הסופר והתסריטאי הבריטי ניל גיימן נחשב לאחד מגדולי הדור בכל הקשור לפנטזיה, מיתולוגיה ועיבודן לעת המודרנית. לא מדובר בעוד סתם סופר ותסריטאי, מדובר גם בכותב קומיקס, בימאי סרטים ומחזאי עם זיקה אדירה לתרבות הגיקית.
חלק מעבודותיו הטלוויזיוניות והקולנועיות: כתב פרקים “לדוקטור הו”, עזר בכתיבת התסריט לסרטיו של דל טורו כמו “הלבוי 2”, תרגם וכתב את הדיאלוגים לגרסה האנגלית של “הנסיכה מונונוקי”, כתב את התסריט ל”בייוולף” של רוברט זמקיס, כתב שלל סיפורים לדמויות של DC, וכמובן כתב את הספר “אלים אמריקנים” שזכה לעיבוד טלוויזיוני מאוד מוערך.
“סאנדמן” הוא אחת היצירות היותר מזוהות של גיימן, ובתוכה נמצאות הדמויות החזקות והמורכבות ביותר ביקום הקומיקס של DC. העיבוד הוויזואלי לסדרת הספרים עבר לא מעט תלאות בדרך למימוש, והתוצאה הסופית היא סדרה בת 10 פרקים, ברוח כמעט אנתולוגית. ממש כמו סדרות הקומיקס של פעם.
במרכז הסיפור, “חלום” (טום סטוריג’) אחד משבעת האינסופיים, ישויות המייצגות את הכוחות האבסולוטיים ביותר ביקום (חלום, מוות, גורל, תשוקה, ייאוש, הרס והזיה על פי גיימן). העונה מחולקת למספר סיפורים הקשורים לדמות, ולא מתביישת לערבב אותו עם רפרנסים, מאוד סמויים, ליקום של DC, למרות שמסיבות משפטיות כאלו ואחרות, אסור להם להתערבב בסדרה.
במרכז כל הסיפורים הנפרדים לכאורה, חלום, או מורפיוס, נמצא בפרשת דרכים ומחפש תכלית לקיומו, לאחר שגילה שבני אדם הם יותר מסתם בני תמותה חסרי כוח. אם חושבים על זה, מדובר במשבר קיומי שחווה אחד הכוחות המוחלטים ביקום. כן, זו רמת הפילוסופיה הגאונית של גיימן.
לצד סטוריג’, שמגלם את מורפיוס בצורה מושלמת לחלוטין עם לוק וווקאליות מדויקים להחריד, יש קאסט שחקנים בומבסטי, כגון צ’ארלס דאנס, דייוויד ת’וליוס, ג’נה קולמן, פאט אוסוולד ואפילו מארק האמיל. רובם נמצאים לפרק או שניים או אפילו לכמה שורות של טקסט, אבל הן מועברות בצורה פשוט מהנה באופן טהור.
אחד הפרקים היותר טובים של הסדרה הוא הפרק” 24\7″ בו ת’וליוס מגלם את ג’ון דיי (דוקטור גורל הידוע לשמצה. זה שמשתלט על חלומות, לא ההוא עם הקסדה), מה שהופך אותו לנבל כפול ביקום הקולנועי שלDC (זוכרים את אריס מ”וונדרוומן”?) וכל הפרק הזה הוא פשוט יצירת מופת! מנותק כמעט לחלוטין מההתרחשות הכללית של הסדרה פרט לסופו, ומהווה סיפור מקור לנבל לא הכי מוכר אך מאוד מאוד חזק.
פרק עוצמתי נוסף מתרכז באחותו של “חלום”, “מוות” (קירבי בבטיסט), כדמות נערה המלווה את המתים אל “השלב הבא במסע”. הפרק משלב שני סיפורים נפרדים מהקומיקס אך מדובר במופת פעם נוספת. גיימן תיאר את מוות בקומיקס כ”מי שאני הייתי רוצה לפגוש בעצמי כשאגיע לשם”. דמות עדינה אך שנונה שתיתן לנפטר לעקל מעט את המצב בצורה נעימה ולא מאיימת ובבטיסט פשוט קולעת בול! האופי הנינוח שלה לצד המראה הקשוח מעט עושים לדמות הכל כך משמעותית הזו את כל החסד שבעולם!
חייבים לדבר על עוד שלושה שחקנים בקאסט: מייסון אלכסנדר פארק בתפקיד “תשוקה”, ליהוק מושלם לדמות כל כך מורכבת וכל כך מהנה! במעט שתשוקה קיימים על המסך (כן, דמות ג’נדר-פלואידית ושחקנ.ית ג’נדר-פלואיד.ית) מרגישים כמה מדובר בארכי איום על מסלולו של חלום, החל במשחק מצוין וכלה בעיצוב הדמות עם העיניים הצהובות המלחיצות האלו.
גוונדלין קריסטי מגלמת את ההיפוך המגדרי של לוציפר (זוכרים? אסור להשתמש בטום איליס! הוא של CW! פוי) ומספקת לנו יחד עם סטוריג’ את אחת הסצנות היפות ביותר בכל העונה. שלא לדבר על העובדה שכמו ב”משחקי הכס”, היא מגיעה עם המון תשוקה והבנה פנימית של התפקיד, היות והיא חנונית גדולה בעצמה וקראה את כל הספרים.
הקונטרה האמיתית לדמותו של חלום הוא כמובן “הקורינת’י” (בוייד הולברוק), הנבל המרכזי בסיפור ועוקב אחר התקדמותו של חלום במטרה להשתחרר מעולם החלומות ולהפוך לסיוט חי בעולם הערות. עכשיו… כולנו מכירים את הולברוק בתור שחקן לא רציני במיוחד (נבל משני ב”לוגן” ותפקיד ראשי ב”טורף” של 2018. לא רפרטואר מרשים במיוחד, למרות שנכון, ב”נרקוס” הוא נהדר), אך בתור הקורינת’י הוא פשוט בחירה מבריקה!
הולברוק מעביר את הצמרמורת הנכונה בזמן הנכון, קופץ חזרה לצללים ומופיע בדיוק כשחשבנו שהכל הולך להיות בסדר. הדבר היחיד שאומר כנגדו הוא שהסיום שלו נכתב בצורה שהיא קצת אנטי קליימקס, אך אין מה לעשות, ככה זה גם במקור.
ולצד קאסט מרשים, אפקטים מרשימים לא פחות! עולם חי של חלומות, מלא יצורים פנטסטיים, לצד חזון ויזואלי מודרני לממלכות כמו הגיהינום, עיצוב דמויות מרהיב וכל כך נאמן למקור עד ששכחתי שבכלל מדובר בכותר של DC! כמובן שאת הקישורים הקטנים ליקום הרחב יותר עושים בפינצטה כדי לא להרגיז את עורכי הדין (כשהמילים “אנטי חיים” נזרקו לאוויר הייתה לי צמרמורת).
הרצף הנפלא הזה של כתיבה וויזואליות חווה מעט דעיכה בשלושת פרקי הסיום, שמהווים סיפור מתמשך אחד ארוך אך העובדה שמדובר במותג שיכול לתת לנו עוד ועוד ולהשריש עצמו למותגים נוספים בצורה כל כך אסטטית, השאירה את האופטימיות ברף מאוד גבוהה. מדובר בהפתעה מאוד נעימה, עם חזון לבאות ופשוט סיפור שכיף להישאב עליו. כמו שרוב הקוראים נמשכו למקור.
ציון סופי: 5
