כותבים: דן ג’ורגנס, פיטר תומאסי, מארב וולפמן, ג’ף ג’ונס, ריצ’ארד דונר, סקוט סניידר, פול דיני, בראד מלצר, לואיז סימונסון, טום קינג ובראיין מייקל בנדיס.

אמנות: דן ג’ורגנס, פטריק גליסון, קורט סוואן, אוליבר קויפל, רפאל אלבקורקי, ג’רי אורדווי, ג’ים לי, חוזה לואיס גרסיה לופז, ג’ון קאסאדי ועוד הרבה אחרים על הכריכות השונות

הוצאה: DC Comics

“מה שהופך את את סופרמן לגיבור זו לא העובדה שיש לו כוח, אלא העובדה שיש לו חוכמה ובגרות להשתמש בכוח הזה כראוי…” – כריסטופר ריב

“כל המטרה של סופרמן, כפי שנוצר במקור, הייתה להיות בעל ברית לאלו שאין להם בעלי ברית. זה שם את כל הכוח הזה, האדם הכי חזק בעולם, בשירותם של אלו שאין להם תקווה…” – ג’יי מייקל סטרזינסקי.

מאורע משמח הגיע אלינו החודש. איש הפלדה חוגג לו 80 שנה (ותודו שהוא נראה ממש טוב לגילו). 80 שנה מאז יצא הגיליון הראשון של אקשן קומיקס באפריל 1938. אך השנה לא רק מסתכמת בחגיגות יום הולדת (או ציון 40 שנה ליציאת הסרט הראשון בכיכובו של כריסטופר ריב), נוסף לו עוד מאורע, נדיר אף יותר: גיליון ה-1,000 של אקשן קומיקס! אגב, במאמר מוסגר, נאמר כי בשנה הבאה, 2019, כנראה שידור חוזר עם דמותו של באטמן, שתציין יום הולדת 80 וכנראה תסגור גם 1,000 חוברות של Detective Comics (החודש יצאה חוברת מספר 978).

מעטות הריצות שהגיעו לגיליון 1,000 ועוד מעטות יותר, אם בכלל, לגיבורי העל. ולכן, בתקופה כזו של תחושה של חוסר ודאות גלובלית, פחד ממלחמת עולם שלישית, הרגשה של איבוד הערכים שמחזיקים אותנו כקבוצות ואומות, חזרתו של סופרמן, שמייצג ערכים של תקווה, אחווה, ויכולת להתגבר על הכל, לדיון היומיומי, הוא דבר מבורך.

ניתן לראות כי דיסי ניסו ללכת על כל הקופה בחוברת הזו ולתת חוברת שתצדיק את הגעתה למספר 1,000. לצורך זה דיסי אספו את ה-Dream Team  של כותבים ויוצרים בשביל להגיש לקוראים חוברת מוגדלת של 80 עמ’ ובתוכה אסופה של 10 סיפורים קצרים (הגרסה הדיגיטלית, מסיבות שלא ממש ברורות לי, כוללת 11 סיפורים ו-90 עמודים). דיסי הצליחו אפילו להחזיר מפרישה את חוזה לואיס גרסיה לופז, מה שנותן תחושה יפה של נוסטלגיה. עם זאת, החוברת כוללת פגם אחד מאוד מהותי והוא: ציפיות בלתי אפשריות.

אי אפשר להגיע לחוברת  1,000, ללא ציפיות מצד הקוראים, ציפיות שהם בשמיים (תרתי משמע). הקמפיין הפרסומי המטורף שנמשך מספר חודשים ובמרכזו העובדה שמייקל בריאן בנדיס, אחרי שלמעלה מ-20 שנה היה אחד הכותבים הבולטים של מרוול, יעשה את הופעת (או כתיבת) הבכורה שלו ב-DC בחוברת הזו (נגיע אליו עוד מעט). זה בלתי אפשרי להגשים את הציפיות של הקוראים מחוברת בסדר גודל שכזה ולכן מראש הייתי ממליץ להנמיך ציפיות כדי שתוכלו להנות ממנה.

