גיבור הרחוב העיוור מבית מארוול חוזר לנטפליקס בעונה שנייה, אחרי עונה ראשונה מוצלחת ביותר, והמשך מבטיח ב”ג’יסקה ג’ונס” הבסיס לסדרת ה”דיפנדרז” (שתכלול גם את לוק קייג’ ואיירון פיסט – שכל אחד מהם מקבל כידוע סדרה משל עצמו) נראה יציב ביותר.

לעונה השנייה מביאים מפיקי דרדוויל שחקני חיזוק: פרנק קאסל הלוא הוא “המעניש” ואלקטרה, בת זוגו של דרדוויל המיתולוגית מהקומיקס. אחרי בינג’ינג מטורף של סופ”ש אחד בלבד בו נצפו כל 13 הפרקים, אנו מביאים את ריכוז דעתנו על שובו של “השד מהלס-קיטשן”.

אזהרה: המשך הביקורת כולל ספויילרים לסדרה!

בזמן שהטלוויזיה שלנו מלאה בסדרות קומיקס מכל הכיוונים, “דרדוויל” הצליחה בסוף שבוע אחד בלבד לעלות לראש הטבלה ונחשבת ל”החץ” של מארוול, היות ומדובר גם כאן בדרמת פשע אפלה (אפילו מאוד). מרבית ההצלחה שנחלה הסדרה, נבעה בשל האופי הבוגר והאלים שלה, שלקח גיבור מארווליסטי סטנדרטי, והציג אותו בתוספת דם רב וסצנות לחימה ארוכות וספקטקולריות.

הרפרנסים לסרטי “הנוקמים” וחיות אחרות, עזרו לסדרה להתמקם בנוחות ביקום הסינמטי של מארוול. יכולות המשחק של הקאסט אומנם היו די בינוניות, אך בשילוב עם תסריט מבריק ומעט ביצועים מצד הקאסט המרכזי (צ’ארלי קוקס בתפקיד מאט מרדוק\דרדוויל ווינסנט דנאפריו בתפקיד ווילסון פיסק\קינגפין) אפשר היה לזקוף לדמויות קרדיט על איכותה הגבוהה של הסדרה.

הפעם, חוזר העו”ד העיוור ולוחם הצדק, מאט מרדוק, במסכת השד האדומה, כדי לעצור איום חדש, לוחם צדק בעל שיטות קיצוניות ואלימות מדי, שמחסל אירגוני פשע בברוטאליות בזה אחר זה. עד מהרה (אחרי שלושה פרקים) מתגלה לנו דמותו של פרנק קאסל (ג’ו ברנטאל), המכונה “המעניש” בפי המשטרה.

“המעניש” מוצג כמי שלקח את החוק לידיים, בדומה לדרדוויל ושאר הגיבורים, אך הקצין את פעילותו לכדי שופט, חבר מושבעים, ותליין, מה שדרדוויל לא מוכן לקבל. עד מהרה השניים נכנסים לעימות אלים ומתמשך שמגיע בתחילת העונה לשיא תסריטאי מדהים, כאשר היישר מתוך דפי הקומיקס אנו עדים לא לעימות פיזי, אלא לשיח בין השניים על אופן הטיפול בפשע.

סצנה זו, לבדה, מוכיחה כי לכותבים של הסדרה מגיע איזשהו פרס. ההצבה של דמות השפוי (דרדוויל) מול הקיצוני (המעניש) מחזירה את העיסוק בשאלה “האם צריך סופרמן” שנשאלת לא מעט בשנים האחרונות, אך במקום להציג לנו אותה באקשן ואלימות, מדובר בשיחה בין שני “גיבורי-על”, על מה נכון ולא נכון, ואיזה אופן טיפול הוא קיצוני מדי.

המשך העונה עוסק פחות ביחסי דרדוויל-המעניש ועובר בקאט חד אל דמות מארווליסטית נוספת- אלקטרה (אולדי יאנג). בקומיקס, אלקטרה ומורדוק הם אחד מזוגות-העל של מארוול. הסדרה, שפסחה על יחסיהם בעונה הראשונה (למעט אזכור קצר של פוגי) ממחיזה השנה את יחסיהם תחילה בפלאשבקים לימי הנעורים של מאט, תוך כדי שזירתם בארועים אקטואליים יותר ובהמשך לעלילה מול קאסל.

קיימת חלוקה מאוד ברורה אך הדרגתית בין שני קווי העלילה בסדרה, ואם לומר את האמת, זוהי המגרעה היחידה של העונה. העיסוק בשני קווי עלילה שונים שבקושי מתחברים זה עם זה, מחלישה את העניין והתעניינות הצופה. דונופריו חוזר לכמה רגעים להזכיר לנו את הנבל האמיתי שעומד מאחורי הקלעים ובאמת מעניק את התואר “קינגפין” לעצמו (תסריטאית וסאב-טקסואלית).

חזרתם של “היד” נראתה מאולצת ומיותרת, שכן שלושה נבלים מרכזיים (כשהמעניש אחד מהם באופן מסוים) זה מתכון לבלבול וחוסר ריכוז בנעשה. הדבר כן תורם לפיתוח רעיוני לעונה שלישית, אבל הייתי באופן אישי מעדיף לראות את בולז-איי כאיום החדש בעתיד (הוא בכל זאת אחד הארכי-נבלים של דרדוויל).

הרקע שניתן לדמויות החדשות בהחלט מרחיב את העולם הסינמטי של מארוול ועושה כבוד למקורות בקומיקס. ברנטאל משכנע מאוד בתור פרנק קאסל (סליחה תומאס ג’יין), והתסריט משאיר הרבה מקום לסדרת סולו לדמות. על אלקטרה, האמת, אין הרבה מה להגיד. הנוכחות שלה בתחילת העונה מאוד גנרית ולא תורמת. רק בסוף הסיפור, באופן די מוגזם, היא מקבלת זריקת עניין ומקדמת את הסיפור שלה, שוב, כדי שאפשר יהיה להרחיבו בסדרת סולו.

איפה זה משאיר את הגיבור המרכזי?! דרדוויל עצמו לא עובר פיתוח דמות משמעותי במשך 13 הפרקים. הוא נשאר דבק באמונתו כלוחם צדק שחס על אויביו למרות המבחנים שמציבים המעניש ואלקטרה. קיים תהליך התפתחותי, אך בסופו של דבר אנחנו נשארים אם אותה המנה ביד.

בסופו של דבר, העונה השנייה לא יותר טובה מן הראשונה, אך אינה גרועה בכלל. אומנם הכנסת דמויות מרכזיות חדשות יוצרת ריחוק מן המטרה המרכזית של הדמות, אך עדיין מתקבלת תוצאה מעניינת מספיק כדי לגרום לנו כצופים להמשיך לעקוב.

נכון, סיכום עלילת המעניש הייתה חפוזה ואנטי-קליימטית, ואלקטרה הרגישה לרוב כמו לוחמת גנרית לחלוטין, אבל בסופו של דבר הם עזרו למרדוק להתפתח כדמות, גם אם מדובר בכמה צעדים קטנים. הם עזרו ליצור עניין בעלילה בכמה נקודות חשובות העונה, וזה מספיק כדי להעביר אותם את מבחן האיכות. השזירה של ג’סיקה ג’ונס, באזכורים בוטים מאוד במהלך העונה, תרמו אף הם לליכוד הסדרות תחת המטרייה העתידית. בסופו של דבר, מדובר בהצלחה נוספת (גם עם לא מהטובות ביותר) של מארוול.