בפברואר 2016 אולפני פוקס עשו היסטוריה קולנועית כאשר לקחו את סרטי גיבורי העל, שעד אז הורגלו להיות סרטים שבעיקר מתאימים לבני נוער צעירים ומשפחות (או מקסימום מוגבלים לגיל 13 ומעלה) והרימו את הרמה שלהם עם “דדפול” – סרט גיבורי העל הראשון שלא פחד להתעסק במיניות ואלימות ועדיין להשתמש בדמויות מוכרות מעולם הקומיקס, לזכות לרייטינג של R ולאפשר כניסה לקולנוע מגילאי 16 ומעלה, משהו, שחלק גדול מהאולפנים נמנעים ממנו, מכיוון שזה משפיע מאוד בקופות. סרטים המדורגים R אינם זוכים לאותה הצלחה כלכלית כמו סרטים המדורגים PG13, אפילו חלק גדול מסרטי האימה, שהיום הם מייצרי הרווחים הגדולים בהוליווד, מנסים לשמור על מסגרת של PG13 ולא לקבל דירוג R.

“דדפול” הראשון היה מהפכני, ואת התחושה שאפיינה את הסרט הראשון אפשר לתאר באמצעות אחת הסצנות הפותחות את הסרט השני: כאשר דופינדר (קארן סוני שמשחזר את דמות נהג המונית האהוב מהסרט הראשון) מדבר עם דדפול במהלך נסיעה ומרצה לו על כך שהוא רוצה להיות מתנקש כמו דדפול, כי אחרי שהוא הרג את בן הדוד הממזר שלו בסרט הראשון הוא צמא לעוד (עם אנלוגיה מאוד משעשעת לסרט ״ראיון עם ערפד״) וכמו דופינדר, גם אני רציתי עוד מדדפול וכמה שיותר, וoh boy – קיבלתי הרבה יותר ממה שציפיתי.

המשך הקריאה לא כולל הרבה ספוילרים לסרט:

 על עלילת “דדפול 2” אין צורך להכביר במילים, כי כל פרט על הסרט יכול להרוס הפתעות לא צפויות שלא נראו בטריילרים (דבר שפוקס למדו מאחותם/יריבתם הגדולה – מארוול של דיסני – הטריילרים מראים אולי 20% מעלילת הסרט וזה במובן הכי טוב של המילה). הסיפור הוא די פשוט ואפילו קטן יותר מקודמו – קייבל (ג׳וש ברולין שמוכיח שני דברים: א. שזו השנה שלו בסרטי קומיקס וב. שהוא יכול לשחק נהדר לשתי הקבוצות של מארוול) הוא מתנקש מהעתיד שחוזר לעבר – כלומר להווה שלנו – על מנת לחסל מוטאנט בשם ראסל, ילד צעיר עם כוחות קטלניים שבסופו של דבר יגרמו למות משפחתו של קייבל.

הבעיה? באותו הזמן דדפול מנסה להציל את הילד מגורל אכזרי מסיבותיו הוא, תוך כדי שהוא נעזר בחבריו מהסרט הקודם – דופינדר, האקסמנים קולוסוס ונגאסוניק אל-תגרמו-לי-לכתוב-את-השם-המלא-שלה, אל העיוורת ואפילו ויזל (טי ג׳יי מילר, שחבל שלא הורידו את התפקיד שלו מהסרט לאור הגילויים האחרונים על פועלו של השחקן).

 הסרט מציג לנו מגוון דמויות חדשות, שהבולטות שבהן, להוציא קייבל, הם ראסל ודומינו. יש עוד דמויות, אבל עדיף לא לדבר עליהן מפאת ספויילרים פוטנציאליים. כך או כך, בסרט של דדפול כל דמות שהיא לא דדפול מרגישה כמו דמות משנית בלי הרבה יחס; הרי באנו לראות את הסרט של דדפול וריאן ריינולדס בהחלט גונב את ההצגה בכל סצנה שבה הוא נמצא – שזה, פחות או יותר, כל הסרט.

קייבל הוא הקונטרה המושלמת לדדפול – הוא היינג ליאנג שלו. בעוד שדדפול הוא צבעוני משעשע בעל מודעות עצמית חסרת פשרות (עד כדי כך שהוא יודע שהוא דמות קומיקס), קייבל הוא קר, מחושב, מונע על ידי הטרגדיה שפקדה אותו ולא בוחל באמצעים על מנת להשיג את המטרה שלו – וזה הדבר היחיד שבו הוא כן דומה לדדפול.

כיף לראות את האינטראקציה בין שתי הדמויות ואת העובדה שקייבל מתנהג רוב הזמן כמו האח הגדול של דדפול שתמיד צריך להשגיח שאחיו הקטן לא יעשה יותר מדי שטויות כי אמא החליטה שהוא חייב לעשות עליו בייביסיטר ממש עכשיו.

ואם בבייביסיטר עסקינן אז נעבור לדמות המרכזית הנוספת בסרט, ראסל, אותו מגלם ג’וליאן דניסון הניו זילנדי שהתגלה לעולם בסרטו המקסים של טאיקה ואיטיטי (לפני שעבר לביים בלוקבסטרים בכיכובם של אל הרעם והענק הירוק) “המצוד אחר אנשי הבר”. ראסל הוא ילד מוטאנט שסיפור הרקע שלו הוא מרכזי ביותר לסרט ולהיסטוריה הספציפית של קייבל, אז לא נסגיר את הסיפור, רק נגיד שהוא מקסים בתפקיד ולראות גיבור-על או אנטי גיבור-על כבד גוף זה שינוי מרענן בנוף סרטי הקומיקס בהם כולם, אבל כולם, בנויים לתלפיות על פי מרשם חדר הכושר הקרוב לאולפן.

 הדמות השלישית היא דומינו (זאזי ביטס) – מוטאנטית שהכוח שלה הוא שתמיד יש לה מזל טוב. ברצינות. דומינו בסרט קצת שונה מדומינו בקומיקס (ולא רק בגלל המראה החיצוני) – דומינו בקומיקס מתנהגת הרבה יותר כמו דדפול, היא לוקחת סיכונים הרבה יותר גדולים מדומינו בסרט כי היא יודעת שהמזל לצידה, דומינו בסרט פחות אדג׳ית ממקבילתה הקומיקסאית, אבל למרות זאת היא אחת הדמויות היותר כיפיות וכריזמטיות שיכלו להוסיף לסרט, חבל שזמן המסך שלה לא ארוך בהרבה ממה שנראה בטריילרים.

דדפול של ריינודלס ממשיך להיות אותו דדפול, רק שהפעם הוא נותן לעצמו להשתחרר הרבה יותר מבחינת בוטות ובדיחות, הרי זה הביא לאולפנים כסף, וזה העלה את התקציב של הסרט הנוכחי, אז למה לא בעצם? הסיפור של הסרט החדש קטן יותר, אבל הוא הרבה יותר גדול מהסרט הקודם, יותר מדמם, עם יותר דמויות, בדיחות, והופעות אורח לא צפויות ונהדרות.

 דבר שבו הסרט השני עולה על הסרט הראשון הוא האיזון של מרכיבי הסרט (אני ממש מתאפק לא להכניס פה בדיחה על ת׳אנוס.) בין אם זה איזון בין הומור לרגש או האיזון בין הדמויות של דדפול וקייבל. הסרט מצליח להצחיק ברובו, אבל גם לרגש לא מעט. לא סתם דדפול מגדיר את הסרט בדקות הראשונות שלו כ״סרט לכל המשפחה״.

עוד משהו שאי אפשר להתעלם ממנו הוא הסאונדטראק של הסרט שמשלב להיטים משנות ה-80 עם עוד סגנון מוזיקה שלא ציפיתי לשמוע בסרט. עוד דבר שפוקס למדו מדיסני (או יותר נכון מג׳יימס גאן). אין ספק שאני הולך לשמוע את הסאונדטראק הזה עוד הרבה.

שימו לב שיש מספר סצנות אמצע כתוביות (רק באמצע, ברגע שהן נגמרות והקרדיטים הרגילים מתחילים אין טעם להישאר) הסצנות האלו הן כנראה הסצנות הנוספות הכי טובות שראיתי אי פעם בכל סרט שבו יש סצנות נוספות, דאגו להישאר בסביבה – זה שווה את זה!

ציון: 4.5