לפני כמה חודשים קיבלתי הודעה מחבר טוב שהכילה טריילר לסדרה חדשה, של נטפליקס, בשם ‘אקדמיית המטרייה’. “סופסוף עושים בנטפליקס סדרה על פי קומיקס איכותי”, הוא כתב בהודעה. “לא המארוול הזה שלך”.

הטריילר הלהיב אותי מיד, והעובדה שבסדרה מככבת אלן פייג’, הוסיפה לציפייה שהלכה וגברה, לקראת שידור הסדרה. ציפייה שהסתיימה בסופ”ש האחרון עת עלתה הסדרה לנטפליקס, וגמעתי את כולה במהלכו.

הסדרה מבוססת על קומיקס זוכה פרס אייזנר של חברת “דארק הורס”, שכתב ג’רארד ווי, שהיה הסולן הראשי והמייסד של להקת הרוק אלטרנטיבי האמריקנית “מיי כמיקל רומנס”. העונה הראשונה מבוססת על הכרך הראשון של הכותר הזה, “Apocalypse Suite”, אבל משלבת במהלכה אלמנטים ודמויות גם מהכרך השני, “דאלאס”.

על פי הסדרה, שיצר סטיב בלאקמן (שהיה בהפקת סדרות מוערכות נוספות כמו “לגיון” ו”פחמן משודרג”), ב–1 באוקטובר 1989, 43 נשים מרחבי העולם כרעו ללדת, למרות שאף אחת מהן לא הייתה בהריון בתחילתו של אותו היום.

סר רג’ינלד הרגריבס (קולם פיור, שגילם בין השאר את לאופי ב”ת’ור”), מיליארדר קפדן ונוקשה, ניסה לשים את ידו על כמה שיותר מהתינוקות הללו. הוא הצליח לאתר שבעה, ויחד עם יד ימינו, קוף שימפנזה ורובוטית שתוכנתה לשמש כאם אוהבת הוא אימן אותם וטיפח את כוחות העל שלהם כדי שיצילו את העולם, תוך שהוא מפגין אליהם יחס קר ולא אבהי בעליל, עד שבמקום שמות הוא קורא להם במספרים.

30 שנה לאחר מכן, המשפחה מפורקת לחלוטין. אחד מהילדים כבר אינו בין החיים ואחר נעלם במהלך ילדותם אל מעבר לזמן. שאר הילדים שנותרו התפזרו גם הם, כל אחד לדרכו: אחד מהם מכור לסמים, האחר מתבודד בשליחות האב על הירח ואחד הוא סכינאי המסתבך ללא הפסק עם המשטרה. דווקא האחיות שבמשפחה הלא מתפקדת הזו מצאו להן נישה- האחת היא שחקנית קולנוע מפורסמת, והשנייה נגנית כינור מחוננת.

האירוע שפותח את הסדרה ומתחיל את שרשרת האירועים הוא מותו של האב הקשוח. המוות מאחד את כל האחים לטקס הלוויה, ואם לא היה די בכך אחיהם שאבד לפני שנים רבות מופיע פתאום מתוך מערבולת זמן, ומודיע להם – “העולם עומד להיחרב בתוך שמונה ימים”. מכאן מתחילה העלילה (שלא ארחיב עליה מטעמי ספוילרים) להתגלגל ולטלטל את בני המשפחה במשך עשרה פרקים ארוכים, רובם כבני שעה.

אורך הפרקים, אם תשאלו אותי, הוא נקודת החולשה העיקרית של הסדרה. זה לא שיש סצינות שנמרחות, בהחלט לא. אבל אורכם של הפרקים עומד לרועץ לצופה הממוצע. כמו לכל סדרה איכותית, לוקח זמן לסדרה להתניע ולהיכנס לעניינים. האקשן האמיתי מתחיל לאחר שהוצגו הדמויות, ו”הונחו” הכלים על הלוח. משך הסדרה זהה למשך סדרה בת 13 פרקים בני כ-45 דקות כל אחד (אורך סטנדרטי יותר של פרקים בסדרות כאלה), וזו לדעתי הייתה עשויה להיות בחירה נבונה יותר.

הביקורת השנייה שלי על הסדרה היא קבלת ההחלטות של חלק מהדמויות שלפעמים (בעיקר לקראת קו הסיום) גרם לי למרוט את הבלורית בתסכול ולצעוק על המסך. שוב, אני לא רוצה להכנס לספוילרים, אבל לקראת הסוף שרשרת אירועים שלמה שאמורה היתה לדחוף את הנבל הראשי לכיוון המרושע הייתה עשויה לא טוב בעיני, נמהרת מאוד (כאילו הם הבינו שהסדרה עומדת להסתיים אוטוטו והדמות עוד לא אפויה) וכאמור- תהליך קבלת ההחלטות שם מצריך ועדת חקירה ממלכתית.

