שני חברי צוות האתר, גל פלודה וטל מיכלס הלכו לראות את “האלמנה השחורה” ובעוד שניהם היו באותו אולם, באותו זמן, באותו סרט, כל אחד יצא עם חוויה שונה בתכלית, וביקורת שונה בתכלית. הביקורת של טל, המאוד חיובית, בלינק הזה (לחצו), גל, כפי שאתם מבינים, לא אהב (בלשון המעטה). ראש בראש, כפי שלא היה קיצוני כל כך בתולדות האתר שלנו.

היקום הקולנועי של מארוול, שהתחיל כמעין גישוש היתכנות לפני 13 שנים, הצליח לבסס את עצמו כתופעה תרבותית מטורפת לצד הצלחה כלכלית עצומה, והעלו את “אולפני מארוול” על דרך המלך לשלטון בלתי מעורער על עולם הקומיקס המצולם, בזמן שהם נעזרים במתווה שהכין קווין פייגי וכמעט שלא מועדים בדרך (ששש…שאף אחד לא יזכיר את ה-Inhumans). המסע העצום הזה שנמשך 23 סרטים הגיע לנקודת השיא שלו עם סיום “שלב 3” אשר חתם את “סאגת אבני האינסוף” בסרט “סוף המשחק” (עם האפילוג הנדרש ב“ספיידרמן רחוק מהבית”). גדודי המעריצים שבכו ב-2019 עם פירוק צוות “הנוקמים” הקיים, ציפו בקוצר רוח לתחילת “שלב 4”, אשר נראה שהולך להשתלט על כל מדיה אפשרית עם ההכרזות של מארוול לתוכניות רב שנתיות הכוללות אינספור סרטים וסדרות טלוויזיה לשירות “דיסני פלוס”.

יותר מכל, הגיעה מכיוון המעריצים דרישה לסיפור נוסף של “האלמנה השחורה”, דבר שלא היה בתכנון המקורי של האולפנים, לאור קשת הסיפור של הדמות, אולם הפופולריות של סקארלט ג’והנסן והדמות שלה הביאו לחישוב מסלול מחדש ולהפקה הרבה יותר מהירה, שדחקה פנימה את הסרט אל לוח הזמנים הצפוף. הסרט תוכנן להיות מופץ כבר במאי 2020 , כחצי שנה לפני תחילת כל הסדרות של מרוול בדיסני פלוס, אולם אז… כמובן… הקורונה שיבשה את הכל. בהתחשב בעלויות הפקה של כ- 200 מיליון דולר (לפני יח”צ) החליטו בדיסני לא להפיץ את “האלמנה” ישירות לדיסני פלוס, אבל מצד שני, הסדרות של שלב 4, היינו “וונדהוויז’ן”, “הפלקון וחייל החורף” ואפילו “לוקי” כבר עלו לשידור בשרות הסטרימינג והיה צריך להתחשב בכך, כי הרי לכל דבר יש משמעות ביקום ה-MCU.

המשך הקריאה כולל ספויילרים לסרט וליקום הסינמטי של מרוול עד כה:

אז מה קורה ב”אלמנה השחורה”, כאשר כל מי שעקב אחרי היקום הסינמטי של מרוול יודע שלמעשה נטשה רומנוב \ האלמנה השחורה הייתה בין הדמויות שלא שרדו את “סוף המשחק”? ובכן, העלילה מתחילה במערב התיכון של ארה”ב, עם משפחה אמריקאית בורגנית ממוצעת, זוג הורים (רייצ’ל וייז ודיוויד הארבור) ושתי ילדות, חיים להם את החלום האמריקאי בפרבר באוהיו בשנת 1995. תוך כמה דקות בלבד מתגלה לנו כי ההורים הם למעשה סוכנים רוסיים שתולים, ממש כמו בסדרה “האמריקאים” (אם לא ראיתם עדיין, בושו לכם) והאידיליה מופרת כאשר האב גונב משהו סודי ממעבדה מסוימת והם צריכים להימלט מפני סוכני ש.י.ל.ד. שרודפים אחריהם.

האקשן מתגבר ואנו רואים כי האב משתמש בכוחות על אנושיים כדי לחלץ אותם מהסכנה. הם מגיעים לקובה, שם הם פוגשים חיילים רוסיים (האם הם סובייטים? אקס-סובייטים? זה כבר אחרי נפילת בריה”מ וממש לא ברור מה זה אמור להיות) בהנהגת הגנרל האכזרי דרייקוב (ריי ווינסטון) שהתחביב שלו הוא לא אפיית עוגות בצורת מיניונים, אלא לקיחת ילדות קטנות כמו נטשה ואחותה הקטנה ילנה, ולהפוך אותן למתנקשות על ורוצחות קרות דם. את זה אנו לומדים דרך מונטאז’ ארוך במיוחד שמראה לנו כמה דרייקוב לא בקטע של האפייה אלא התאכזרות לילדות.

