לפני כ-23 שנה, פיטר וויר ביים את ג’ים קארי בסרט, שכאשר יצא לאקרנים, שינה את העולם. אני מדבר כמובן על “המופע של טרומן” (1998). בזמנו הסרט נחשב לפורץ דרך ולמראה עגומה, עלינו כחברה, עם תחילת הפריחה של תוכניות הריאלטי, בכך שהוא לא התבייש לצאת כנגד המדיום המצולם וכנגד הצופה ולהציב כתב אישום על כך שאנו כצופים תמיד נחפש את הגירוי הבא ולדחוק את הגבולות (המוסריים) הלאה מאיתנו. כמובן שהיו סרטים שעשו זאת לפני כן כמו “הנרדף” (1987) עם ארנולד שוורצנגר אבל לטרומן היה קסם מאוד תמים ונגיש שגרם ללא מעט צופים להתחבר. כחלק מאותו הקסם גם ניתן היה לקחת את ג’ים קארי, שלאחר התבססות כשחקן מאוד פיזי בקומדיות, הצליח להפגין את היכולות הדרמטיות שלו כשחקן וכיצד הוא מצליח לצמוח ולהתפתח ולא להשאר כשחקן של סגנון אחד בלבד.
באותו הסרט אנו פוגשים בטרומן, איש שחי את החיים השלווים והמושלמים, אך תמיד מדגדג לו בקצה הראש שהוא רוצה יותר, עד שהוא פוגש בזרה מסתורית שפותחת לו את הראייה לכך שהוא חי בעצם באולפן טלוויזיה וחייו מנוהלים על ידי צוות כותבים ובמאי חסר מעצורים. כאן אנו מתחילים את החפיפה עם הסרט החדש של שון לוי ורייאן ריינולדס – “לשחרר את גאי”, סרט שעוד מהטריילרים היה ברור שבמינימום הוא ישאב השראה מטרומן.
המשך הקריאה כוללת ספויילרים מועטים:
בבסיס הסרט אנו מכירים את גאי, בחור שמח וטוב לבב שמתחיל את יומו עם חיוך גדול, ברכת בוקר טוב לדג הזהב שלו, בחירת חליפה גנרית מהארון (שכל החליפות בו זהות), קניית קפה הבוקר הקבוע שלו וברכת בוקר טוב לאזרחים והלאה לעבודה בבנק שם הוא עובד עם חברו הטוב ביותר, השומר באדי. מהר מאוד בתחילת הסרט כבר נאמר לנו שגאי, באדי וכולם חיים בתוך משחק מחשב. למעשה הן NPC – דמויות רקע במשחקים שלא ניתן להשתמש בהן והמטרה שלהן היא או להיות חלק ממשימות צד או לתת תחושה של עולם מלא ואמיתי יותר.
גאי (שכשמו כן הוא, פשוט… בחור… פשוט) מפתח מודעות כלשהי לאחר שהוא משיג משקפי שמש. משקפי השמש הללו הם הסמן לשחקנים האמיתיים במשחק ולאנשים שיש בידם את הבחירה החופשית. בהמשך יש לגאי מפגש עם שחקנית שמהווה את התגשמות כל החלומות שלו והוא מנסה לעשות הכל כדי שהיא תשים לב אליו. אבל כמובן שאי אפשר עלילה בלי מכשול או סיכון, וכך אנו מקבלים עלילה מקבילה ומשתלבת בעולם האמיתי. אנו לומדים שהשחקנית שהציתה בגאי את המודעות העצמית היא למעשה מפתחת משחקים שמנסה למצוא חומר מפליל על בעל חברת המשחקים המטורלל שיעשה הכל כדי למכור עוד (אד האריס. סליחה! טאייקה ואייטיטי) שהוציאה לאור את המשחק בו מופיעה דמותו של גאי.
די ברור ששון לוי ניסה לקחת המון המון אלמנטים מ”המופע של טרומן” (וגם מ”סרט לגו”) ואפשר לראות את זה כמעט בכל פריים של הסרט והאמת? זה לא בהכרח רע. לדעתי, לקהל הצעיר של היום, “המופע של טרומן” לא יעמוד במבחן הזמן. טלוויזית הריאליטי עלתה, ירדה, מצאה נישה ואצלנו בלבנט נשארה במרכז. היום לקחת תינוק שרק נולד ולבנות מסביבו תוכנית ריאליטי מתוסרטת לא יעורר את אותו הזעזוע שצפייה ראשונה בזמן אמת גרמה לנו, המבוגרים יותר. דווקא כאן, יצירת גרסה 2.0 לסרט הזה, ולהביא את האמירה שלו לדור חדש, בשפה שיבין יותר ועל ידי שימוש במבקרי משחקים מפורסמים מהיוטיוב (אין לי מושג, בחיי) יוצרים זווית חדשה.
