צפייה מן העבר: 30 שנה ליצירת המופת, "אקירה"

אי שם בתחילת הניינטיז, בזמן לימודי בתיכון, חבר הביא מאנגליה קלטת VHS (מי כאן זוכר?) עם הלוגו האדום "אקירה" וקבע בפסקנות שאנחנו חייבים לראות את זה. ישבנו יחד בחדר שלו מול המסך הקטן ואני זוכר שמהרגע שלחצנו על ה-PLAY ובמשך שעתייים המוח שלי פשוט עף. אני לא בטוח אפילו שהבנתי בפעם הראשונה מה ראיתי, אבל הייתי משוכנע שלא ראיתי דבר כזה בעבר או ששיערתי שאפשר לעשות משהו כזה באנימציה. מאותו רגע רציתי רק לדעת אם יש עוד סרטים נוספים אי שם בחוץ כמו "אקירה".

בשלוש העשורים שעברו מאז אותה פעם ראשונה, צפיתי ב"אקירה" לא מעט פעמים נוספות ובעוד סרטי אנימה, אבל "אקירה" נותר בראש הפירמידה, בטוחני בשל אותה חוויה ראשונית ומהפכנית. עתה, לרגל 30 השנים לצאת הסרט ישבתי שוב לראות אותו, הפעם בעותק בלו-ריי חדש כדי לראות אם משהו השתנה ביחסי אליו. לשמחתי, שום דבר לא השתנה. למרות הזמן שחלף, "אקירה" הוא עדיין חוויה סינגולרית:

לטובת אלו שלא מכירים, הסרט "אקירה" מבוסס על מאנגה (קומיקס יפני) באותו שם שכתב ואייר קטסוהירו אוטומו, אשר החלה לרוץ במגזין שבועי בשנת 1982.  בצורתו הסופית נפרש הקומיקס על פני 6 אוגדנים עבים המכילים יותר מ 2300 דפים. כאשר עלה הרעיון לביים סרט, אוטומו התעקש לשמור על השליטה בפרויקט, על מנת שהעיבוד יהיה נאמן לחזון שלו וקיבל שליטה כבמאי. כך, למרות שהמאנגה עצמה לא הגיעה לסוף הסיפור, ההפקה של סרט האנימציה היקר ביותר בתולדות יפן (אז) יצאה לדרך. מספר אולפנים שונים איחדו את משאביהם עבור "וועדת אקירה", שקיבלה תקציב של מעל ל -8 מיליון דולר.

אחד הדברים שאפשרו את הפקת האפוס הענקי הזה היה למעשה התקופה עצמה – יפן של סוף שנות השמונים היתה מעצמה כלכלית בשיא פריחתה ובה מעמד ביניים משגשג. השפע הזה יצר בין השאר את מה שנחשב ל"תור הזהב" של האנימה, כאשר יוצרים זכו לחופש אמנותי שאפשר להם להוציא סרטים אישיים יותר, נועזים יותר ופחות מקובעי ז'אנר – כמו למשל "קבר הגחליליות" או "השכן הקסום שלי טוטורו". באולפנים עצמם כבר נמצאו אנימטורים מקצועיים עם וותק של כמעט 3 עשורים באנימציה, אשר רק חיפשו את המקום המתאים לבטא את יכולותיהם.

Akira-Poster

"אקירה" היה שעתיים של אנימציה חדשנית מכל הבחינות: בניגוד להפקות אנימציה שהיו מקובלות ביפן, הדיאלוגים הוקלטו לפני האנימציה על מנת להתאים לתנועות השפתיים, נעשה שימוש ראשוני באנימציה ממוחשבת בחלק קטן מהסרט, אך האיורים עצמם היו בסדר גודל עצום – הסרט השתמש במספר עצום של מעל 160,000 ציורים ידניים (בערך פי 3 מהנפח הרגיל בתעשיה) עם 327 גוונים שונים של צבע – שיא מדהים עבור אותו זמן. מעבר לכך, הסרט כולו עשוי ב 24 פריימים לשניה!

