“מקום שקט” היה אחת ההפתעות המרעננות של 2018, ולראיה אפשר להביא את הסכומים המרשימים שהביא בקופות יחד עם החיבוק הגדול מהמבקרים. הסרט הקטן הזה, שנעשה בתקציב זעום (במונחים הוליוודים) של 17 מיליון דולרים, הכניס 188 מיליון דולרים בתחומי ארצות הברית לבד ועקף שוברי קופות אחרים שיצאו באותה שנה בארצות הברית כמו “שחקן מספר 1”, “המג” ועוד), בסך הכל, ברחבי העולם, הכניס הסרט 340 מיליון.

“מקום שקט” גם הצליח להביא משב רוח רענן לז’אנר האימה\מפלצות, כאשר השילוב בין שחקנים טובים, תסריט מהודק ובימוי נכון, הביא לתוצאה שמותחת קו נכון בין רגש אנושי למתח גבוה. מעבר לכך, מי ידע שתחת פרצוף הנעבך החביב של ג’ון קרזינסקי מסתתר במאי ממש לא רע? ההצלחה המסחררת של הסרט המקורי, באופן טבעי, גרמה למפיקים באולפני “פאראמונט” לדרוש סרט המשך. בהתחלה, קרזינסקי והתסריטאים המקוריים סירבו, כי ראו בסרט הראשון משהו חד פעמי והתסריטאים המקוריים העדיפו לנסות לכתוב סיפורים מקוריים חדשים ולא המשכונים.

המשך הקריאה כוללת מעט ספויילרים לסרט:

בסופו של דבר קרסינסקי שוכנע והגיש בכל זאת רעיון מקורי אותו פיתח במהלך כמה חודשים. בשנת 2019 האולפנים שכרו אותו כבמאי ותסריטאי וצילומי הסרט יצאו לדרך. הסרט היה אמור לצאת לאקרנים במרץ 2020, אבל אז העולם נפל למשבר הקורונה והכל נעצר או נדחה. באופן מפתיע, המראה בעיקר על האמון שנותנים האולפנים במוצר הסופי, “מקום שקט חלק 2”, לא שוחרר לאחת הפלטפורמות הדיגיטליות במהלך השנה, אלא זכה עכשיו להקרנות מסודרות כאשר לשירות ההזרמה “פאראמונט פלוס” הוא יעלה רק אחרי שיסיים חודש וחצי באולמות. ההימור הצליח, הסרט יצא לאקרנים בסוף חודש מאי והכניס כבר, רק בתחומי ארצות הברית, כ-70 מיליון דולרים. עתה, אחרי שנה ועוד קצת, נותר לנו לראות האם קרזינסקי עמד במשימה, בייחוד עכשיו שיש כבר דיבורים על טרילוגיה עם חלק 3 עתידי.

החלק השני נפתח בפלאשבק המקדים את הארועים של הסרט הראשון ובעצם מציג את משפחת אבוט, לפני שחייהם, יחד עם חיי כל תושבי כדור הארץ השתנו לרעה. הפתיחה היא יומרנית ומציגה את היום הראשון של הגעת החייזרים הקטלניים לכדור הארץ, היומרה, כפי שהאמריקאים אוהבים בשנים האחרונות, מתבטאת בעיקר בוואן שוט היסטרי ומורכב. למרות הפתיחה המרשימה, האקספוזיציה (הארוכה יש לציין) היא מיותרת לחלוטין, ולא תורמת מאומה להבנה של הדמויות המוצגות בה, לא בהקשר לסרט הנוכחי וגם לא מצליח לשפוך אור על הסרט הקודם.

אז למה צריך את הפתיחה הזו? בעיקר כדי להראות את יכולות התקציב המשודרגות של הסרט הנוכחי, ואכן אחרי כמה דקות קצרות אנו מקבלים “אורגיית” אקשן של פלישת חייזרים עשויה היטב, כזו שלא ממש יצא לנו לחוות בסרט הראשון. מיד לאחר מכן אנו חוזרים לחברי משפחת אבוט ששרדו את הסרט הראשון, וסרט ההמשך ממשיך ממש בדקה בה הסתיים הסרט הקודם, החלטה מעניינת שמעוגנת לגמרי ברצון של הסרט המקורי להתמקד בדמויות אנושיות רגילות לחלוטין שמוצאות את עצמן בסיטואציה לא רגילה.

