ב-15 ביוני 1990 יצא לאקרנים הסרט “דיק טרייסי” בכיכובו ובבימויו של וורן ביטי. רבע מאה היא הזדמנות נהדרת לחזור אל הסרט הזה, שניסה להיות סרט מהפכני ונכשל במהלך הדרך ולגלות מדוע זה קרה.

הישראלים פחות מכירים את הדמות, אבל בארה”ב “דיק טרייסי” הוא אייקון תרבותי של ממש. הדמות נוצרה ע”י המאייר צ’סטר גולד בשנת 1931 כסטריפ בעיתון יומי. סטריפ הוא קומיקס שאינו עולה על גודל של עמוד אחד בעיתון (לעיתים פחות מזה) ומאלץ את הכותב לנרטיב מתומצת ביותר.

דמות הבלש הקשוח ומרובע הלסת נוצרה ע”י גולד כדמות מנוגדת לגנגסטרים שעלילותיהם קיבלו יותר מדי מקום בעיתון לדעתו. טרייסי הוא בלש קשוח שלא בוחל באמצעים כנגד הפושעים המרושעים, אותן אייר גולד בצורה מעוותת ולא מחמיאה, כך שאי אפשר יהיה להזדהות איתם.

הסטריפ ממשיך להתפרסם עד היום, גם אחרי שגולד פרש ב-1977, כאשר לאורך השנים הפופולאריות של הדמות יצרה גם תסכיתי רדיו בשנות ה-30, Serials, סרטי קולנוע באורך מלא, סדרת טלוויזיה וסדרת אנימציה שהופקו עד סוף שנות ה-60.

הצלחתו של “סופרמן” בשנת 1978 הביאה להתעניינות של האולפנים הגדולים בדמויות קומיקס בולטות ומשמעותיות, וכאשר אולפני “פארמונט” רכשו את הזכויות לעיבוד קולנועי, שמות כמו סטיבן שפילברג וג’ון לאנדיס קושרו לפרויקט כבמאים וקלינט איסטווד, הריסון פורד או מל גיבסון לתפקיד הראשי. השנים חלפו וההפקה לא התקדמה, כאשר במאי סרטי הפעולה וולטר היל הובא לסוד העניינים והוא פנה לביטי, מעריץ וותיק של הדמות. מחלוקות על כיוון הסרט גרמו לכך ששניהם פרשו מהסרט. ההפקה שוב נתקעה ללא כיוון ועל הצרות נוספו מחלוקות חוזרות בעניין זכויות היוצרים. 

בשנת 1985 ביטי החליט לרכוש את הזכויות בעצמו ופנה לאולפני “וולט דיסני” על תקן של כוכב, במאי ומפיק של הסרט. למרות ההצלחה של “אדומים” בשנת 1981, סרט שבו ביטי שימש בכל התפקידים הללו וזכה בפרס האוסקר על הבימוי, האולפנים חששו מחריגות תקציביות. לאחר לא מעט דיונים, אשרו ב-1988 ראשי דיסני את הההפקה בתקציב של 25 מיליון דולרים, ואז החלו הבעיות האמיתיות. הפרפקציוניזם של ביטי גרמה לכך שהתקציב התנפח במהירות והגיע יחד עם עלויות הפרסום למעל 100 מיליון דולר, דבר שהפך אותו לאחד הסרטים היקרים שנעשו באותה תקופה. חלק מהחריגות קוזזו מחברת ההפקה הפרטית של ביטי.

ביטי רצה שהסרט יהיה מחווה מסוגננת למראה הסטריפ המקורי של שנות ה-30 ומראה של הסרטים הגרמנים האקספרסיוניסטיים מאותם שנים. ואכן, המאמצים ניכרים, זהו הסרט שהכי התאמץ להידמות צורנית לקומיקס המקורי ממנו הוא מגיע ויש לציין בהצלחה ייתרה, בהתחשב בעובדה שאנו לפני עידן “עיר החטאים” ו-“300” בו בלחיצה קצרה על העכבר ותוכנות עריכה מתקדמות, ניתן לספק כל לוק לכל סרט.

