בסוף השבוע עלה לצפייה באופן בלעדי ב”נטפליקס” “אילם” (Mute), סרט מד”ב חדש של דאנקן ג’ונס (“ירח”, “וורקראפט”), במה שנראה כמו מגמת התחזקות הרשת בתחום ז’אנר המד”ב, כאשר הסרט מצטרף ל“פרדוקס קלוברפילד” והסדרה “פחמן משודרג” (Altered Carbon), שמבחינה ויזואלית נראית תאומה ל”אילם”, ויחד מילאו את התוכן המקורי של הרשת במהלך פברואר.

כן. העתיד נראה מבטיח, אך ככל שפברואר התקדם לקראת סופו הבנתי שהבטחות לחוד ותוצאות לחוד. “פחמן משודרג” התגלתה כעטיפה מנצנצת במיוחד אך עם זאת די ריקה מתוכן חדשני, משחק גרוע ואורך שלא היטיב עמה, בעוד שעל “פרדוקס קלוברפילד” עדיף לא להרחיב.

דאנקן ג’ונס הוא במאי שאת שני סרטיו הראשונים, “ירח” עם סאם רוקוול ו“קוד מקור” עם ג’ייק ג’ילנהל, חיבבתי מאוד, משום שהיו סרטי מד”ב חכמים, מעניינים ויותר מכל – מקוריים. לכן, כאשר ג’ונס הודיע כי “אילם” הוא למעשה חלק מהעולם בו מתרחש גם “ירח” וכי דמותו של סאם בל (סם רוקוול הנהדר) תתן הופעת אורח, נזכרתי במשפט אותו אומר הרובוט “גרטי” לבל בסוף הסרט ההוא: I hope life on Earth is everything you remember it to be.

גם אני רציתי שהזיכרונות הטובים של “ירח” ילוו אותי גם במהלך הסרט הזה, אך שוב הכתה המציאות ובצורה בוטה במיוחד. נזכרתי כי אחד מהפוסטרים שליוו את קידום הסרט היה זה:

המשך הקריאה כולל כמה ספויילרים לסרט:

אני חושש שהיה עדיף ל”נטפליקס”, ג’ונס וכל מי שמעורב בסרט הזה אלמלא הייתי נזקק למילים, מאחר ואין לי ולו דבר אחד טוב לכתוב על “אילם”. חזון דיסטופי של ממש. רק כדי להכניס אתכם לעניין, הסיפור עוקב אחרי ליאו (אלכסנדר סקרסגארד, “דם אמיתי” ובן המשפחה הידועה), אילם השייך לדת ה”אמיש”, הנמצא בברלין העתידנית בשנת 2050 ומתפרנס מעבודה כברמן בבר “חלומות זרים”, כדי לפרנס את עצמו ואת אהובתו נאדירה (סיינב סאלה) שעובדת גם היא כמלצרית במועדון.

לאחר שנאדירה נעלמת מדירתם, ליאו יוצא לבדו למסע אל העולם התחתון של העיר כדי למצוא אותה. ככל שהעלילה נשמעת לא מקורית ולא ממש מעניינת, הדבר הופך אפילו חמור יותר ככל שהסרט מתקדם במהלך השעתיים המיותרות שלו.

ראשית, כל ההחלטות התסריטאיות “המיוחדות” לכאורה נראות אקראיות וניתנות לפתרון אחר בהינתן לכך מחשבה. להלן מספר דוגמאות:

ברלין – מדוע נבחרה דווקא העיר הזו כלוקיישן בו מתרחש הסיפור? אולי כמחווה ל“תקופת ברלין” של דיוויד בואי (אביו של ג’ונס), התקופה בה בואי התגורר בעיר עם איגי פופ והקליט בה 3 אלבומים שהיוו עבורו שינוי סגנוני ונחשבו למקדימים את זמנם? אולי, אך לא נראה כך. הסיבה היחידה שאיתרתי בסרט היא כי ליאו הוא “אמיש”, כאשר בחדרו יש מודעה הקוראת ל”אמיש” לחזור אל “המולדת”, כלומר גרמניה. אך כל מי שבודק יכול למצוא כי ה”אמיש” הגיעו בכלל משווייץ. אז שוב, למה ברלין? האם הדבר נובע מכך שברלין היא עיר קוסמופוליטית שמושכת אליה מהגרים וזרים מכל העולם? יכול להיות, אבל לא מצאתי בסרט אפילו ישראלי אחד שמחפש מילקי זול יותר.

אילם – מדוע ליאו הוא אילם בתקופה בה הטכנולוגיה (כך מצוין בסרט) מאפשרת להתגבר על ליקוי כזה? פשוט מאוד, כי הוא “אמיש” שעליהם נאסר להשתמש בטכנולוגיה ומכאן שעליו להישאר אילם. כל זה מוסבר למרבה הנוחות כבר בדקות הראשונות. אוקיי….אבל למה הוא צריך להיות אילם? כצופה המחשיב את עצמו אינטליגנטי במידה מסוימת, לא הצלחתי למצוא לדבר צידוק, מלבד איזושהי החלטה “אמנותית” מתחכמת שנועדה לסבך את חייו של הגיבור, אולם גם דבר זה נעשה בצורה כל כך גחמנית ומגמתית שנותר רק לזלזל בה.