שון לוי עושה כאן פריצה רצינית מכיוון הקומדיות פרופר כפי שעשה עם המשכי “לילה מוטרף במוזיאון” או הסרט הנישתי יותר “מכאן אני ממשיך” (ולנצח אזכור לו חסד על “עולמה הסודי של אלכס מאק” – כן, אני זקן…). הפעם עומד בפניו סרט הוליוודי עם תקציב לא קטן ואני יכול להוריד בפניו את הכובע על הניסיון בסרט הזה ליצור משהו עם אמירה, גם אם הוא נגוע בפלגיאט קל.
במרכז הסרט יש לנו את ראיין ריינולדס, השחקן שאף אחד לא מבין איך הוא ממשיך להתקדם בהוליווד עם בחירת סרטים בעייתית. מרבית סרטיו של ריינולדס היו “בסדר” במקרה הטוב או כישלון רציני במקרה הרע (איך? איך לא ראינו את הכיוון של ה-DCEU כבר עם הגרין לנטרן?!). בתור שחקן שהרוב המוחלט של הרזומה שלו ב-IMDB מורכב מואריאציות של דדפול וקומדיות במנעד שבין רומנטיות, נעורים וסטלנים (איפה ימיו כואן וויילדר?), הייתם מצפים שהוא לא יגיע רחוק. הוא כמו הסוכריה הזו שנמצאת בקריסטל בבית של סבתא שאף אחד לא באמת אוהב אבל אוכלים סתם כדי לקבל טעם מתוק על הדרך ואח”כ מנסים שעה לנקות מהשיניים.
יש לו אישיות חמודה כזו והוא מקרין feel good לכל עבר עד שלא נעים לומר עליו משהו לא נעים. וזה חבל, כי אני באמת מאמין שאם הוא יצא קצת מאזור הנוחות שלו הוא יכול להיות שחקן דרמטי איכותי. לראייה, אביא את הסרט Buried משנת 2010. דרמת מתח מצמררת בו מככב ריינולדס (ורק הוא) כשהוא מתעורר ומגלה שהוא בתוך ארון מתים. אם לא ראיתם… מומלץ מאוד להשלים, אבל כאן מדובר על היוצא מן הכלל ולא על הכלל, ריינולדס פשוט אוהב להיות הלמל”מ של הוליווד – לא מועיל לא מזיק. דווקא כשהוא ממש לחץ על פרוייקט שהוא אהב הוא הצליח להרים אולפנים שלמים על הרגליים, להרים להם אצבע משולשת מול הפנים וליצור דמות שהפכה למזוהה עימו לחלוטין (אני מדבר על “דדפול”, כן?).
ב-“לשחרר את גאי” אנו רואים את ריינולדס מחקה את “המופע של טרומן” ומנסה לחקות את ג’ים קארי על כל המשתמע מכך. גם על ניואנסים פיזיים ובעיקר על הניסיון ליצור משהו יותר דרמטי. נכון, ריינולדס לעיתים קרובות עדיין מדשדש בביצה של בדיחות פיפי-קקי, אבל אפשר לראות שם את הפוטנציאל ואני ממש מקווה שהוא יחליט לעשות מאמץ ובאמת להשקיע בסרטים שיאתגרו אותו. או שנקבל עוד 300 שטויות של דדפול… שזה לא רע בהכרח… טאייקה ואייטיטי, כרגיל, הוא נקודת אור נהדרת. הטירוף בא לו טבעי ותמיד כיף לראות אותו על או מאחורי המסך.
השחקן הצעיר ג’ו קירי בתור קיז, השותף של מושא האהבה של גאי מראה שוב כיצד הוא מצליח למנף את ההצלחה של “דברים מוזרים” ליצירת קריירה הוליוודית ומראה את ההתקדמות שלו שלב נוסף ביכולות המשחק שלו.
נקודת חיוב נוספת לטובת הסרט היא שבקלות הוא יכל לטבוע בשטיקים של CGI ולאבד כל קשר לעלילה לטובת זריקת כסף על אפקטים (אני מסתכל עליך “ספייס ג’אם 2”!) ואם כבר ההשוואה הזו ובלי לספיילר, דיסני מראים שמה שוורנר עשו עם תצוגת תכלית, הם יכולים לעשות טוב יותר ובעידון שיגרום לכם למחוא כפיים ולצרוח באולם.
בסה”כ הסרט מביא אמירות על עצמאות, בחירה חופשית, מהי ההגדרה של חיים. שאלות שעלו ויעלו בסרטים לאורך ההיסטוריה. היתרון הוא שהוא באמת מצליח לעשות את זה בעידון, עלילה לא מתוחכמת ומסובכת מידי ושילוב של הומור. וגם אפקטים, אפקטים יפים! כדאי ללכת לראות באיימקס בתלת-מימד!
אני נותן לסרט 4/5 כי הוא באמת כייפי, Feel good, ורואים בו פוטנציאל עמוק להמשך של כל המעורבים.