למי שלא מבין את חשיבות מספר הפריימים, אסביר שסרטים מצולמים בדרך כלל בקצב של 24 פריימים לשניה. הקצב הזה מאפשר לעין להפוך תמונות בודדות נעות לתנועה חלקה. בשל כמות העבודה הנדרשת, רוב סרטי האנימציה משתמשים בקצב של 12 פריימים לשניה, ובעצם יש "להכפיל" כל תמונה כדי להגיע ל-24 פריימים לשניה. ההתעקשות על מספר הפריימים הכפול ב"אקירה" הופכת את התנועה שבסרט ל"חלקה" ומדגישה את עושר הפרטים, גם במתרחש ברקע ולאו דווקא במרכז התמונה. שלושה עשורים לאחר שנעשה, "אקירה" הוא עדיין סרט האנימציה הידני היחיד שנעשה בצורה זו. בקישור הבא אפשר לראות אינספור תכנונים גרפיים, איורים ו"טסטים" מקוריים שנעשו ע"י האנימטורים בשנת 1988. "מדהים" זה האנדרסטייטמנט של האנדרסטייטמנטס.

tumblr_ocwrj0hsry1u59bv3o2_r1_1280

המוזיקה של הסרט בולטת גם היא בייחודיות שלה. המלחין טסוטומו אוהשי יצר פסקול מקורי שהוקלט במהלך חצי שנה, המורכב משילוב של מוזיקה אלקטרונית אמביינטית, מקהלה אנושית וכלים יפניים מסורתיים, יחד עם אפקטים המדמים רעשי מנוע ופעימות לב אנושי. המוזיקה שנוצרה עוטפת ומכניסה את הצופה עוד יותר לתוך המתרחש על המסך ובנויה גם היא כמעין יצירה מעגלית המשקפת את המסע הרוחני שעוברים קנאדה וטטסואו.

כאמור, אוטומו היה רחוק מלסיים את המאנגה בגרסתה הכתובה ולכן התקשה לכתוב סיום מספק שיתאים גם לסרט עצמו וגם לדברים שתכנן לגרסה הכתובה. בסופו של דבר הוא מצא תסריט מתאים שנפרש על פני שעתיים לבד. את המאנגה הוא סיים שנתיים לאחר שהסרט יצא, ב-1990, כאשר הוא מודה שהעבודה במקביל על הסרט שיפרה את החזון האמנותי של המאנגה עצמה.

בסופו של דבר, הסרט הוא מעין תקציר של המאנגה, המכיל את רוב הספר הראשון והאחרון, כאשר סיפור הרקע וחלק מדמויות המשנה המתוארות בספרים 3 עד 5 "מנופה" החוצה מהסרט. זו אחת הסיבות העיקריות לצפייה חוזרת בסרט – יש תחושה שלא כל קווי העלילה מתוארים במלואם ומכאן נוצר חוסר באינפורמציה חשובה. למרות כל זאת, המאנגה והסרט עומדים כשתי יצירות נפרדות אך משלימות זו את זו.

akira-1988-backstage-tales-japanese-anime

הסרט יצא בשנת 1988 ביפן, אך ההכנסות בקופות לא הצליחו לכסות על תקציב הענק והגיעו רק לכ-5  מיליון דולר. התופעה התרבותית שאליה הפך "אקירה" התרחשה רק כאשר הסרט הגיע להפצה בארה"ב. לאחר ש"כהני הז'אנר", שפילברג ולוקאס, ראו את הסרט, הם פסקו כי אין סיכוי להפצה מסחרית מוצלחת לקהל מערבי. חברת הפצה זניחה לחלוטין רכשה את הזכויות ובעזרת הקרנות חצות באולמות הפכה את הסרט לתופעה תרבותית. בשנת 1991 כאשר "אקירה" יצא בקלטות VHS הוא כבר הפך לסנסציה מטורפת כאשר ההכנסות הכוללות מגיעות מעל 80 מיליון דולר.