לדוגמא, באחד המקרים ליאו לא יכול להשתמש במחשב המופעל בקול בספריה ציבורית על מנת לחפש מס’ טלפון, דבר הגורם לאחת הסצנות המגוחכות של הסרט כאשר הוא מחפש ידנית את המספר המבוקש בכרכי ענק של ספרי טלפונים מיושנים. אבל בקטע מוקדם יותר, הוא נעזר באדם זר כדי שידבר במקומו למכונה דומה במהלך החיפוש שלו! מדוע לא לעשות זאת שוב?!

כמו כן, הוא מוצג שוב ושוב ככזה שנרתע משימוש בטכנולוגיה, אולם הוא מצליח להשתלט גם על מסכי מגע וגם מצליח לבדו לגנוב ולנהוג במכונית מרצדס ישנה! תנחומיי לכל אלה שנכשלו טסט ידני ראשון. מיתוגו כ”אילם” גורם גם לסקרסגארד, שחקן טוב בדרך כלל, להראות מתאמץ יתר על המידה ובחלק מהזמן להיות קרוב לקריקטורה.

קריקטורות זה בדיוק המונח שבו אפשר לתאר את שאר הדמויות המככבות בסרט הזה, אשר כוללות, לאו דווקא לפי הסדר: בעל מועדון לילה שהוא גם קרימינל מאיים, גנגסטרים רוסיים גברתנים לא חכמים במיוחד, הומו מוחצן שרק מחפש אהבה וזונות שהן כמובן בעלות לב זהב בגלל שהן עושות בייביסיטר מתי שרק תרצה.

מי שבאמת “מככב” לרעה בחלק הזה הן הדמויות של “קקטוס” (פול ראד, “אנטמן”)  ו”דאק” (ג’סטין ת’רו, “הנותרים”), מנתחים אמריקנים שעוסקים בכל מיני עסקים מפוקפקים עבור העולם התחתון. שניהם מוצגים כהחצנה כל סטראוטיפ אמריקני אפשרי, כפי שנתפס אולי אצל אירופאי סנוב במיוחד. קודם כל, הם נראים כמו פליטים מסרט פורנו גרוע מהסבנטיז-  פול ראד לבוש בחולצת הוואי מזעזעת ושפם מזעזע לא פחות, כאשר הוא דואג להתבטא בצורה בוטה לא פחות כלפי הסביבה כולה, כולל גם כלפי חברו הטוב “דאק”, גם הוא נראה כמו טיפוס מפוקפק שלא הייתם נשארים איתו רגע לבד.

העלילה עוקבת אחריהם לא פחות משהיא עוקבת אחרי ליאו, דבר שהותיר אותי כצופה מבולבל וחסר יכולת להבין עם מי אני צריך להזדהות יותר במהלך הסיפור. אופן ההתנהלות של ליאו מצד אחד ושל הצמד “קקטוס” ו”דאק” מהצד השני השאיר אותי אפאתי לחלוטין כלפי כל ההתרחשות בערך חצי שעה לתוך הסרט.

בלי לעשות יותר מדי ספויילרים, אציין כי חצי השעה האחרונה של הסרט הצליחה להתדרדר עוד יותר אל עבר סגירת מעגל איומה ונוראה שגרמה לי רק לתעב את הסרט עוד יותר. ומה לגבי סאם בל\רוקוול? אולי הוא מצליח להציל את המצב? – לא. גם כאן, איני רוצה להרוס למי שבכל זאת מעוניין לצפות, אך ה”חיבור” שנעשה בין “ירח” לבין “אילם” נעשה בצורה כל כך אגבית, חסרת חשיבות ומיותרת עד שמי שציפה לדבר יתאכזב קשות ומי שלא היה מודע אליו, לא ישים לב בכלל או רק יאלץ לתמוה על מה שראה. זהו קישור לא פחות מרתיח מהאופן בו נעשים הקישורים ב”יקום קלוברפילד”. זה הכל.

מבחינה וויזואלית, אין ספק כי הסרט מנסה ליצור עתיד דיסטופי מרשים, אך הבעיה הגדולה ביותר שלו היא שכל האימג’ים העתידיים שלו נלקחו היישר מספר התפאורה של “בלייד ראנר”, כולל העיר הגשומה ועמוסת תאורת הניאון ועד הרכבים המעופפים. כן, זה נראה נחמד, אבל לא יותר מזה ובטוח שזה לא נראה מקורי מספיק בשביל להיות מעניין. דווקא סרט ההמשך,  “בלייד ראנר 2049” שיצא השנה הראה כיצד אפשר להישען על העיצובים המקוריים מצד אחד וללכת הלאה למקומות הרבה יותר קיצוניים ומרשימים מבחינה ויזואלית.

אני עדיין ממשיך לתמוה על הניגודיות הקיצונית בין שני סרטיו הראשונים של ג’ונס, “ירח” ו”קוד מקור” כאמור, לבין השניים האחרונים, “וורקראפט” (שזכה לביקורות קוטלות במיוחד, לאו דווקא אצלנו) ו“אילם”, אשר בקושי הצלחתי לצלוח עד סופו האיום ולכן איני רואה שום סיבה להעניק לסרט הזה יותר מחצי כוכב, אם בכלל. לדעתי הציון הנמוך ביותר שחשבתי להעניק לסרט כלשהו אי פעם.

ציון: 0.5