בימים האחרונים התבשרנו כי הממשלה הסינית החליטה להעלות הילוך במערכת שלה ל”דירוג” אזרחים שלה ברשתות החברתיות בצורה המשפיעה באופן ישיר על השירותים שהם מקבלים מהממשלה. משמע, אזרח שתורם לחברה מקבל יותר, אזרח שתורם פחות, מקבל פחות. כן, בדיוק כמו בפרק “Nosedive” שפתח את העונה השלישית של “מראה שחורה”. בתזמון כמעט מושלם עלתה החודש גם העונה החמישית של הסדרה לנטפליקס ולפחות על פניה, שמחתי לגלות כי היא החליטה “לצמצם היקפים” ולחזור למראה הרזה של 3 פרקים, ממש כפי שהיה בפורמט המקורי ב-BBC, בעיקר לאחר העונה הרביעית בעלת 12 הפרקים, בה לטעמי הכמות באה על חשבון האיכות.
נכון, לפני כמה חודשים גם זכינו לפרק הספיישל האינטראקטיבי “באנדרסנץ” שהיה אמור להראות לכולנו את העתיד של פורמט הסטרימינג הביתי, אך לדעתי האישית היה לא יותר מגימיק שמיצה את עצמו במהירות. ובכן, לאחר בינג’ קצרצר צר לי לבשר לכולכם בכאב כי הסדרה איבדה את הטאץ’ לגמרי – צמד המילים “עייפות החומר” צריך היה להיות כותרת המשנה של העונה הזו. זה כנראה מה שקורה כשלא יודעים לחתוך בזמן.
המשך הקריאה כולל ספויילרים לעונה:
הפרק הפותח נקרא “צפעים מכים” המגולל את סיפור חברותם לאורך השנים של דני (אנת’וני מקיי, “הפלקון” מסרטי מארוול) ושל קארל (יה-יה אבדול מאתין השני, כן זה השם שלו, “מנטה שחורה” מהסרט “אקווהמן”) אשר נהגו לשחק בצעירותם במשחק קונסולה בשם “Striking Vipers”, גרסת הסדרה למשחק המכות המפורסם “טקן”. לאחר שלא נפגשו זמן רב, קארל הרווק מגיע למסיבת יום ההולדת של דני, אשר נשוי לת’יאו (ניקול בהרי, הסדרה “סליפי הולו”) ולהם ילד בן 3, ומעניק לו מתנה מיוחדת.
המתנה היא הגרסה האחרונה והמשודרגת של המשחק “Striking Vipers X”, אשר נמצאת כולה בתוך סביבת מציאות מדומה אימרסיבית המאפשרת לשחקן להרגיש את מה שקורה לדמות. מאוחר בלילה, דני משחק בסלון ומגלה כי קארל הזמין אותו לשחק אונליין. דני בוחר בדמות הלוחם האהובה עליו – “לאנס” (לודי לין, הפאוור ריינג’ר השחור בסרט החידוש הכושל ההוא וגם הלוחם האטלנטי מורק מ… ניחשתם נכונה, “אקווהמן”) בעוד שקארל בוחר בדמות בלוחמת האהובה עליו – רוקסט (המגולמת ע”י פום קלמנטיף…רק רגע אחד! זאת “מאנטיס” מיקום מארוול! מה הולך בפרק הזה לכל הרוחות?).
מהר מאוד הם מגלים כי בגרסה הזו הכל מרגיש יותר מציאותי, ולא רק המכות. דני וקארל נמשכים אחד לשני בדמויות האוואטר שלהם ולאחר נשיקה ראשונית שמבהילה את שניהם, הם חוזרים למשחק מדי ערב ומקיימים יחסי מין וירטואליים. הדבר מתחיל להשפיע על חיי שניהם ובמיוחד על חיי המשפחה של דני ויחסיו עם אשתו. לבסוף הוא מתעמת עם קארל וטוען כי מדובר בבגידה לכל דבר ועניין וחותך את הקשר הרומנטי.