ההצלחה שלו בהפצת הוידאו היה למעשה הבסיס ליסוד חברת  Manga entertainment, אשר בהמשך הפיצה וחשפה סרטים נוספים לקהל המערבי כמו Ghost in the Shell , Ninja Scroll, Battle Angel Alita, Vampire Hunter D  ועוד, עזרה להם להפוך גם הם להצלחות מחוץ ליפן והיתה חלק חשוב מביסוס הפופולריות של ז'אנר האנימה והמאנגה.

30344-AkiraSpread.jpg.pagespeed.ce_._-z939Tjvh

בכל הנוגע לעלילה, הסרט מתרחש בשנת 2019 (ממש בשנה הבאה!) בכרך הדיסטופי שהוא ניאו-טוקיו, 30 שנים אחרי קטסטרופה מסתורית שהשמידה את טוקיו וגרמה למלח"ע שלישית. הכרך העצום בן 20 מיליון התושבים סובל מקיטוב מעמדי, שחיתות, תככנות פוליטית וחוסר שקט חריף, כאשר בסרט אחת הדמויות מדמה את העיר ל"פרי בשל מדי שהחל לשקוע".

גיבור הסרט "אקירה" לא נקרא אקירה כלל. הדמות בעלת האופנוע האדום המגניב המזוהה מהפוסטר נקרא שוטארו קנאדה, המנהיג השחצן והלא מעורער של כנופיית אופנוענים בשם "הגלולות",  המורכבת מנערי שוליים שלא מצאו את מקומם וחיים בשולי החברה העתידנית, תוך שהם מנהלים קרבות שליטה מול כנופיות אחרות, בעיקר כנופיית "הליצנים". חבר נוסף בכנופייה הוא טטסואו שימה, חברו הטוב של קנאדה מילדותם כיתומים, אשר בסתר מקנא בקנאדה המוצלח ממנו.

akira_newwriter_cover

במהלך אחד הקרבות מול "הליצנים" מתרחשת תאונה מסתורית שבה נפגע טטסואו, אשר מובהל לטיפול בידי כוחות הצבא שמגיעים למקום. מאוחר יותר יתברר לקנאדה ולשאר האופנוענים, כי טטסואו נחשף לניסוי ממשלתי סודי שבו מעורבים ילדים בעלי כוחות לא רגילים. עתה גם טטסואו מציג כוחות על בלתי אנושיים, בהם הוא לא מסוגל לשלוט. לכוחות אלה קשורה גם דמות מסתורית בשם אקירה. בזמן שהוא מנסה לאתר את חברו, קנאדה מסתבך עם המחתרת שרוצה לחשוף את הסודות שמסתירה הממשלה, יחד עם כוחות אופוזיציה בתוך הממשל. הסרט מעלה שאלות על חברות ובגידה, כוחם של הנעורים, תפיסת "הגיבור", מהות הקיום האנושי ומקומו של האדם ביקום.

העלילה המסובכת היא בסופו של דבר רק חלק קטן מהמורכבות של הסרט, שנחשפת כמעט בכל פריים ופריים, כאשר כל אחד מפריימים אלה אפשר למסגר ולתלות על הקיר כיצירת אמנות קטנה. חלק מהיופי הויזואלי המהמם של "אקירה" נובע ממתן דגש על אלמנטים של אור ותאורה שמשולבים לכל אורכו, באופן בולט במיוחד במרדף האופנועים הכמעט סוריאליסטי בתחילת הסרט.

חלק מההלם שיצרה אותה צפיה ראשונה בילדות נובעת גם משפע הדם והאיברים הפנימיים המדממים (אך המצוירים) שהסרט משופע בהם לכל אורכו בנדיבות רבה. זה חלק מאותו חופש אמנותי של "תור הזהב" שציינתי קודם, אשר אפשר בעצם לאמנים ליצור עולם מצויר אלים לא פחות (ואולי אפילו יותר) מזה שאפשר ליצור במציאות. מעבר לכך, "הגיבורים" של הסרט אינם האידיאל המקובל של נוער יפני – מנומסים, מחונכים היטב, מכבדים את המבוגרים ויודעים בדיוק לאן הם שואפים. קנאדה, טטסואו וחבריהם הם ההפך המוחלט – נערים פרועים, חסרי מסגרת מסודרת שמרגישים תלושים מהחברה ומיואשים מחוסר עתיד.

