, למי שלא מעוניין בו, כמוני), ואף סולל את הדרך ליום שאחרי. (תומר "מחפש אסימונים לארקדיה" סויקר)
ציון: 4
Secret Wars: Battleworld #1
כתיבה: ג'ושוע וויליאמסון, אד בריסון \ ציור: מייק הנדרסון, סקוט הפבורן \ הוצאת מארוול
המיני-סדרה הזו נועדה לתת לקוראים את מנות האקשן והעימותים שלא היה מקום להכניסם בסדרה הראשית. בחוברת הזו יש שני סיפורים: הראשון מציג קרב קצר בין גרסה של הפאנישר בעל כוחותיו ד"ר סטריינג' לבין דמויות אחרות בעלות יכולות מיסטיות, אשר עובדות עבור דום. הקרב קצר מאוד ולא עשוי היטב. בסדרה שנועדה לעסוק בעיקר באקשן, היה ניתן לצפות למעט יותר השקעה בפעולה ופחות בסיפור – אך במקום זאת מסתפקים במכות מעטות פה ושם. לא שיש לי בעיה עם סיפור, אבל זו לא מטרת הסדרה. יחד עם זאת, האומנות הופכת את הסיפור הקצרצר הזה לטיפה יותר מהנה, וככה הוא ניצל מאכזבה גמורה.
בסיפור השני מככב MODOK שמזמן אליו גרסאות חלופיות של עצמו, כדי שביחד יוכלו לשלוט בעולם, אבל במקום זה הם פשוט נלחמים אחד בשני ורבים על דברים די טיפשיים. לא די בכך שהסיפור לא מספק אקשן טוב, הוא אפילו לא סיפור מעניין גם ללא האקשן, והקונספט עצמו משעמם. לראות גרסאות שונות של MODOK רבות אחת עם השנייה זה בהחלט לא משהו שהייתי מעוניין לקרוא, אם הייתי יודע שזה הסיפור. האומנות לא מתקנת את עוולות הסיפור השני החלש, הסיפור הראשון לא ממש מפצה על החלק השני הבעייתי, והחוברת בכללותה לא מספקת את הקורא בשום אופן. לא מומלץ בכלל. (בניה "אורגניזם מכאני שנועד אך ורק כדי לבקר" שגיב)
ציון: 1.5
Deadpool's Secret Secret Wars #1
כתיבה: קולן באן \ ציור: מטאו לולי, ג'אקופו קמאני \ הוצאת מארוול
במה שנראה כמו ניסיון נואש למלא את החלל בחסרונו של דדפול נכון להיום (אם החמצתם את אירועי סדרת הסולו שלו, ספוילר – ווייד מת; עד ההחייאה הבלתי נמנעת, כמובן, אבל מת) קולן באן, מהכותבים הפוריים כיום ומי שכנראה נמצא בחיוג מהיר לכל משימה שיידרש אליה, נשלח בזמן אל האירוע המקורי שנקרא Secret Wars, אי אז ב-1984. דדפול, מעל גופותיהם החרוכות של גיבורי מארוול מודל אותה שנה, משחזר את התקבצותם האקראית באמצע שום-מקום ע"י הביונדר, הקרב הכפוי עם קבוצה מקבילה של נבלים וכו'.
דדפול משתעשע, כהרגלו, עם עמיתיו ועם יריביו, אך אין פה שום ערך מוסף מעבר לבידור הבסיסי שווילסון מספק בשנים האחרונות וכיום. האבסורד שלו מאוד מוכר וממוחזר, שלא נותר לדמות מה לחדש, אולי למעט הסרט הכה מצופה שיגיע לאקרנים בשנה הבאה.
אם להוסיף עלבון לסטירה, מוצג סיפור משנה (גם אותו כותב באן) שמתרחש באירוע קלאסי אחר, Contest of Champions. הרבה פחות גדול ונחשב מ-Secret Wars שהגיע לאחריו, אותו אירוע היה בבסיסו דומה: שתי דמויות עם יכולות על-אנושיות קיבצו את גיבורי כדוה"א לשם טורניר קרבות, עם לוחמים שמייצגים כל אחד מהצדדים בזירה. דדפול נכלל בין דמויות לוזריות, לפחות בעיני המארגנים, כמו הווארד הברווז ודופ, אך משהם מתרעמים על ההתעלמות מיכולותיהם, מוסכם לחלק אותם לשתי קבוצות בציד אחר מטמון. כל מטרת הסיפור היא לספק שתי בדיחות (אחת הדמויות "הלוזריות" היא She-Man-Thing ו-ווייד זוכה לנשק את אהבתו הגדולה מוות), ורק אחת מהן מצחיקה באמת.
בשורה התחתונה, גיליון מיותר וספק רב אם ההמשך ישנה זאת. (תומר "חופר בקיר הרביעי עם כפית" סויקר)
ציון: 2