המראה הויזואלי של “דיק טרייסי” נעשה ללא אפקטים ממוחשבים ומסך ירוק, אלא ע”י עשרות סטים עצומים שנבנו כולם בתוך האולפנים ולא בלוקיישנים קיימים, ושימוש בעשרות מודלים מוקטנים ציורי רקע מושקעים, דברים שכמעט וכבר לא רואים בהפקות של ימינו, בהן נהוג שדברים כאלה נעשים באופן ממוחשב לאחר הצילומים. כדי לשמור על הלוק “הקומיקסי”, ביטי התעקש שהסרט יראה כאילו יש בו רק 7 צבעים בלבד, ללא גוונים שונים. כדי לקבל את התוצאה המבוקשת נשכר הצלם האיטלקי הדגול וויטוריו סטוררו שהיה ידוע בשל עבודתו עם הבמאי ברנרדו ברטולוצ’י, אך הרשים את ביטי בהישגיו בסרט המלחמה האפי של פרנסיס פורד קופולה, “אפוקליפסה עכשיו”, עליו גם זכה בפרס האוסקר.

סטוררו ידוע כבעל פילוסופיה ייחודית לשימוש בצבעים בצילום סרט כדי לבטא היבטים פסיכולוגיים. חלק מאותה פילוסופיה הוא ביטא בספר בשם “כתיבה באמצעות האור”. בראיונות שנערכו אחרי יציאת הסרט טען סטוררו כי הצבעים עליהם התעקש ביטי הם צבעים עזים יותר מאלה שקהל הצופים רגיל לראות בדרך כלל. בנוסף, סטוררו ידוע כטיפוס אקצנטרי ופדנט לא פחות מביטי, כך שהשילוב בין השניים גרם לכך שכל סצינה צולמה בעשרות טייקים עד שהתקבלה התוצאה הרצויה.

ביטי, אחד השחקנים המקושרים בהוליווד, הביא לסרט שלל שחקנים מפורסמים. בין השאר מופיעים בו אל פצ’ינו, דסטין הופמן, ג’יימס קאן וגם החברה של ביטי באותה תקופה – מדונה, שהייתה אז בשיא הצלחתה כזמרת. המגלומניה לא עצרה גם בחלק המוזיקלי – נוצר פסקול ענק שהתפרש על 3 פסקולים שונים, כאשר מדונה מבצעת את השירים, התמלילן הידוע של מחזות הזמר סטיבן סונדהיים אחראי על המילים ודני אלפמן, אשר התפרסם בשל הצלחתו על פסקול “באטמן” נשכר ע”י ביטי לכתוב את המוזיקה. כמו כן, “דיק טרייסי” הוא אחד הסרטים הראשונים בעל פסקול דיגיטלי ואחד האחרונים שצולמו על פילם 70 מ”מ.

כמעט חצי מהתקציב הסרט הוקדש למסע יחסי ציבור אינטנסיבי, שלווה בשלל מרצ’נדייז וגם קידום כחלק ממסע ההופעות של מדונה עצמה. כחלק מקידום הסרט, דיסני אף הפיקו סרטון אנימציה קצר חדש בכיכובו של “רוג’ר ראביט”, הלהיט הגדול הקודם שלהם שפנה לקהל צעיר ומבוגר כאחד:

התוצאה הסופית גרמה למחלוקת בין המבקרים- יש כאלה שראו בו מאסטרפיס של חזון קולנועי (בו הצורניות הקולנועית גוברת על המהות, מעין אקסטרווגנזה אימפרסיוניסטית) וכאלה שראו בו סרט שמורכב מהרבה רצון טוב ותוצאה סופית פושרת למדי.

למרות השיווק האגרסיבי, הקהל לא ממש השתכנע והסרט גרף הכנסות של כ-162 מיליון דולר (מתוכן 103 בארה”ב). הסרט אמנם נמצא ברשימת עשרת הסרטים הקופתיים ביותר של 1990 אך הנתון הסופי היה מאכזב וכל תקווה לסרט המשך או הפיכת הסרט לפרנצ’ייז, נפלו.

עם זאת, החזון האמנותי זכה לכבוד לו הוא ראוי כאשר “דיק טרייסי” הוא למעשה סרט הקומיקס היחיד עד היום הזה שזכה בשלושה פרסי אוסקרים – בקטגוריות העיצוב, האיפור והשיר המקורי. הסרט היה בעל 7 מועמדויות הכוללות את שחקן המשנה (אל פצ’ינו), הצילום, העיצוב הקול והתלבושות.

סרטון מאחורי הקלעים של הסרט :

גם היום, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו על מסך הקולנוע, אי אפשר להישאר אדיש לערכי ההפקה הגבוהים, גם אם ברמת הסיפור הסרט פשוט לא מצליח לסחוף. הכול כל כך over the top, אבל התוצאה הסופית לא מרגשת והסרט נשאר סרט אווירה ולא סרט הרפתקאות.

