בפברואר 2016 אולפני פוקס עשו היסטוריה קולנועית כאשר לקחו את סרטי גיבורי העל, שעד אז הורגלו להיות סרטים שבעיקר מתאימים לבני נוער צעירים ומשפחות (או מקסימום מוגבלים לגיל 13 ומעלה) והרימו את הרמה שלהם עם "דדפול" – סרט גיבורי העל הראשון שלא פחד להתעסק במיניות ואלימות ועדיין להשתמש בדמויות מוכרות מעולם הקומיקס, לזכות לרייטינג של R ולאפשר כניסה לקולנוע מגילאי 16 ומעלה, משהו, שחלק גדול מהאולפנים נמנעים ממנו, מכיוון שזה משפיע מאוד בקופות. סרטים המדורגים R אינם זוכים לאותה הצלחה כלכלית כמו סרטים המדורגים PG13, אפילו חלק גדול מסרטי האימה, שהיום הם מייצרי הרווחים הגדולים בהוליווד, מנסים לשמור על מסגרת של PG13 ולא לקבל דירוג R.

"דדפול" הראשון היה מהפכני, ואת התחושה שאפיינה את הסרט הראשון אפשר לתאר באמצעות אחת הסצנות הפותחות את הסרט השני: כאשר דופינדר (קארן סוני שמשחזר את דמות נהג המונית האהוב מהסרט הראשון) מדבר עם דדפול במהלך נסיעה ומרצה לו על כך שהוא רוצה להיות מתנקש כמו דדפול, כי אחרי שהוא הרג את בן הדוד הממזר שלו בסרט הראשון הוא צמא לעוד (עם אנלוגיה מאוד משעשעת לסרט ״ראיון עם ערפד״) וכמו דופינדר, גם אני רציתי עוד מדדפול וכמה שיותר, וoh boy – קיבלתי הרבה יותר ממה שציפיתי.

המשך הקריאה לא כולל הרבה ספוילרים לסרט:

להמשיך לקרוא ביקורת, "דדפול 2" – יותר דד ועם הרבה פול ←