כמה חודשים לאחר מכן, ת’יאו שלא יודעת דבר מהעניין, מזמינה את קארל לחגוג את יום ההולדת הבא של דני. העימות ביניהם הוא בלתי נמנע. הניסיון של “מראה שחורה” לחקור מיניות דרך מציאות מדומה נעשה בצורה הרבה יותר מדויקת ונוגעת ללב בפרק המצוין “סן ג’וניפרו” בעונה השלישית. גם הצורה שבה התסריט בחר להפוך שתי דמויות אשר מראש יוצגו בסממני “גבריות” מוגזמים ובמחי רגע אחד הפך את החברות ביניהן להומו-ארוטית, נראה לי כניסיון שרירותי לזעזע בכוח, ולי זה חש כמו מאמץ יתר להעביר את הפואנטה. נקודת החוזק של הפרק הזה היא בהחלט משחק טוב מאוד מצד מקיי ומאתין שמחזיקים את הפרק הזה על כתפיהם ומעבירים מצוין את החברות שהפכה לאהבה.
הפרק הבא נקרא “רסיסים”, הפרק ה”בריטי” של העונה ולדעתי גם המוצלח שלה (כזה אני – מכור לבריטיות הזו). העלילה עוקבת אחרי כריס (אנדרו סקוט המצוין, שהיה מוריארטי בסדרה “שרלוק” והכומר בעונה השנייה והמעולה של “Fleabag”. תראו מיד!), מעין נהג “אובר”שעבר איזושהי טרגדיה אישית והולך למפגשי תמיכה. שם הוא פוגש באמא המתאבלת על בתה שהתאבדה. האם מנסה ללא הצלחה לפרוץ לחשבון ה”פרסונה” (למעשה פייסבוק של הסדרה) מכיוון שהחברה לא מאפשרת לה גישה אליו, והיא בסך הכל רוצה להבין מה עבר על הבת שלה דרך חשבון המדיה החברתית.
אנו מבינים כי לכריס יש מניע אפל מאחר והוא ממתין לנוסעים חדשים רק ליד משרדי חברת מדיה חברתית אחרת בשם “Smithereen” (רסיס, גרסת הסדרה לאינסטגרם) ובשלב מסוים חוטף בטעות עובד זוטר בשם ג’יידן (דאמסון אידריס) לאחר שהוא מאמין בטעות כי מדובר באישיות בכירה בחברה. ניסיון החטיפה מתחרבש במהירות וכריס מוצא את עצמו מהר מאוד לכוד במכונית עם בן הערובה שלו בשדה מרוחק מחוץ ללונדון, מכותר בידי ניידות משטרה.
לכריס יש רק בקשה אחת – לדבר עם מייסד ומנכ”ל “רסיס”,בן באואר (טופר גרייס המצוין תמיד). לא יהיה פשוט עבור כריס להגיע לקשר ישיר עם בן, אבל כך עובר על הדרך המסר של הפרק – לחברות המדיה החברתית יש כיום יותר ידע ומשאבים בזכות ה Big Data מאשר לארגונים המדינתיים הפורמליים. למרות שהטוויסט העלילתי צפוי לחלוטין מהדקה הראשונה והביקורת החברתית גם היא לא מחדשת הרבה, הפרק מצליח לבנות אווירה של מתח ותצוגת המשחק המרשימה של סקוט שווה את הכל.
הפרק האחרון נקרא “רייצ’ל, ג’ק ואשלי גם” ואם אפשר לסכם אותו במשפט אחד: פשוט תוותרו עליו. מדובר בפרק המטומטם והגרוע ביותר בתולדות הסדרה ורק קת’ולהו שבמעמקי האוקיינוס יודע למה הוא נוצר. אם בעונה 4 קיבלנו את “המוזיאון השחור” שהיה פרק סיום עונה משובח וראוי לחלוטין, הפרק הזה הוא אקורד סיום צורם במיוחד.