עם קצת מאמץ בכיוון הנכון, “דיק טרייסי” היה יכול להיות סרט קומיקס נפלא או סרט גנגסטרים\פילם נואר משובח, שני ז’אנרים חביבים עלי, אבל הוא לא זה ולא זה.האשמה הגדולה נמצאת בתסריט. צמד התסריטאים גים קאש ווג’ק אפס ג’וניור (שנשכרו לאחר שכתבו את מה שנחשב לעלילה בשובר הקופות “אהבה בשחקים”), אשמים בכך שהסרט הוא לא יותר מאוסף של התרחשויות שלא קשורות אחת לשנייה ולא צוברות תנופה.

.
הקרבה הגדולה למקור הכתוב יוצר דמויות שטוחות כמו דף הקומיקס שממנו נלקחו והתוצאה “קאמפית” להפליא, אבל בלי הומור או מודעות עצמית שהייתה ל”קאמפיות” של ברטון ב”באטמן”. אפשר רק להניח שבידי תסריטאי נבון יותר, הדמויות היו מקבלות טיפול פוסט-מודרני שהיה מייצר סיפור עם אינטראקציות מעניינות יותר.

טענה רווחת נגד הסרט הייתה משחק לא טוב של הצוות, במיוחד נטען כי פצינו מגזים במשחק בדמותו של “ביג בוי” קאפריס – אל פצינו? מגזים במשחק??! …לא יכול להיות…

אם לא ראיתם את הסרט, תחשבו על “ביג בוי” קפריס כהכלאה בין טוני מונטנה לגיבן מנוטר דאם ותקבלו את התמונה.מצד שני, אחת הסצנות המהנות בסרט, כוללת את פצ’ינו שמתעלל בכיף במדונה, כאשר “ביג בוי” מנסה ללמד את הפרפורמרית הגדולה של זמננו כיצד לשיר ולרקוד. אפרופו מדונה, היו שטענו כי ליהוקה לסרט היה טעות וכי היא לא יודעת לשחק. הטענה הזו מתבטלת מאחר והיא משחקת דמות מוגזמת, ממש כמו כל שאר הדמויות, שילוב בין מרילין מונרו לכל סמל מין מתור הזהב של הקולנוע.

כאמור, כל הדמויות מקבלות בתסריט טיפול שהופך אותן לארכיטיפיות וצפויות. בהתחשב בכך שהן נוצרו כגרוטסקות במקור, לא הייתה אמורה להיות עם זה בעיה, אך ביטי התעקש על כך שבסרט תהיה הצגה של “גלריית נבלים” במקום דמות בודדת. התוצאה היא שמלבד דמותו של “ביג בוי”, שאר הדמויות המופרכות אך המענגות כמעט לא זוכות לזמן מסך. מדובר בטיפוסים כמו “ראש שטוח”, “פני שזיף” ואפילו “מאמבלס (בגילומו של דסטין הופמן) שזוכה לשתי סצנות בלבד וחבל, כי הופעתו בתור פושע מגמגם מספקת את החלק ההומוריסטי שכה חסר בסרט.

כאמור, ביטי אסף לסרט ממיטב שחקני הוליווד, אך את חלקם אי אפשר לזהות עקב שכבות הלטקס בהם אופרו כמו השחקן הוותיק דיק וואן דייק (“מרי פופינס”) וחלקם בקושי מקבלים זמן מסך כמו קת’י בייטס שמופיעה כקצרנית או ג’יימס קאן בתור מאפיונר שחצן (אולי כמחווה לתפקידו כסאני קורליאונה).

אם כבר הזכרנו את מדונה, הרי שבעיה נוספת היא המצאותם של יותר מדי רמזים ותמונות מיניות, בייחוד כאשר מדובר על סרט שמופץ ע”י “דיסני” ואמור להיות לכל המשפחה. את התלבושות של מדונה בסרט ניתן להגדיר בפשטות, “50 גוונים של חשוף”. מעבר לכך, כמעט כל הדיאלוגים בינה לבין טרייסי כוללים רמיזות מיניות לא מעודנות כלל שיכולות לגרום להורים לזוז בכיסא באי נוחות במידה ויש ילד שצופה איתם ולקוות שהוא לא ישאל אותם שאלות מביכות אחר כך.