כפי שכבר ניחשתם, הילדה נטשה תהפוך לבת טיפוחיו של דרייקוב ול”אלמנה השחורה” שאנחנו מכירים, אם כי מסתבר שכל המתנקשות נקראות “אלמנות שחורות” וזה עלול לבלבל, אבל כנראה לא את מי שכתב את התסריט. עוד משהו שלא היה כתוב בתסריט הוא איך נטשה נמלטה מהשליטה של דרייקוב – אשר מתברר כי הוא מנהל ארגון סודי עתיר תקציב (של מי בדיוק) והייטק נוסח ש.י.ל.ד \ ה.י.ד.ר.ה, כי זה מה שמקובל ביקום מארוול – והפכה להיות חלק מהצוות המתחרה של ניק פיורי. פשוט תקבלו את העובדה שהיא ודרייקוב כבר לא, וכן, זה קשור איכשהו לדיאלוג עם קלינט ברטון ב”הנוקמים” על בודפשט, אבל אם אתם חושבים שתקבלו הסבר מפורט יותר בסרט הנוכחי, תתכוננו לאכזבה, כי זה יהיה מחופף בערך כמו שאר הדברים בסרט הזה.

הסצינה הבאה כבר לוקחת אותנו לימים שאחרי “קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים” והנה מזכיר המדינה והגנרל לשעבר רוס (וויליאם הרט באחד התפקידים חסרי המשמעות ביותר בקריירה שלו) שמנהל מצוד אחרי נטשה בעקבות העזרה שלה לסטיב רוג’רס. תופתעו לגלות כי רוס לא תופס את נטשה והיא עוברת להתגורר באיזה חור נידח בנורבגיה, שם עוזר לה הסוכן ריק מייסון (השחקן הבריטי או.טי פאנגבלה) שנראה שיש לו יחסי קרבה עם נטשה, ואני משתמש במילה כנראה בזהירות רבה, כי הדמות שלו תפציע בסרט עוד פעם או פעמיים, רק כדי לספק לנטשה חפצים פיזיים שונים ואז להתפוגג מהמסך. אני פשוט לא מבין מדוע בכלל טרחו ללהק מישהו לתפקיד הסוכן מייסון. באותה מידה יכלו לשים שם דמות גזורה מקרטון והאפקט היה זהה.

למרות שעברה בערך חצי שעה והסרט עדיין הזדחל לו באיטיות באקספוזיציה, אני כמעט בטוח שלא הספקתי לנמנם, אבל איכשהו הדקות המעטות הבאות עברו ביעף על העובדה שהאחות הקטנה ילנה (פלורנס פיו) הפכה גם היא למתנקשת שטופת מוח, השתחררה מאותה שטיפת מוח, הספיקה לברוח מעדר מתנקשות שטופות מוח אחרות כשבבעלותה שלל מבחנות שמכילות גז שישחרר את כל הנערות האחרות מאותה שטיפת מוח מדוברת, ואיכשהו העבירה אותן בחשאיות לאחותה הגדולה, בלי שהאחרונה שמה לב בכלל.

אה, והנה מוצג בפנינו האויב המסתורי של הסרט הזה, “הטאסקמאסטר” – לוחם עוצמתי שמסתובב בציבור במסכת שלד מתכתית, גלימה בעלת ברדס ומגן מתכת עגול, כי זו האופנה החדשה במוסקבה. הוא מציג את יכולות הלחימה המורכבות שלו בקרב מול נטשה, והזהות המסתורית שלו תישאר סודית בערך עוד 5 דקות שלמות, כי כפי שאמרתי התסריט של אריק פירסון (“גודזילה נגד קונג”. כן, מישהו כתב שם משהו) הוא כל כך מרושל, שכל טוויסט עתידי שאמור להתגלות בסיום הסרט נחשף ממש בהתחלה.

מה קורה הלאה? נטשה מחפשת את ילנה, ונראה כי היה קשר כלשהו ביניהן לאורך השנים, אם כי לא ממש, איך זה ייתכן? הרי עד לפני 5 דקות ילנה הייתה אמורה להיות מתנקשת שטופת מוח. נניח לקטנוניות הזו עכשיו, כי יש את קטע האקשן הראוי היחיד בכל הסרט, כאשר נטשה וילנה מאחדים כוחות כדי להימלט מצבא של אלמנות שחורות המחוזק בטאסקמאסטר – מכות, נפילות, יריות, פיצוצים ומרדפי מכוניות שלקוחים היישר מהתבנית העכשווית של סרטי “בורן”. הסיקוונס הזה התחיל לא רע, היו אפילו כמה שוטים שגרמו לי להתרגש, אבל מהר מאוד הבנתי שלבמאית האוסטרלית קייט שורטלנד אין את היכולת של האחים רוסו לייצר סצינות אקשן מצוינות כפי שראינו לפני 7 שנים ב“חייל החורף”.

