אי שם בתחילת הניינטיז, בזמן לימודי בתיכון, חבר הביא מאנגליה קלטת VHS (מי כאן זוכר?) עם הלוגו האדום “אקירה” וקבע בפסקנות שאנחנו חייבים לראות את זה. ישבנו יחד בחדר שלו מול המסך הקטן ואני זוכר שמהרגע שלחצנו על ה-PLAY ובמשך שעתייים המוח שלי פשוט עף. אני לא בטוח אפילו שהבנתי בפעם הראשונה מה ראיתי, אבל הייתי משוכנע שלא ראיתי דבר כזה בעבר או ששיערתי שאפשר לעשות משהו כזה באנימציה. מאותו רגע רציתי רק לדעת אם יש עוד סרטים נוספים אי שם בחוץ כמו “אקירה”.
בשלוש העשורים שעברו מאז אותה פעם ראשונה, צפיתי ב”אקירה” לא מעט פעמים נוספות ובעוד סרטי אנימה, אבל “אקירה” נותר בראש הפירמידה, בטוחני בשל אותה חוויה ראשונית ומהפכנית. עתה, לרגל 30 השנים לצאת הסרט ישבתי שוב לראות אותו, הפעם בעותק בלו-ריי חדש כדי לראות אם משהו השתנה ביחסי אליו. לשמחתי, שום דבר לא השתנה. למרות הזמן שחלף, “אקירה” הוא עדיין חוויה סינגולרית: