אז הבמאי דיוויד לייץ’ אוהב רוצחים שכירים. מאוד אוהב. כל כך אוהב שכל סרט שהוא ביים ו\או הפיק עד עכשיו עסק ברוצחים שכירים.
לא מאמינים לי? בבקשה: רוצח שכיר שמאוד קשור לכלב שלו (“ג’ון וויק”, שלייץ’ ביים יחד עם השותף צ’אד סטלסקי), רוצחת שכירה-מרגלת בלונדינית (“פצצה אטומית”), רוצח שכיר עם פה גדול (“דדפול 2”), רוצח שכיר לשעבר שהחבר הכי טוב שלו הוא צייד ראשים (“מהיר ועצבני: הובס ושו”), סתם רוצח שכיר בפנסיה (“סתם אחד”) ורוצחת שכירה עם מצפון (“קייט”)
עכשיו קחו את כל האהבה הזו לרוצחים שכירים, תכפילו באינסוף וקיבלתם את “רכבת הקליע” – סרט שמורכב כולו ממלאנ’תלפים רוצחים שכירים שמנסים להרוג אחד את השני, בדרכים מקוריות ככל האפשר. אה. והם על רכבת מהירה בלי יכולת לרדת.
לייץ’ היה בעברו פעלולן ומתאם פעלולים באינספור סרטים והסרט הזה הוא אולי הכלי האולטימטיבי עבורו להראות מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – לשסות שחקנים ופעלולנים אחד בשני כדי שיפליאו במכותיהם בצורה המרהיבה ביותר האפשרית.

בחמש הדקות הראשונות האסתטיקה והשפה הקולנועית שלייץ’ משתמש בה הזכירו לי קומיקס יותר מכל דבר אחר, וחשדתי שאולי הוא מעובד מתוך מאנגה, אך לא כך הדבר. מתברר שהסרט אמנם מבוסס על ספר יפני מ-2010 בעל שם זה, אך לא מאנגה או קומיקס.
על כל פנים, ב”רכבת הקליע” הרקע האסתטי והמעוצב בקפידה אמור לשמש בו זמנית כקנבס וכאנטיתזה לדם ולאלימות שמושפרצים עליו בחדווה רבה.
זה כמובן לא משהו מקורי במיוחד, ראינו את זה כבר ב“קיל ביל” וגם ב“ג’ון וויק” האחרון למשל, אבל לייץ’ עושה את זה בכישרון טכני לא מבוטל.
העלילה, שמנסה להיות מאוד מפותלת ומתוחכמת, אבל אפשר לנחש כמעט כל טוויסט בה מהדקה הראשונה, עוסקת ברוצח שכיר בשם “חיפושית” שמנסה להיות אדם טוב יותר (בראד פיט) שנשלח לטוקיו למשימה פשוטה יחסית של גניבת מזוודה מהרכבת המהירה, הלא היא רכבת הקליע.

המזוודה האמורה ברכבת שייכת ל”מנדרינה” (אהרון טיילור ג’ונסון, פעם קוויקסילבר ביקום MCU ובעתיד קרייבן הצייד ביקום ספיידרמן) מתנקש בריטי חלקלק\מתוקתק ולשותפו “לימון” (בריאן טיירי הנרי, פייפר בוי לנצח) מתנקש עם אובססיה ל”תומס הקטר”. שני מתנקשי הפירות נמצאים ברכבת לאחר שאיתרו את הבן הסורר של מלך עולם הפשע העולמי, דמות מסתורית בשם “המוות הלבן”, שנחטף ע”י ארגון פשע מתחרה.

לימון ומנדרינה הסוציופתים לא בחלו בשום סוג של אלימות כדי להשיב את הבן (לוגאן לרמן, “פרסי ג’קסון”) לידיהם, יחד עם אותה מזוודה שמכילה 10 מיליון דולר בכספי כופר והם מנסים להשלים את משימתם בהצלחה כדי לא להרגיז את אותו “מוות לבן”, שאמור להיות יותר פסיכופט רצחני מכל הפסיכופתים הרצחניים האחרים בסביבה.
בנוסף אליהם עולה על הרכבת גם רוצח יפני בשם יואיצ’י קימורה (אנדרו קוג’י, מסדרת הטלויזיה “הלוחם”), לאחר שדמות מסתורית בשם “הנסיך” הפילה את בנו הקטן מהגג. קימורה קיבל הודעה ש”הנסיך” ברכבת והוא רוצה לסגור איתו חשבון מדמם במיוחד. כמובן ששום דבר לא כפי שהוא נראה ו”הנסיך” מתגלה כילדה חמודה עם קוקיות ומנייאקית מופרעת לחלוטין (ג’ואי קינג, “דוכן הנשיקות”).