החורבן שזרעו המפלצות בחווה המבודדת של משפחת אבוט מאלצת את אוולין (אמילי בלאנט), ריגן (מיליסנט סימונדס) ומרקוס (נואה ג’ופה) לחשב מסלול מחדש ולמצוא מקום בטוח חדש עבורם ועבור התינוק שזה עתה נולד. ריגן מצידה, מנסה להתמודד עם המוות של אביה האהוב ותוך כדי למצוא גם את הקול שלה בעולם (משחק המילים מכוון). המשפחה יוצאת לדרך המסוכנת ומגלה שבעולם ששרד בחוץ, לא תמיד אפשר להבדיל בין המפלצות החייזריות לאלה האנושיות.

הדבר הטוב ביותר בסרט הם השחקנים. קרזינסקי נשען בסרט המקורי על הצוות הקאמרי המצומצם שכלל גם את עצמו, בלאנט, סימונדס וג’ופה. כולם עשו שם עבודה מעולה, במיוחד סימונדס החירשת שהתגלתה ככשרון של ממש. בחלק 2 העולם “מתרחב”, והוא בעיקר היה זקוק לשחקן חיזוק (במקומו) ולכן הוא הביא את קיליאן מרפי – האיש בעל זוג העיניים הכי מדהימות בביזנס, ואחד שאפשר לסמוך עליו שיעשה את העבודה (מתי תגיע כבר העונה חדשה של “פיקי בליינדרז”? מתי?!). אפשר לציין שמרפי אכן לא מאכזב, אבל פתאום, בשליש האחרון של הסרט, צץ לו גם דג’ימון הונסו, שחקן לא רע באופן כללי, אבל פה הוא מקבל את אחד התפקידים המיותרים ביותר בקריירה שלו, אפילו מיותר יותר מהתפקיד שעשה ב”שומרי הגלקסיה” הראשון.

עם תקציב גדול יותר, אפשר לעשות יותר, ועל כן אנחנו מקבלים זמן מסך גדול יותר של המפלצות, ומחלקת האפקטים הממוחשבים עבדה ללא ספק בשעות נוספות. מחלקת הסאונד גם לא מקופחת, וגם כמו בסרט הראשון – הקול והצליל מהווים כמעט שחקן בפני עצמו בסרט הזה, ועורכי הסאונד אריק אאדאל ואית’ן ואן-דר-רין חוזרים לתפקידם, אם כי אין כאן את אפקט החידוש של הסרט המקורי. בניגוד למקובל כיום, “מקום שקט” הראשון לא צולם באופן דיגיטלי, אלא על פילם 35 מ”מ, כאשר כוונת הצלמת שרלוט ברוס כריסטנסן היתה לתת לו מגע נוסטלגי יותר למרות שהוא בז’אנר האימה. צלמת החלק השני, פולי מורגן (ששיתפה פעולה עם נואה האולי גם בסדרה “לגיון” וגם בסרט “לוסי בשמיים”) בחרה לשמור על האפקט הזה וגם חלק 2 מצולם בפילם. בשל העובדה כי קרזינסקי רצה לשמור על מתח ואקשן לכל אורך הסרט, המצלמה של מורגן נמצאת בתנועה מתמדת כל הזמן, תוך כדי שהיא מנסה לשמור על התחושה הקלאסטרופובית הנוצרת מהלוקיישנים השונים.

מה שפחות עובד ב”חלק 2″ היא בעיקר העובדה שהוא כבר לא יכול לחדש ושהוא מנסה להרחיב את העולם שיצר הסרט הראשון. בעשותו כן, הוא חושף עוד יותר חלק מהכשלים הלוגיים שהיו בפרמיס המקורי. הדבר ניכר בעיקר כאשר מגיעה המערכה האחרונה – כל כולה מרגישה כמו “דאוס אקס מכינה” אחד גדול, דברים מתרחשים בעיקר על מנת לסמן V על קידום העלילה קדימה, וכל הדבר הזה חושף ערימה גדולה של חורים בעלילה, וזה פחות משנה שהצד הטכני עדיין עשוי לעילא.

למרות הכל, הסרט עובד, אפקטיבי ומאוד יעיל בשמירה על המתח לאורך רוב חלקיו. לצד העבודה המקצועית של קאסט השחקנים והצוות הטכני אני יכול לתת לו 3 וחצי כוכבים, והוא עדיין יהיה אחד הסרטים היותר מוצדקים לראות על מסך גדול בתקופה הזו של פוסט-קורונה.

ציון סופי: 3.5