כל הסיפורים כמעט נוגעים בהשפעה של סופרמן על האנשים הפשוטים והפחות פשוטים והרצון שלו להספיק הכל ולא תמיד להצליח בכך. בעיקרם הסיפורים הם אינטימיים ומציגים את ערכי המשפחה, התקווה והצדק שמאפיינים את סופרמן כאשר היוצא מן הכלל הוא הסיפור של הרכש החדש של דיסי: בריאן מייקל בנדיס (הישארו איתנו, עוד מעט זה מגיע).

מהעיר שיש לה הכל- כותב ומאייר: דן ג’ורגנס

דן ג’ורגנס איננו זר לסופרמן. הוא כתב ואייר לא מעט מסיפורי הגיבור בכחול. ג’ורגנס מהווה אבן דרך נוסטלגית בקומיקס של סופרמן בשנות ה-90 (היי, הבחור המציא את דומסדיי והיה בין הכותבים והאומנים המובילים של הסיפור “מותו של סופרמן” ב-1992). הסיפור הנוכחי, על איוריו, מהווה תזכורת לתקופה ההיא, שיש שיסכימו שהייתה מהטובות של סופרמן ויש שיגידו שהיא הייתה מחרידה.

בסיפור כאן אנו מתוודאים ל-“יום סופרמן” שמארגנת עבורו העיר מטרופוליס וחוסר הרצון של סופרמן לעמוד באור הזרקורים והחיפוש המתמיד שלו אחר עוד סכנה, עוד רשע לעצור ולא לעצור ולראות עד כמה השפיע על האנשים בדרך.

הקרב הבלתי נגמר- כתיבה: פיטר תומאסי, אומנות: פטריק גליסון

סיפור קטן, שמתחיל במפגש של סופס וואנדל סאבאג’ (סליחה – “ואנדל סאבאג’ בן האלמוות”) ששולח את סופרמן למסע במרחבי הזמן. אנו עוברים דרך תחנות חייו של סופרמן בין העשורים עם אומנות שנראית בעיקר כפוסטרים המוקדשים לתחנות אלו עם מוסר השכל מאוד מתאים לסופרמן בסוף.

האויב שבפנים – כתיבה: מארב וולפמן, אומנות: קורט סוואן

סיפור שנראה כאילו נלקח ישירות משנות ה-70-80 של סופרמן. סיפור קצר ופשוט שמתחיל ונגמר באותה חוברת ללא ארקים מתמשכים כדי למלא אוגדנים עם אומנות ישירות מהשנים הללו. סיפור קצר על בני האנוש שמסביב לסופרמן במעגל הרחב מאוד והעבודה המשותפת יחד עם סופרמן.

המשחק – כתיבה ואומנות: ניל אדמס ופול לביץ

סיפור קצרצר (ובלי ממש פואנטה) שמשום מה לא הופיע בחוברת שהחזקתי בידי, אלא כן נמצא בגרסה הדיגיטלית. את הסיפור אפשר לסכם פשוט ב”לקס לות’ור וסופרמן יושבים לשחק שח-מט”. למה? לא ברור. סופרמן פשוט צץ שם עם המשחק שאותו למד כילד. לקס מתנהג כמו לקס והאומנות מתנהגת כאילו היא נשארה בשנות השבעים. כמובן שיש איזה ניסיון לטוויסט, אבל מכיוון שהסיפור נפרש על פני חמישה עמודים בלבד זה לא ממש משאיר רושם.

המכונית – כתיבה: ג’ף ג’ונס וריצ’רד דונר, אומנות: אוליבר קויפל

סיפור עם גימיק מעניין… מה קרה לבחור שאת המכונית שלו סופרמן ריסק בחוברת הראשונה של אקשן קומיקס? מי הוא? סיפור קטן ומעניין שממשיך את הקו של החוברת. על הסיפור, אגב, לצידו של ג’ף ג’ונס הוותיק, כותב ריצ’ארד דונר, מי שביים את הסרט הראשון בסדרה, בשנת 1978 (אמרנו כבר שהסרט מציין 40 שנה השנה?) וליהק את כריסטופר ריב לתפקיד האייקוני.

העונה החמישית – כתיבה: סקוט סניידר, אומנות: רפאל אלבקורקי

סיפור ששופך אור (קטן) על מערכת היחסים בין לקס לות’ור וסופרמן ועד כמה הם קשורים האחד בשני. לא נעים לי לומר אבל זה אחד הסיפורים הטובים של סניידר לאחרונה.