אורח נוסף שמגיע לרכבת הוא “הזאב” (הראפר ההיספני “באד באני”), רוצח שכיר (הופתעתם?) מקסיקני שבא לחפש נקמה. בהמשך הסרט יהיה גם רוצחת בשם “הצרעה”, אינספור רוצחים חסרי שם שנועדו למות לשם השעשוע שלכם וגם נחש ארסי אחד. אין טעם להמשיך לקלקל לכם מעבר לזה אם אתם רוצים לראות את הסרט.

תראו, סך הכל “רכבת הקליע” לא מתיימרת להיות ממה שהיא באמת – בידור פופקורן סופר אנרגטי ודי מודע לעצמו. ככזו, היא עושה עבודה לא רעה בכלל.
גם קאסט השחקנים הדי מכובד נראה שהוא נהנה מכל רגע של השטות עתירת הטסטוסטרון הזו.
קטעי המכות הם הטובים ביותר שנראו על המסך מאז אותו “ג’ון וייק 3” ונראה שמיטב מתאמי הפעלולים בזבזו שעות על כוריאוגרפיה זורמת ומציאת שימוש אלים עבור כל חפץ יומיומי שלא יועד לו במקור.

החלק שבו הסרט פחות מוצלח הוא בניסיון להיות מתוחכם בנוסח עדות טרנטינו ולהוסיף דיאלוגים שנונים אודות מהות החיים בין דמויות אלימות שונות – . לפעמים זה מצליח, בחלק מהמקרים זה סתם מעיק (השטות עם “תומאס הקטר” מעייפת וטרחנית כבר בקטע הראשון שבו היא מוזכרת).
בנוסף, צופה מן המניין בד”כ מחפש דמות שקל לו להזדהות איתה כדי לצלול לעולם אסקפיסטי. ב”רכבת הקליע” אין שום דמות כזו – כולם רוצחים מופרעים וחובבי אלימות. למה לי להזדהות עם מישהו מהם?
נכון, הסרט אמור לשים את הדמות הסמי לא-יוצלחית של “חיפושית” כדמות הראשית, הרי הוא תמיד מתלונן על חוסר המזל שלו ונראה שרוב הזמן דברים קורים לו תוך כדי שהוא מנסה לברר מה קורה, אבל עדיין – הוא רוצח שכיר.
בחלק החיובי, כפי שכבר ציינתי, בראד פיט והכריזמה גונבים כל רגע שהם על המסך – הוא שרמנטי, הוא מצחיק וגם שולט היטב בקטעי הפעולה.

לקראת הסיום, הסרט ממריא (תרתי משמע) אל עבר מחוזות ההרס ההמוני עתיר התקציב ומצליח לאבד קצת מהאמינות, אם אכן הייתה כזו, בשביל ההרס והחורבן הדיגיטלי, אבל כנראה שאי אפשר לצפות לסרטי קיץ בימינו בלי לצפות להשטחה של חצי עיר בדרך.

כפי שציינתי לייץ’ עושה עבודה לא רעה בחלק של הבימוי כאשר על הצילום מופקד יונתן סלע, הצלם ממוצא ישראלי שהוא השותף הקבוע של לייץ’ לאורך כל הקריירה (והשנה צילם גם את “העיר האבודה” עם סנדרה בולוק, צ’אנינג טאטום ו…בראד פיט).
אני חושד שלייץ’ הוא גם אדם מקסים ברמה האישית, מלבד העובדה שהוא כנראה איש פעלולים ממש טוב, אחרת אין דרך אחרת להסביר את הכמות האדירה של הופעות האורח בסרט הזה, חלק מהם ברמה של “מצמצת\פספסת”.
לא רוצה לקלקל למי שרוצה לראות אבל בתפקידים קטנים אפשר לראות את מאסי אוקה (הירו מ“גיבורים”) ככרטיסן ברכבת וגם את קארן פוקוהרה (קימיקו ב“דה בויז”) לצד… טוב. ניתן לכם רק ראשי תיבות: ס”ב, צ'”ט, ז”ב וכמובן ר”ר (שהיה לי די ברור שיופיע בסרט, רק לא היה ברור לי מתי ואיך)

רוצים בידור קיצי קליל וסופר מדמם? לכו ל”רכבת הקליע” – הכל כבר כלול במחיר הכרטיס.