בשנים שחלפו מאז צאתו "אקירה" הפך לאבן דרך קולנועית, לא רק באנימציה או במד"ב, כאשר הוא משפיע על דורות של יוצרים ומקבל אזכורים באינספור מקומות בתרבות הפופולרית. בין הבולטים אפשר לציין את "המטריקס", "כרוניקל" של ג'וש טראנק (בייחוד העימות הסופי בין אנדרו למאט), "לופר" ובוודאי את העונה הראשונה של "דברים מוזרים" – "11" היא למעשה "נושא 28"\טטסואו. החלק שבו היא פורצת מהמעבדה ומטיחה את השומרים בקירות הוא מחווה ברורה לחלק בו טטסואו פורץ מחדרו, כמו גם הקליפ לשיר Stronger מ-2007 של האיש והאגו העצום קנייה ווסט שמעתיק במדויק את הוויזואליה של "אקירה". אני רק יכול להניח שקנייה חושב שיש לו כוחות על:

345532432121

כפי שציינתי, חזרתי שוב ושוב לסרט לאורך השנים, כדי להעריך אותו מחדש. זה גרם לכך שאשדרג את העותק הפרטי שלי כל פעם בפורמט מדיה חדש. בתמונה המצורפת אפשר לראות את "אוסף אקירה" הפרטי שלי, כאשר מצד שמאל למעלה ניצבת קלטת VHS שחוקה לחלוטין משנות התשעים הרחוקות, לימינה עותק DVD שרכשתי בראשית האלף החדש ולמטה עותק בלו-ריי מהשנים האחרונות הכולל סאונד ותמונה משופרים ביותר. הפריט הנדיר יותר הוא דווקא הפסקול המקורי של הסרט בגרסה היפנית הארוכה והלא ארוכה שנמצא מימינו:

987

בהוליווד כמו בהוליווד, הצלחה יש לנצל. מדי כמה חודשים, בעשור האחרון (ויותר) אנחנו שומעים על עיבוד קולנועי הוליוודי, זה התחיל בתחילת האלף. אולפני "וורנר" רכשו את הזכויות לסרט. מאז ועד היום צורפו לפרויקט לא מעט תסריטאים שהגישו טיוטות והוחלפו באחרים, ולבמאים רבים לא פחות הוצע לביים את הסרט העתידי. בין אותם במאים ניתן למנות סטיבן נורינגטון ("בלייד"), האחים יוז ("ממעמקי הגיהנום"), גיום קולט-סרה ("נון סטופ"), ג'ורג' מילר ("מקס הזועם"), ג'סטין לין ("מהיר ועצבני"), ג'ורדן פיל ("תברח"). בסוף 2017 נרמז כי הבמאי טאייקה וייטיטי קשור לפרויקט, וכבר הספיק לרמוז כי הוא מתקשה עם ההיקף של חומר המקור. כמו כן הוא הכריז כי אין בכוונתו לשנות את האתניות של הדמויות – בעייה הוליוודית עכשווית שזכתה לתהודה גדולה בעקבות ליהוקה של סקארלט ג'והנסון לעיבוד הקולנועי של Ghost in the Shall

ציון – צר לי. אי אפשר לתת ציון ליצירת אמנות

כהרגלי בקודש, אשאיר אתכם עם קטע מוזיקלי והפעם  Come On My Selector של יוצר האלקטרוניקה הבריטי סקוורפושר משנת 1997.הבמאי הייחודי כריס קאנינגהאם יצר פה סרטון מסויט שהוא יותר מקליפ מוזיקלי, ואם אי פעם ראיתם מאוחר בלילה קליפ ביזארי במיוחד – אתם יכולים לדעת בוודאות שקנינגהאם עומד מאחוריו (ע"ע קליפים רבים לאפקס טווין) בזמן שהקליפ יצא לראשונה, חשבתי לעצמי שאין יותר "אקירה" מזה, למרות שאין פה שום העתקה\הדבקה ישירה מהסרט, אבל משהו מרגיש כל כך נכון בכל זאת. תהנו:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s