פגם לא פחות גדול הוא הקצב של הסרט. ברוב המקרים נראה כאילו הסרט מתענג על האווירה והעיצוב ושוכח שהוא גם סרט שאמור להיות שופע בפעולה. כמו כן, רוב השוטים בסרט הם סטטים, לא זזים, רק פריימים יפים… קצת בעייתי בשנה שבה המצלמה משתוללת בסרטים כמו “זיכרון גורלי” ו”מת לחיות 2″. במעט קטעי הפעולה שקיימים בסרט במהלך העריכה עוברת להשתמש במונטאז’ים, חלקם מלווים בקטעי שירה שחיבר סונדהיים ברוח מחזות הזמר של התקופה. מונטאז’ים אלו מכילים קטעים מטופשים במיוחד כמו למשל טרייסי שמופיע מתחת לשולחן כדי להכות בפושע, או מפיל בחבורה שלמה באגרוף אחד.

בקטע אחר שזכרתי עוד מהצפייה בילדותי כמגוחך, ביטי נכנס לבקתה ומכה מישהו. לא רואים את המכות עצמן ובמקום זה יש צילום מרחוק של תפאורת הבקתה מתנודדת מצד לצד, קטע שנראה שלקוח ישר מסרטים מצוירים ישנים. אם כבר סצנות מגוחכות, הרי שהעימות הסופי בין טרייסי ל”ביג בוי” נראה כאילו לקוח מסרט ישן – הגיבור מנסה להציל את אהובתו שעומדת להימחץ תחת גלגל שיניים ענק. מצד אחד זה אולי נראה כמו מחווה לסרט כמו “זמנים מודרניים”, אך כסצינת קליימקס היא מתקשה להיות מותחת, בייחוד שנראה כי “ביג בוי” לא באמת סגור על את מי הוא רוצה להרוג, אם בכלל. והסוף עצמו, בו “ביג בוי” נופל למותו, נראה כמועתק מסצנת הסיום של “באטמן” שיצא שנה לפניו.

הצד החזותי היה העיקר עבור ביטי וסטוררו בסרט הזה, כאשר הרעיון היה לשמור על הצבעים המקוריים של הקומיקס, אלא שבמדיום המקורי הדבר נבע מהכרח – הצבעים הבסיסיים נבעו מהטכנולוגיה המוגבלת של הדפוס באותם ימים (זו גם הסיבה שדמויות גיבורי על כמו סופרמן מוגדרות ע”י צבעי יסוד בודדים ובולטים). בסרט התחושה המתקבלת היא ש”טמבוריה” התפוצצה על הסט וצבעה את הכל בצבעים כל כך עזים ומנוגדים עד שהעיניים שורפות.

על דבר אחד אי אפשר להתווכח – בעוד ש”באטמן” של ברטון שהקדים את “דיק טרייסי” נשאר בתודעה עד היום וזוכה למעמד אייקוני, הרי שהאחרון נשכח כמעט לחלוטין. חלק מהאשמה רובצת אולי באולפני “דיסני” שנראה כאילו התייאשו לחלוטין מהסרט לאחר שהוקרן בקולנוע. כידוע, חלק מהסרטים שלא הצליחו בזמן אמת תופסים תאוצה בצפייה ביתית.

הסרט יצא במהדורת VHS בסוף 1990, ויצא בפורמט דיגיטלי נטול כל תוספות באירופה בשנת 2000. בארה”ב הוא יצא רק שנתיים לאחר מכן. זה דבר מאוד חריג, כי תוספות מיוחדות או “גרסאות במאי” ארוכות יותר הן אלה שגורמים לחובבי קולנוע לקנות את הסרטים. בפורמט “בלו ריי” הסרט יצא רק בשנת 2012, שוב ללא כל תוספות.

לסיכום, למי שלא ראה מעולם את “דיק טרייסי” אני ממליץ לצפות בו רק אם רוצים לראות בו את הערך המוסף של ההפקה המושקעת והניסיון שהקדים את זמנו לתרגם באופן חזותי קומיקס לקולנוע. למי שמחפש סרט קומיקס קצבי, מלהיב או מבדר בכל צורה שהיא- עדיף שיוותר מראש.

פרט טריוויה מעניין – הקומיקס של “דיק טרייסי” מוזכר כמי שחזה את המצאת ה-Smartwatch כבר בשנת 1946, כאשר טרייסי החל להשתמש במכשיר קשר מוסלק כשעון יד. בשנות ה-60 הפך השעון גם למשדר טלוויזיה. זו המצאה ייחודית של היוצר צ’סטר גולד והשעון הפך לאייקון של הקומיקס ולפטנט שנעשו לו חיקויים גם שנים רבות לאחר מכן בטלוויזיה ובקולנוע.

ולסיום, נשאיר אתכם עם שיר הנושא זוכה האוסקר “Sooner or later” בביצוע מלכת הפופ: