לפני כמה שנים נתקלתי בסרט קצר של פיקסר בשם “לה-לונה” של אנריקו קאסרוזה. סרט פנטסטי על ילד, אביו וסבו, שלושה דייגים לכאורה שעוסקים בדייג כוכבים בשמיים. כל מרכיב בסרט קסם לי, החל מעיצוב הדמויות, הבימוי והפסקול שהיו מחוברים בהרמוניה מושלמת ויצרו כמה דקות בודדות של חוויית צפייה אחרת.
כשראיתי את הטריילר של “לוקה” לפני מספר חודשים, לא זכרתי את שם הבמאי, אך התפלאתי באותה המידה מנראות הסרט כפי שחוויתי ב”לה-לונה”. רק בצפייה בסרט עצמו- הנקודות התחברו. הסיפור של “לוקה” הוא לא בדיוק אותה הנוסחה המוכרת של פיקסאר בנוסח “מה אם לכך וכך היו רגשות”, אלא יותר סיפור עם מסר מוכר של קבלת השונה, מזוויות שונות ובעיתוי מדויק להפליא.
המשך הקריאה כוללת ספויילרים לסרט:
לוקה (ג’יקוב טראמבלי המדהים) הוא ילד-דג שחי עם משפחתו מתחת לים בקרבת חופי איטליה. יש בו כמיהה מסוימת לעולם מעל פני הים אך חששותיו וחששותיהם של בני משפחתו, במיוחד אימו (מאיה רודולף), מונעים ממנו מלפרוץ את גבולות המוכר והבטוח. רק כשהוא פוגש באלברטו (ג’ק דילן גריזר), נער-דג מרדן והרפתקן, השניים עולים אל מעל לפני השטח ומגלים את עולם בני האדם. הסיפור מתגלגל לסיפור בריחה מהבית והשניים חוברים לג’וליה (אמה ברמן), בת למשפחת דייגים, במטרה לנצח בתחרות שנתית בכפר כדי לזכות בקטנוע ווספה ולברוח בעזרתו אל עבר השקיעה.
אם הצלחתם להבין מההסבר הקצר את עלילת הסרט, כנראה שבכל זאת הצלחתי להתמקד בעיקר הסיפור, שכן לא באמת מדובר בקו ישר וקליל לעלילה. מהשאיפה לעלות לפני השטח, דרך הרצון להרכיב ווספה, לברוח מהבית, לזכות בתחרות, לפרוץ עוד יותר את גבולות העולם המוכר, הסיפור של “לוקה” מרגיש בחלק מהזמן עמוס ומבולגן למדי.
המרכז של הסיפור הוא דווקא המסר הסמוי שאפשר לקלוט ממנו, והוא נושא קבלת השונה עם גוון מאוד ספציפי. אני לא סבור שמדובר במקריות שהסרט יצא דווקא בחודש יוני. אם מתמקדים במסר, הסיפור הופך הרבה יותר אחיד ומדויק, כאשר ישנם כמה סצנות המבוימות בצורה מבריקה, ומדגישות איך קהל מקבל שונות, איך המעגל האישי מתמודד עם השונות ואיך הפרט נלחם ומקבל את השונות.
מעבר לסיפור כמובן שיש את האלמנט הוויזואלי, וכאן כרגיל, פיקסאר מנצחים בגאון על כל הקונסטרוקציה. הסרט פשוט יפה! כל חלק ממנו! מעיצוב הדמויות, לסביבה, בימוי האפקטים, רקעים ועוד. הדמויות עצמן מזכירות לפעמים דמויות של סטודיו “אארדמן” ולפעמים שוטים שלמים מזכירים סרט של “ג’יבלי”. קאסרוזה מציג כאן שליטה מלאה בסגנון ויזואלי אישי ששמר עוד מהפקת “לה-לונה” תוך כדי שהוא משדרג אותו ונותן “קריצות” לעמיתים בתחום בעולם כולו.
“לוקה” הוא סרט שכמעט נוגע בשלמות. הוא יפה לעין, המסר שלו חזק וברור, הדמויות שבו משאירות מקום להתפתחות עתידית (זו גם החולשה של הסרט אבל כבר התגברתי) ואולי ההישג הכי חשוב שלו- הסרט הוא ביטוי אישי טהור של יוצר. מה שכבר כמעט ולא רואים בעולם שנשלט ע”י הקהל.
ציון סופי: 4.5
