אפתח בשני וידויים:
1. בניגוד מוחלט לצפייה בעיבוד האמריקאי (הנוראי) ל”הרוח במעטפת”, לא יצא לי לקרוא את המנגה של יוקיטו קישירו  או לצפות באנימה היפנית של “אליטה: מלאך קרב” לפני שצפיתי בסרט עצמו. לכן, לא תראו פה השוואות למקור, אם כי מהמעט שכן נחשפתי אליו, יש דמיון שטחי לפחות.

2. אני חושב שרוברט רוריגז הוא במאי איום ונורא. כן, הנה אמרתי את זה. אולי הוא היה כיפי וסבבה בתחילת הקריירה שלו, אי שם בימי “מריאצ’י” בואכה “דספרדו”, אבל לא הצלחתי להינות מאף סרט שלו מאז, אפילו לא מסרטים שכולם אוהבים כמו “Dusk till Dawn” או “עיר החטאים” שהיה לטעמי לא יותר מניסוי אסתטי ארוך מדי ביכולות של מסך ירוק. מעל לכל, רודריגז בעיני הוא במאי מאוד מאוד ילדותי, שלא מצליח ליצוק שום תוכן ממשי לתסריטים השטחיים והבנליים שלו.

המשך הקריאה כוללת ספוילרים לסרט:

אחרי ההקדמה הזו, אי אפשר להגיד שכססתי ציפורניים בעצבנות עד צאת הסרט. על אחת כמה וכמה כשמדובר בפרויקט שאני שומע עליו שמועות כאלו ואחרות מזה כמה שנים טובות, כאשר בהתחלה היה מקושר אליו ג’יימס קמרון הבלתי נלאה כבמאי. זה עוד היה יכול להלהיב אותי, אולם כשנמסר שרביט הבימוי לרודריגז, חששתי שאני הולך לקבל עוד אורגיית אפקטים זולה מהאולפנים הביתיים של רודריגז, Troublemaker Studios, שתמיד נראים כמו הפקות בהן לא הצליחו לעצור את חובב המסך הירוק בזמן (ראו לדוגמה את כל סדרת “Spy Kids”).

באופן שהצליח להפתיע גם אותי, חצי השעה הראשונה של הסרט הצליחה לסחוף אותי פנימה אל העולם העתידני הדמיוני בו מתרחשת העלילה של “אליטה”. תחילת הסרט פורשת בפנינו מציאות המתקיימת כ 500 שנה בעתיד, בה, לאחר מלחמה איומה, רוב האנושות מרוכזת באזור מסוים בכדור הארץ מתחת לעיר מרחפת המכונה “זאלם”. בעיר העליונה גרים מיעוט של עשירים ובעלי השררה השולטים באוכלוסייה הענייה אשר מתפרנסת מלספק ל”זאלם” את המוצרים לה היא זקוקה ומקבלים בתמורה את הזכות להתקיים משאריות ותקוות שווא.

בין דיירי העיר התחתית נמצא גם ד”ר דייסון אידו, מדען קיברנטיקה המתפרנס מעזרה לאוכלוסייה שסביבו בהתאמה של “חלקי חילוף” מכניים שהוא מוצא בזבל הנפלט מ”זאלם”. בעת שיטוטיו הוא נתקל בפלג גוף עליון של סייבורגית אליה מחובר מוח אנושי תקין. הוא מחבר אליה חלקים נוספים ומכנה אותה “אליטה”. הסייבורגית לא זוכרת שום דבר מעברה ומסתכלת בעולם המתגלה אליה בעיני ילד תמימות, דבר המודגש עוד יותר מההחלטה להפוך את פניה של השחקנית רוזה סאלזאר לפנים ממוחשבות בעלות “עיני מנגה” ענקיות.

ההחלטה הזו, שנראתה לי מוזרה מאוד ולא קומוניקטיבית בטריילרים, דווקא הצליחה להתחבר אלי בסרט עצמו, כאשר סלאזאר בעזרת התוכנה הממוחשבת משיגה באופן מפתיע את המטרה של העברת התחושה של תמימות ופגיעות דרך המניפולציה הממוחשבת הזו. ככלל, יש לציין כי ניכרת רמת השקעה גבוהה מאוד באפקטים. אני יכול רק להניח כי זו ידו המכוונת של המפיק הפדנט קמרון. בין לבין, היו אפילו כמה סטים שהצליחו להרשים אותי מאוד (למשל החללית השקועה באגם).