אולם, להוציא שתי הטענות הללו, הסדרה מהנה מאוד לצפיה. היא  סוחפת את הצופה בין העלילות השונות  בצבעוניות רבה. לאט לאט אנחנו מגלים עוד ועוד פרטים על עברן של הדמויות, ועל השלכות מעשיהן ובחירותיהן על חייהן כיום. עם חלק מהדמויות יכול הצופה להזדהות ממש, ועל חלקם להתקומם.

סדרה שמוציאה רגשות כאלה מהצופה היא סדרה מאוד איכותית, ובמובן הזה “אקדמיית המטרייה” עושה את העבודה היטב. סצינות הקרב שבסדרה מאכזבות במספרן הנמוך יחסית, וכמו כן לא נעשה שימוש רב ביכולות העל של הדמויות כמו שצופה אדוק של סדרות גיבורי על היה מצפה. אבל הסצינות עצמן מצולמות יפה, ומובאות כשברקע נעימות קלאסיות ושירים אהובים שהופכים את הסצינה לסוריאליסטית משהו ומבדרת יותר. הדיאלוגים בין הדמויות לפעמים מבדרים מאוד, ולא פעם מצאתי עצמי צוחק בקול.

גם האפקטים בסדרה טובים, אם כי היה ניתן לצפות ליותר “זיקוקים” בסדרה עם כוחות על. קוף השימפנזה שמשרת את האדון הארגריבס הוא דמות ממוחשבת, וככזו הוא נראה מרשים מאוד! גם אפקטים ממוחשבים נוספים, בעיקר בפרק האחרון עשויים היטב.

לגבי השחקנים, מתוך הקאסט הרחב והטוב ברובו יש לציין לטובה את רוברט שיהאן (מיספיטס, בני הנפילים) מגלם נפלא את קלאוס (מספר ארבע), האח הקווירי והמכור לסמים. הופעתו מבדרת מאוד, ושיהאן פשוט שובה לב ומשחקו מרהיב. הוא מצליח להביא לדמות עומק במידה שעמיתיו לא מצליחים, מצד אחד מכור קשות, מצד שני מנסה לעזור ככל יכולתו, תוך שהוא מבין לאט לאט שהוא חסר תועלת כל עוד הסם שולט בו. זו אולי הדמות המשעשעת ביותר בסדרה, וזו שאני אישית התאהבתי בה מעל לכל.

השני שהופעתו היא נהדרת ממש הוא  איידן גאלאגר המוכשר בן ה-15 בלבד, שמגלם את מספר חמש (שנעלם לפני שהספיק לקבל שם) שמגיע לאחר שהתבגר בעתיד, וכעת הוא לכוד בגוף של ילד בן 13. גאלאגר מביע באופן נפלא את הקונפליקט הזה בין האדם הבוגר והציני שהוא, אחד שראה דיסטופיה מול העיניים והעביר את שנותיו בשירות ארגון מתנקשים סודי, לבין גוף הילד שהאדם הזה לכוד בתוכו. הציניות שיוצאת מכל משפט שיוצא לו מהפה משעשעת מאוד וגורמת לצופה להתאהב בו, עם כמה שהוא בוטה לפעמים.

מהצד השני של המטבע צריך להזכיר את המפורסמת ביותר בכל הקאסט של הסדרה, אלן פייג’ (הלא היא קיטי פרייד מסרטי האקס-מן), שמשחקת את וניה, אחות מספר 7, חסרת הכוחות שבחבורה. ככזו וניה הרגישה תמיד דחויה ולא שייכת, אבל פייג’ לא מצליחה להעביר את הפוטנציאל שטמון בסיפור כזה אל המסך, ולא משכנעת מספיק. איך אומרת המורה בכיתה ג’? “אני יודעת שאת מסוגלת ליותר מזה”.

בשורה התחתונה צפייה בסדרה היא ארוכה וממושכת, אבל מאוד מספקת בסיומה. אפשר להנות מאוד ממנה, אם יודעים לצפות בסבלנות ופשוט להיסחף עם העלילה. אישית, כאמור- נהנתי מאוד כמעט מכל רגע.

ציון סופי – 4 מתוך 5 מטריות