הביקורת השבועית של “על טבעי” מוגשת בחסות הארוחה הבאה של אמארה.

זהירות, מוצר זה עלול להכיל ספוילרים לתכנית הביטוח הרפואי של משפחת ווינצ’סטר!

מרתון הריפוי הגדול נמשך: אחרי שסאם הצליח לרפא את עצמו מן האפלה, עכשיו הגיע תורו של קאס. כי כשאתה ישות אלוהית בגובה של האמפייר סטייט (כפי שקאס ציין בעבר) לא ניתן להתגבר על קללה קטנה וצריך את האחים וינצ’סטר. את הפרק מביים ג’נסן אקלס, דין ווינצ’סטר בשבילכם, וזהו הפרק החמישי שהוא מביים בסדרה. לאור רקורד הבימוי שלו הולכת להיות לנו נסיעה מעניינת.

הפרק מתחיל עם ראווינה, אותה לא ראינו מאז סוף העונה העשירית, שבטוחה שהקללה שהוטלה על קאס גרמה למותו של קראולי. היא מנסה בפעם המי-יודע-כמה להקים שבט מכשפות חדש למרות שלא ממש ברור למה; עם ספר הארורים ברשותה היא בלתי מנוצחת, אז לשם מה היא צריכה להוסיף מכשפות נוספות לאישיות הכובשת שלה? אני לא צוחק, ראווינה היא דמות נפלאה, כובשת, מצחיקה ומלאת אנרגיה. אפשר לצפות למשהו אחר מאמו של קראולי? כנראה שלהיות מגניב עובר במשפחה.

בברוקייב (מונח ששאלתי מאחד הקוראים שלנו) סאם ודין יורים לכל כיוון כדי לפתור את הבעיות שלהם. בכדי לטפל באפלה הרעיון לתקשר עם אלוהים נזרק מהר מאוד לאוויר, אבל לאור חוסר הרצון שלו לעזור עם לוציפר, הם לא מצפים שיעזור הפעם. משם האחים עוברים למטאטרון – בתור “הכותב של אלוהים” הוא בטח יודע משהו על האפלה. חסרי יכולת לאתר את מטאטרון, האחים זונחים את הרצון לטפל באפלה ועוברים לרפא את קאס. כי הרי אפשר להשאיר את זה על אש קטנה; מה כבר יכול לקרות, נכון?

עם מעט תחקורים ותגי FBI מזויפים הם מוצאים ולוכדים את ראווינה די בקלות, כשדין לובש חולצת הוואי, לוק מגניב ללא ספק. לאחר אולטימטום פשוט של “תרפאי את קאס או שנהרוג אותך”, ראווינה מרפאת את קאס. סוף סוף קו העלילה המשעמם הזה נגמר, כולם בריאים ושלמים ויכולים לטפל בנושאים החשובים יותר.

כאן יש משהו שקשה לי להבין בתפיסה של התסריטאים. למצב את הדמויות הראשיות על סף מוות בפרקים הראשונים זהו מעשה לא נכון בעליל וחסר כל גורם הזדהותי מצד הצופה, שיודע שיש לפניו עונה של 20 ומשהו פרקים והוא חוזה רק בפרק 3. בסוף העונה יכול לגדול אצלנו חשש אמיתי שמישהו ימות, אבל בפרקים הראשונים זה פשוט יוצר שעמום.

חייבים לציין את הסצנה בה מלאך נכנס לפאב ורואה שם שד (נשמע כמו התחלה של בדיחה). בדיוק כשנראה שהם הולכים להרוס את המקום, השניים יושבים וחולקים משקה. שיחה קצרה ביניהם מוציאה את התסכול של כל בורג זעיר במערכת גדולה. האפלה משוחררת, ההנהלה לא עושה כלום וכל הנטל נופל על העובדים הפשוטים. סצנה פשוטה, קצרה וקולעת לסיטואציות שכולנו חווינו במהלך השנים. סצנה שלא קשורה לכלום, אבל היא גאונית.

בינתיים, בגיהנום אצל המלך האהוב על כולנו המצב לא יכול להיות מוזר יותר. קראולי מנסה לגדל את אמארה כדי לשלוט בה בעתיד; באמת חמוד מצדו שהוא לא רואה שזה הולך להתפוצץ לו בפנים. אמארה לומדת מה קרה בזמן שהייתה כלואה (סטייל לילו מ”האלמנט החמישי”). בזמן שיחה עם קראולי, אמארה מציינת שהיא לא מבינה את התוכנית “הרגילה” – שדים, מלאכים, טוב ורע. כנראה שהאפלה בתוכה מתכננת משהו חדש לעולם. התיאבון שלה ממשיך לגדול והיא עוברת לשדים של קראולי, ששמח לספק לה ארוחות ילדים.

לקראת סוף הפרק אמארה גדלה לנערה, דורשת לאכול שוב, וקראולי מבין שהוא בבעיה. משמח שהמפיקים החליטו להקפיץ אותה כיתה (או עשר) ולא מרחו את עצם היותה ילדה לכמה פרקים. ברור שהאפלה צריכה לקבל פרצוף כמה שיותר מהר כדי שהעונה הזו תתחיל לרוץ.

עד עכשיו האפלה מזכירה לי מאוד את הלווייתנים: כוח עתיק שהיה כלוא, רוצה לאכול ללא הפסקה, יש לה כוונות חדשות לעולם והמלחמות של המלאכים והשדים לא מעניינות אותה. אני מקווה מאוד שהיא לא תמשיך בקו הזה, הלווייתנים היו האויב המשעמם ביותר בסדרה ובכלל, העונה השביעית היא הכי פחות אהובה עליי. אם כבר, אני רואה אותה הופכת לג’סמין מהעונה הרביעית של “אנג’ל”; היא תביא מעין “שלום” על העולם, רק הגיבורים שלנו יראו את האמת, ועל הדרך היא תאכל כמה שיותר אנשים.

לסיכום, הפרק השלישי נכנס לקטגוריית ה”נחמד אך לא מרגש יותר מדי”. עכשיו כשכל הדמויות מרגישות טוב אפשר להמשיך עם העלילה כמו שצריך.

ציון: 3.5