לעומת זאת, כמעט כל שאר הדמויות בסרט לא מצליחות לעבור מסך, למעט אולי כריסטוף וולץ, אם כי נראה שהוא שיחק את התפקיד מתוך שינה. בחלק של אי-פיתוח הדמויות, אפשר לציין כדוגמה בולטת במיוחד את התפקיד של גרהרד, העוזרת של ד”ר אידו – אותה מגלמת שחקנית בשם אידרה ויקטור אשר מופיעה על המסך כבר בפתיחת הסרט, אך לא מקבלת את הזכות להגיד משפט אחד עד כמעט סוף הסרט.

דמויות הנבלים, אשר במאנגה הן בד”כ מעניינות ועגולות הרבה יותר מהדמויות הפרוטגוניסטים, גם לא זוכות לשום עניין בסרט – “וקטור” (מהרשאלה עלי, בהצלחה עם האוסקר על “הספר הירוק”) הוא ממש הנבל האחרון שהייתי פונה אליו לענייני “נבלה” מעניינים, אד סקריין כשכיר החרב זאפאן פשוט משחזר את דמותו של אייג’קס מ”דדפול” (ובפחות עניין) ואילו ג’קי ארל הילי בלתי מזוהה לחלוטין בתור הבריון הקיברנטי גרווישקה, ואולי עדיף שכך. ג’ניפר קונלי נראית ממש סובלת בתפקידה כקירן, אשתו לשעבר של אידו מעבר לאלו, חדי העין שביניכם יצליחו (אולי) להבחין בשחקני עבר נוספים בשלל תפקידי משנה כמו קספר ואן דין וג’ף פהאי.

הדבר שיותר הרגיז אותי היה שלקראת סופו, הסרט מציג עוד דמויות חדשות שהוא ממש לא טורח לבסס להן איזהשהו עומק או מניע, מן הסתם כחלק מתכנון לסרטי המשך עתידיים: מעל “וקטור” מרחפת כל הזמן דמותו של “נובה”, הארכי-נבל ששולט על “זאלם” ומתמרן את חיי האנשים החיים בעיר התחתית. הכל טוב ויפה, אך מדוע ולמה הוא עושה את זה? מה הקשר שלו אל אליטה? מדוע הוא מנסה לחסל אותה?

על השאלות האלו הסרט לא טורח לענות (כאמור, אולי בסרטי ההמשך בהנחה שיצליח) והוא אפילו הוסיף לי כמה תהיות חדשות כאשר הוא הציג דמות חדשה לקראת אמצע העלילה – המנטורית או המפקדת של אליטה שמשום מה צריכה להילחם ב”נובה” ולהסתער על “זאלם”.

הסרט מנסה לתהות על קנקנן של שאלות מטאפיזיות חשובות כמו האם מותר האדם מהמכונה ומה הופך תודעה לאנושית, שאלות דומות לאלו ש”ברוח שבמעטפת”, אבל גם כאן, עיבוד ה”לייב אקשן” נוגע בהן בצורה השטחית ביותר האפשרית ומעקר את הרבדים העמוקים יותר שקיימים במקור.

אם לחזור אל התחלת הביקורת, מחצית השעה הראשונה הצליחה לסחוף אותי פנימה לעולם סייברפאנקי מושקע ומפורט, אך ככל שהסרט התקדם הוא איבד גובה מבחינתי ושוב, שעתיים הם יותר מדי לסרט כזה, גם אם הוא סיפור מקור. כיצירה שלמה, הסרט בטח שאינו איזושהי יצירת מופת מהפכנית ואפילו בתת הז’אנר שלו הוא ישכח במהרה לדעתי. אך אם אתם רוצים לצאת לשעתיים של אסקפיזם מבדר בקולנוע – “אליטה: מלאך קרב” הוא הסרט עבורכם.

מילת אזהרה – הנטייה לאלימות גרפית על גבול ה-Gore של רודריגז ניכרת גם פה, על כן הסרט הזה לא מתאים לקהל צעיר כלל.

ציון – 3