שורטלנד מגיעה מאותו מקום שמארוול אוהבים לאסוף את הבמאים להשכיר שלהם בשנים האחרונות – עולם הטלוויזיה וסרטי האינדי הקטנים שרחוקים שנות אור מסרטי האפקטים עתירי התקציב (ע”ע וייטיטי, קוגלר, בודן ופלק וכמובן הרוסואים). שורלטלנד ביימה שלושה סרטים, דרמות קטנות ואנושיות (שאף אחת מהן לא זכתה להפצה מסחרית בישראל) שזכו בפרסים בפסטיבלים שונים, אולם לא התרשמתי שהמעבר לז’אנר האקשן שהוא “האלמנה השחורה” הוא המקום הנכון עבורה. קטעי האקשן הרגישו לי מפוזרים מדי, לא תמיד המצלמה עמדה במקום הנכון כדי למקסם את האדרנלין ובאופן כללי, 134 הדקות של “האלמנה” סובלות מטון וקצב לא אחידים. חשבתי בהתחלה שאולי הבעיה היא בעורך שלא היה מספיק אגרסיבי, אבל אחד מהעורכים שחתומים על הסרט הוא מתיו שמידט שעבד על כל הסרטים של הרוסואים ביקום MCU, והקצב והזרימה כאן רחוקים מאוד מהסרטים ההם.

על כל פנים, נחזור לאיחוד המרגש בצל הסכנה, נטשה וילנה יוצאות למסע לאורכה של רוסיה בכדי לחסל את אותו גנרל אכזרי, שנשאר בחיים למרות שנטשה כבר ניסתה להרוג אותו בעבר (והייתה בטוחה שהצליחה) ולהרוס את “החדר האדום”, המקום הנורא בו מכשירים בדרכים לא מוסריות ולא הומניות נערות צעירות להפוך לנשקים. המסע כולל גם “איחוד משפחות” כי אין כמו משפחה פיקטיבית כשצריך להילחם בכוחות הרוע. באופן כללי, מהמערכה השנייה ועד סוף הסרט, המילה “משפחה” ושלל שמות עצם ותואר נוספים הקשורים אליה יזרקו לאוויר כל כך הרבה פעמים עד שחששתי שדום טורטו עומד להתפרץ לסרט ולתבוע אותם על שימוש מופרז במילה הזו.

ציניות בצד, הייתי יכול להתמודד גם עם זה, אלמלא היה נראה שמנקודה זו והלאה התסריט מתעלם מכל מה שקרה בדקות הראשונות של הסרט – משפחת הסוכנים החשאיים המצויינים, שנטמעו כל כך טוב בארצות הברית והפגינו יכולות כל כך מרשימות בעסקי הריגול, הפכו פשוט לבדיחה – האבא, אלכסיי, הוא הוא ה“שומר האדום” בעל כוחות העל, הופך לדמות נלעגת שכל מטרתה הוא לשמש פאנץ’ מבדר לגיבור על לא חכם במיוחד שהשמין והזדקן, האמא, מלינה, הפכה למדענית תימהונית מתבודדת וכולם יחדיו שכחו שהם דיברו אנגלית-אמריקאית שוטפת וסיגלו מבטא רוסי מזויף ומוגזם בזמן שהם מדברים אנגלית (כולל ילנה, שבפתיחת הסרט הובהר כי בניגוד לנטשה, היא בכלל לא זוכרת שנולדה ברוסיה והיא מאמינה כי החיים בארה”ב הם האמתיים). אם הדבר הזה הוא לא זלזול באינטליגנציה של הצופה, אני לא יודע מה כן.

ממש חבל לי על הדמות של “השומר האדום”, שהופכת ללא יותר מקריקטורה זניחה, דיוויד הארבור צריך דיבור דחוף עם הסוכן שלו ולא לקבל יותר תפקידים שקשורים לעולם הקומיקס. לעזאזל, האיש הצליח להופיע גם ב“יחידת המתאבדים” של אייר וגם באתחול \ כשלון קולסואלי של “הלבוי”.

כמו שאולי הבנתם כבר, לא היה מבחינתי שום שיפור בהמשך הסרט, אלא ההיפך. הדבר הטוב היחיד שאני יכול להגיד על הסרט הוא שלפחות האפקטים הממוחשבים היו עשויים היטב, אם כי במערכה השלישית, האקשן הממוחשב “קופץ מעל הכריש” עם סצינה כל כך מופרכת וכל כך נוגדת הגיון ו\או חוקי פיזיקה שלא נותר אלא לשקוע בכיסא ולכבות את הסינפסות. בכל מקרה, בתקציב של מעל 200 מיליון דולר לא הייתי מצפה לפחות מאורגיית התלת מימד שמשתוללת על המסך.