של המחר – כתיבה: טום קינג, אומנות: קליי מאן

אם עד עכשיו עברנו את העבר וההווה של סופרמן, עכשיו אנחנו מגיעים לעתיד. קטע מאוד אינטימי ומעניין על ביקור של סופרמן ביום השנה כלשהו בכדור הארץ למצבה לזכר הוריו. אנו מגלים לאט שהביקור השנתי מתרחש כ-5,000,000,000 שנים בעתיד, הרבה לאחר שבני האדם עזבו את כדור הארץ ורגע לפני השמדתו.

5 דקות – כתיבה: לואיס סימונסון, אומנות: ג’רי אורדווי

סיפור שממשיך את הקו של העומס על סופרמן. כאן אנחנו רואים מחווה לשנים המוקדמות יותר של סופרמן הן בכתיבה המאוד פשוטה וקטנה ולא בקנה מידה קוסמי והן באומנות המאוד פשוטה אך מרהיבה של פעם.

אקשן-לנד – כתיבה: פול דיני, אומנות: חוזה לואיס גרסייה לופז

מבט על חייו של סופרמן אך מכיוונם של האנשים אותם הוא פגש והשפעתו המתמשכת עליהם. לא אהרוס את הסוף אך במהלך הסיפור אנו זוכים להצצה בתחנות חייו של סופרמן במעין רכבת הרים.

מהיר יותר מכדור אקדח – כתיבה: בראד מלצר, אומנות: ג’ון קאסאדי

סיפור שמתפרשת על פני מחצית השנייה (כן, כן, קראתם נכון). סופרמן צריך להציל אישה מכדור אקדח אך הוא יודע שאין לו מספיק זמן. האומנות של קאסידי, שהוא נהדר בדרך כלל, היא מאוד בעייתי כאן, בייחוד כשלעיתים סופרמן נראה כמו כפיל של אלביס.

האמת – כתיבה: ברייאן מייקל בנדיס, אומנות: ג’ים לי

והנה גולת הכותרת, הקרם דה-לה-קרם, יריית הפתיחה של בנדיס לקראת הכניסה שלו לכתיבת כותרי סופרמן השונים עם חתימת ההסכם שלו עם דיסי. זהו הסיפור היחיד כאן שמהווה ממש סיפור עם פעולה ושיש לו המשכיות. הסיפור למעשה לא נסגר כאן ויימשך במיני-סדרה אותה ייכתוב בנדיס: The Man of Steel.

האומנות היא מאוד עכשווית וסוגרת את קשת הזמנים והתקופות של אקשן קומיקס בחוברת שלפנינו. הפרטים עמוסים, הכל גדול וחזק. הסיפור כאן לא ברור במיוחד וקצת מתוח אבל שוב, הוא רק טעימה. מהפאנל האחרון והקליף-האנגר, יש למה לצפות.

בסה”כ, ולמרות ביקורות שליליות ששמעתי מאנשים, אני חושב שהחוברת התמודדה עם המעמד באופן לא רע. לא, היא לא באה ונותנת סיפור אחד גדול ורציני, אבל אני חושב שאי אפשר היה לצפות גם לדבר כזה. זה די בלתי אפשרי לעמוד בציפיות הללו. לעומת זאת, ללכת למקום של back to basics, נגיעה בערכים הבסיסיים של הדמות, בייחוד בעידן של make America great again.

כל עוד שומרים על ראש פתוח ומגיעים לחוברת בידיעה שמקבלים סופרמן מזוקק לפנים ולא איזה קרב חללי שמשמיד את מטרופוליס, אפשר גם להנות מהצגת הנוסטלגיה הזו.

והי! אנחנו מקבלים בחזרה את התחתונים האדומים! שבע שנים חיינו בלי אחד הסממנים הכי בולטים של סופרמן, שבע שנים הרעות אם תרצו, מאז שהתחתונים הועלמו בגרסה החדשה של סופרמן ב-2011 עם הריבוט של יקום הקומיקס של DC  ה-ניו 52. רק בשביל זה היה שווה להגיע לגיליון 1,000.

אני נותן לחוברת 4 מתוך 5 רק בגלל שהיא דיגדגה לי את עצבי הנוסטלגיה.

ציון: 4