בקצרה, העלילה עוקבת אחרי רייצ’ל (הצעירה האוסטרלית אנגורי רייס, הופיעה לשנייה בתור המזכירה בטי ברנט ב”ספיידרמן: השיבה הביתה”), טינאייג’רית טיפוסית, אשר מעריצה את הזמרת אשלי או (מיילי סיירוס בתור מיילי סיירוס, רק יותר מעצבנת) ורוצה להיות כמוה. רייצ’ל חיה עם אביה קווין מדביר המכרסמים (מארק מנסנה) ועם אחותה הטינאייג’רית הזועפת וחובבת מוזיקת האינדי (מדיסון דבנפורט). חכו, זה נהיה קלישאתי וגרוע אפילו יותר.
יום אחד רייצ’ל מקבלת מתנה – “גם אשלי” (או “אשלי 2” אם תרצו), בובה רובוטית מתוחכמת המגיבה לפקודות קוליות בקולה של אשלי האמיתית. בינתיים, אשלי האמיתית, המתוסכלת מחיי כוכבת הפופ ומנסה רק להביע את האני האמיתי שלה במוזיקה (נו, בחיי) נופלת קורבן למזימה של הדודה שלה קת’רין (סוזן פורפר), שהיא גם המנהלת האישית והאפוטרופוס שלה. חכו. זה רק מתדרדר. רייצ’ל וג’ק נאלצות לשתף פעולה ולצאת למבצע נועז בעזרת הבובה, אשר מסתבר כי היא מכילה את האישיות האמיתית של אשלי – כדי לחלץ את אשלי האמיתית מציפורני הדודה המרושעת.
החלק העצוב באמת? אף אחד בפרק הזה כנראה לא יודע לשחק. ממש כך. ומיילי סיירוס? היא כנראה חיכתה רק לאופציה לקלל כמו מלח שיכור, כי לשחק היא לא יודעת… או לשיר לצורך העניין. הטבח שהיא מבצעת בהמנון האינדסטריאל-רוק האלמותי “Head Like A Hole” של “ניין אינץ’ ניילז” גרם לי לרצות לשבור את המסך ולרסק את הרמקולים של המערכת הביתית שלי.
איך לעזאזל טרנט רזנור נתן אישור להשתמש ביצירה שלו בצורה כזו? מדובר באדם שנלחם בשיניים ובציפורניים במשך שנים כדי להשתחרר מהחוזה עם חברת התקליטים הראשונה שלו (ZTT Records) רק כדי שיוכל להוציא את המוזיקה שהוא מאמין ועומד מאחוריה כאמן. לא. באמת תחסכו מעצמכם את הפרק המביך הזה. אני רציני.
ממש מייאש אותי לחשוב שלכאן צללה “מראה שחורה” – הסדרה שפעם הובילה את הלפיד לפני המחנה של הפורמט הטלוויזיוני, תוך שילוב של רעיונות טובים, כתיבה מושחזת ועתידנות מבריקה ועכשיו פשוט איבדה את זה לגמרי. בלב דואב לגמרי אני מעניק לעונה האומללה הזו 2 כוכבים בקושי.
ציון סופי: 2
אבל בכל זאת בא לי לסיים עם קצת טעם טוב, אז אשאיר אתכם עם קטע הדיפ-האוס המעולה הפותח את הפרק הראשון ברמיקס מדויק כתמיד של אגדת המועדונים הניו-יורקי קרי צ’אנדלר:
מסכים שהעונה היתה חלשה יותר מהעונות הקודמות.
הפרק השלישי, לדעתי, לא היה נורא כפי שמתואר בביקורת, ואני מתרשם שהביקורת החזקה יותר נובעת בעיקר מהשתתפותה של מיילי סיירוס בפרק. הבובה היתה חמודה, הסיפור חמוד, אם כי קצת ילדותי – בעיקר הפריצה לבית של הדודה והפעולות שם.
אני אהבתי פחות את הפרק הראשון, שגם לא חידש הרבה מבחינת הרעיון שבבסיסו וגם ההתפתחויות שבו לא היו מבוססות מספיק. איכשהו, גם לא היה אכפת לי מהגיבורים של הפרק. גם הסיום שלו היה די מטומטם.
העונה בכללותה לא הביאה רעיונות חדשים ומקוריים במיוחד, וגם לא תיארה סצנריואים שבהם אתה יושב במתח וחרד להתפתחויות. נחמד, אבל לא יותר.