יש יגידו שאין להם מושג על מה אני מתלונן, ושסך הכל מדובר במוצר מבדר מבית מארוול והעכבר הקפיטליסטי, אבל לאורך השנים דווקא כן קיבלנו מהמותג דברים שנראה שהושקעה בהם טיפת מחשבה, ניסיון לייצר משהו שהוא יותר מקומיקס (שוב, “חייל החורף”). היו אפילו תצוגות משחק טובות: הליהוק של מארוול תמיד היה אחת מנקודות האור של המותג וכולנו ידענו שדאוני הוא שחקן טוב. הייתה סיבה לכך שאנשים בכו ב”סוף המשחק”. גם שחקנים שלא ציפינו מהם להרבה, כמו כריס אוונס או כריס המסוורת’ אשכרה לקחו את הדמויות שלהם הרבה מעבר לפלקט הצפוי. ב”אלמנה השחורה” לא הרגשתי אפילו קמצוץ מזה – שחקנים טובים כמו פיו, וייז ובעיקר ווינסטון מושטחים לדמויות חד ממדיות לא משכנעות ולא סוחפות אפילו לרגע. אה, ואם תמצמצו, תפספסו לגמרי את אולגה קירילינקו, הדוגמנית שהפכה לשחקנית, שלפני עשור הייתה סוג של הבטחה אוקראינית לכוכבת קולנוע בינלאומית עם תפקיד כנערת בונד והתפוגגה לתפקידים די זניחים מאז, בסרט הזה היא אפילו זניחה מתמיד.

ברור לי שזה לא יהיה PC לכתוב את זה, אבל יותר מכל הייתה לי הרגשה שבעקבות “קפטן מארוול” ו”וונדר וומן” הסרט הנוכחי מנסה לדחוף מסרים של העצמה נשית על חשבון כל דבר משמעותי אחר, כמו עלילה למשל – במאית שמקבלת לידיה שלל דמויות נשיות קשוחות, בעוד שהדמויות הגבריות הן או רעות עד היסוד (הגנרל דרייקוב), מטופשות (“השומר האדום”) או עם ערך קלורי של קלקר (אני מסתכל עליך הסוכן מה שמו… מייסון). אולי אני טועה, אבל זו ההרגשה שאיתה יצאתי מהאולם.

בדקות האחרונות של הסרט שקעתי בעיקר בשאלה האם זהו באמת סרט שנוצר אך ורק עבור מעריצי “האלמנה השחורה”, שהחלה כדמות שולית למדי אי שם לפני עשור ב”איירון מן 2″, אבל התנפחה לפרופורציות מטורפות, בעיקר בזכות סקרלט ג’והנסן. התשובה, לפחות מבחינתי היא “כן” גורף. כסרט שאמור להתחיל את “שלב 4” של היקום, הסרט הזה לא לוקח צעד קדימה, אלא כמה צעדים אחורה – הוא אפילו ממוקם כרונולוגית כעשור אחורה בציר הזמן הפיקטיבי של היקום הזה. האם הוא תורם משהו על הדמות שלא ידענו קודם? מעט אם בכלל. האם הוא יתרום משהו לדמות בעתיד? לא, כי הדמות של נטשה מריחה את הפרחים מלטה, אם כי אנחנו ביקום הפנטסטי של הקומיקס ואסור להגיד אי אפשר. האם הוא מקדם אותנו במשהו לעלילת שלב 4? אם תישארו באולם לסצינת הפוסט-קרדיטים הצפויה, תקבלו תשובה חלקית, שאני בספק אם היה צריך לטרוח להפיק סרט שלם מסביבה (סצינה שאגב עברה שינויים עקב היפוכי לוח הזמנים בינה לבין עלילת “הפלקון וחייל החורף”).

מנקודת המבט הצרה שלי, “האלמנה השחורה” הוא התחלה שלא מבשרת טובות לשלב 4 הקולנועי, מעין איבוד שליטה של האולפן על המותג עקב כניעה ללחץ המעריצים ורוח הזמנים. אני מאוד מקווה שאני טועה, ומוכן לקבל את העובדה שטעיתי לגמרי לגבי הסרט עצמו, אבל העובדה היא שיצאתי עם תחושת החמצה גדולה מהסרט מאפשרת לי להעניק לו 2 כוכבים בלבד.

ציון סופי: 2

על כל פנים, לפחות דבר אחד מעניין יצא מהסרט הזה. עיבוד שונה ומעניין של מליה ג’יי ל-Smells Like Teen Spirit של נירוונה אשר מופיע בכותרות הפתיחה של הסרט: